וייקוסלאב לובוריץ'
 | |
| לובוריץ' חותם על מסמך בקרואטיה בשנות ה-40 |
וייקוסלאב לובוריץ' (בקרואטית: Vjekoslav Luburić; 21 באפריל 1911 - 20 באפריל 1969), המכונה "מאקס" (Maks), היה חבר בכיר בתנועה הלאומנית "אוסטאשה", ששלטה ב"מדינת קרואטיה העצמאית", מדינת בובות של גרמניה הנאצית. מקס היה חבר בכיר, מפקד מחלקה 3 בשירות הביטחון העממי של האוסטאשה, "ההגנה האוסטאשית", שהייתה ממונה על משמר ואיוש מחנות ריכוז.
בראשית חייו
מקס לובוריץ' נולד בקרואטיה למשפחה קתולית. העדים והדיווחים השונים הרבו לציין את הפיזיונומיה הבולטת שלו: הוא היה נמוך-קומה, וערמומי מאוד, והיה לפושע-פשוט עוד בטרם המלחמה. הוא נידון לא אחת על מעילות ונסיעה במהירות מופרזת, ושהה ארבעה חודשים בביצוע עבודות-דחק[1]. בנעוריו הצטרף לארגון האוסטאשה, גלה עם פאבליץ' לאיטליה והונגריה, והתאמן במחנות שם, ושם אף ניתן לו הכינוי "מאקס" (בנצחו על הקרב על הנהר דרינה [דראבה] נקרא גם "גנרל דרינאנין"). לימים היה לבכיר בתנועה. הוא היה אחראי על מחנות-הריכוז, ובייחוד על יאסנובאץ, שאת רעיון בנייתו הגה עוד בגלותו, זמן רב טרם דצמבר 1941.
מפקד ההגנה האוסטאשית
סמכויותיו של מקס כלפי מעלה, כלומר כלפי הממשלה האוסטאשית, היו נרחבות. מפקדו הישיר היה אאוגן קווטרניק, ומעליו: אנטה פאבליץ', מנהיג התנועה. לאחר גירושו של קווטרניק ב-1943, היה לובוריץ' מדווח לפאבליץ' עצמו ולא לאיש זולתו.
כלפי מטה, היה לובוריץ' מעורה עד מאוד במעשי-זוועה שחלו במחנות-הריכוז שלו: הוא תכנן, ארגן ופיקח על גירושים, על חיסולים ועל כל דבר שהתרחש במחנות אלו. היו מקרים שבהם אף השתתף אישית במעשים הללו ורצח אסירים במו-ידיו. שומר אוסטאשי אחד הודה כי לא רצה לרצוח אסירים, ולובוריץ', שהגיע למחנה מטייאנה בפאג, שם שירת, הכריחו לרצוח עוללים, וכשהוא סירב לכך, לקח לובוריץ' תינוק ושיסף את גרונו. הסוהר התעלף, ולובוריץ' הורה להניח תינוק אחר תחת רגליו, כך שהתינוק נמעך כאשר הסוהר קם.
לובוריץ' היה המפקד-להלכה של מחנה ההשמדה יאסנובאץ, וראה בו מעשה ידיו שלו עצמו, שיא ההישגים של מפעל מחנות-הריכוז הקרואטיים. הוא נכח ביאסנובאץ לפחות פעמיים-שלוש בחודש, בהתאם להגעתם של טרנספורטים גדולים, ובבואו היה מסתובב במחנה ומחפש אסירים העושים "עברות", ולו פעוטות, נגד המשמעת והסדר המוחלט שהנהיג במחנה. הוא העמיד את האסירים למסדרים וערך בהם סלקציות. עד אחד, ששימש משרת במסיבות האוסטאשים, שמע אותו אומר, בנשף שחל ב-9 באוקטובר 1942: "וכך רצחנו אנו כאן ביאסנובאץ, משך שנה אחת לקיומו, יותר בני-אדם משיכלה האימפריה העות'מאנית של הטורקים לשחוט משך כל שלטונה באירופה"[2].
מקס לובוריץ' גם פיקח על בניית משרפות בכבשן הלבנים ועל הטלת קורבנות חיים לתוכם, על חיסול אסירים בשנים 45–1944 על ידי הטלתם, שסועי-בטן וחיים, למימי נהר הסאווה. הוא גם פיקח על חיסול האסירים האחרונים והוצאת הגופות מימות קיום המחנה ושריפתן[3]. העד דוזמליץ' מילאן זוכר:
- אני זוכר שחזיתי באירוע נוסף, שהיו מעורבים בו מספר אסירים. בדצמבר ,1944 לובוריץ, מאטקוביץ', ליובו מילוש, [יוז'ו] סטויצ'יץ ו[טיהומיר] קורדיץ' בידרו את עצמם על ידי שהפילו נערה בת 19 שנים, לונצ'אראביץ' מאריצה מפלאסמה. הם צלבו אותה על שולחן ושרפו את גופה עם סיגריות, הם ניערו את האפר מהסיגריות שלהם[4].
העד קוסינה פראניו העיד לאמור כי:
- ביום ראשון שלפני חג המולד של 1944, ראיתי בשעה-11:00 בדיוק, כארבעים נשים וילדים שהובלו מחוץ למחנה ל"גראניק", שם לובוריץ' חתך את גרונותיהן ו[סטיפה] פרפיץ' חתך את בטניהן וזרקן לסאווה. במקרה אחר, ראיתי כעשרים וחמישה אסירים שנתלו ואישה אחת ביניהם שהיו לה ילדים קטנים במחנה. במהלך תלייתה ילדיה בכו לעומתה ותפשו את חצאיתה, אך פיצילי בעט בילדה בת השש ההיא כה חזק, עד שמגפו פיצח את הגולגולת שלה."[5].
ג'ורו שווארץ זוכר את לובוריץ' בשל עורמתו, שכן היה משלה את האסירים בנאומים משוכללים ורהוטים, ולמעשה היה רוצח צמא-דם אשר "לעיתים רחוקות היה חוזר מסיור ביקורת במחנה בלי שרצח מישהו בצריפים בלי שום סיבה ממשית, כמו למשל כשמשכבו של אסיר לא היה לטעמם."[6]. פעם אחיינו של לובוריץ', אוסטאשה מתון-יותר, פראנה המכונה ברקו, אמר לעד: "סיפרתי לנאמן [Povjerenik, הכוונה ללובוריץ'] שאתה עובד לאט והוא אמר לי: 'מה אתה בכלל מתעסק כל-כך הרבה עם היהודונים הללו?! תדפוק להם מכה על הראש ותזרוק אותם לאגם!'"[7].
לובוריץ' נכח גם במחנה סטארה גרדישקה, שם פנה פעם אחת אל קבוצת אסירות קרואטיות ואמר להן שהן "אימהות קרואטיות לעתיד לבוא". הוא גם הדריך ועדות שביקרו במחנה, אחת של מדינות הציר והאחרת של הצלב האדום הבינלאומי.
הישג אחר של לובוריץ' היה חשיפת הקשר שקשרו מלאדן לורקוביץ' ואנטה ווקיץ' נגד אנטה פאבליץ', ה"פוגלאבניק" (Poglavnik, המקבילה הקרואטית ל"מנהיג" בעברית או "פיהרר" בגרמנית) ב-1944. הוא שלח אותם למחנה לפוגלאבה, וגזר את דינם לשלוש שנות מאסר. הם חוסלו במאי.
אחותו למחצה של לובוריץ' הייתה נאדה טאמביץ'. נאדה הייתה נשואה לדינקו שאקיץ', שפיקד על יאסנובאץ ב-1944. היא ברחה יחד עם שאקיץ' לארגנטינה, אך לא הועמדה לצידו לדין, נותרה בחיים, וחייתה בשם אספרנצה טאמביץ' דה-בולאנוביץ' שאקיץ' עד מותה ב-2011. גם נאדה - כאחיה, אחיינה החורג ובעלה - הייתה פושעת-מלחמה. היא הייתה דמות בכירה במחנה סטארה גרדישקה וסגנית מאיה בוז'דון, מפקדת מחנה הנשים. שאקיץ' קרא ללובוריץ' "גיבור לאומי", ואמר ששירת את מולדתו נאמנה. הוא גם אמר, שעל הרצח של מילה בושקוביץ' ב-21 בספטמבר 1944, נודע לו מלובוריץ'. גם לאחר שהוברר ששאקיץ' עצמו ביצע רצח זה, הדבר מראה נכוחה את מעורבות לובוריץ' באירוע.
לובוריץ' עצמו נמלט מחיסול התנועה האוסטאשית בסוף המלחמה, וחי בספרד עד שנרצח בידי מתנקש יוגוסלאבי, איליה סטאניץ', שהיה קרוב משפחתו, ב-20 באפריל 1969.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
מקורות והערות:
- ^ ראו: ועדת-החקר הממלכתית, ע' 28–29. שם נאמר כי פניו היו פני פושע וחשפו את מראה האינפנטיליות שלו.
- ^ ראו: מנחם שלח, "תולדות השואה: יוגוסלאביה", עמ' 200. כה אמר וייקוסלאב לובוריץ': "I tako smo vam, mi u ovoj godini ovđe u Jasenovcu poklali više ljudi nego osmanlijsko carstvo u cijelo vrijeme boravka turaka u Evropi". נראה שהייתה ללובוריץ' מעין אובססיה לעות'מאנים, שכן גם בפעם אחרת השווה את מעשיו שלו למעשיהם, כאשר מצא במחנה ילדים שהוחבאו לאחר שניצלו מחיסול ונמצאו ללא הורים, והאסירים האחרים שמרו עליהם, לובוריץ' החליט לשכנם בעליות-הגג של הסדנאות כדי לחנכם ברוח האוסטאשה, והכריז שהם יהיו "היניצ'רים שלו". לאחר שנוכח לדעת שדרך זו כשלה, הורה על חיסולם המיידי.
- ^ לכל הפשעים הללו ראו "ועדת-החקר הממלכתית של קרואטיה בדבר חקר פשעי הכוחות הכובשים ועוזריהם", כמתפרסם בזה (באנגלית):http://www.jasenovac-info.com/cd/biblioteka/jasenovac1946/jasenovac1946.pdf
- ^ שם, עמ' 24
- ^ שם, עמ' 26
- ^ ג'ורו שווארץ, "במחנות המוות של יאסנובאץ", קובץ מחקרים כ"ה של יד-ושם, עמ' 309, 314, 328 וגומר
- ^ שם, שם
27319415וייקוסלאב לובוריץ'