התנועה האילירית
התנועה האילירית או איליריזם (בקרואטית: Ilirski pokret (אילירסקי פוקרט) או ilirizam= илиризам, בסלובנית: Ilirsko gibanje, אילירסקו גיבאניה או ilirizem ) הייתה תנועה תרבותית ופוליטית פאן-דרום-סלאבית ששורשיה בתקופה המודרנית ושהתארגנה במיוחד במחצית הראשונה של המאה ה-19 בסביבות השנים 1835–1849, ביוזמתם של קומץ אנשי רוח קרואטים- ליודביט גאי, יאנקו דרשקוביץ' ואחרים. התנועה שאפה להשיג אוטונומיה פוליטית ותרבותית קרואטית יותר רחבה במסגרת האימפריה האוסטרית באמצעות טיפוח האחדות הלשונית והאתנית, ועל ידי כך להשיג את איחודם של כל הסלאבים הדרומיים תחת מטריית האתנונים הקדום "אילירים". אותם ההיבטים של התנועה הנוגעים לטיפוח התרבות הקרואטית נחשבים בהיסטוריוגרפיה הקרואטית לחלק מתנועת התחייה הלאומית הקרואטית (Hrvatski narodni preporod).[1]
השם
במאה ה-19 בחרו חסידי התנועה בשם "אילירי" על סמך תאוריה שלפיה הסלאבים הדרומיים הם צאצאי האילירים הקדומים. מתוך חשש מפני הגזמת הפטריוטיזם המקומי או הפרטיקולריזם האזורי, סברו האיליריסטים שהשם "אילירי" עשוי לאחד יותר בנקל את הסלאבים הדרומיים או לפחות את אלו ממערב לבולגריה מבחינה ספרותית-לשונית.
ההקשר ההיסטורי
במאה ה-19 באירופה הליברליזם והמאבק הלאומי היו האידאולוגיות שתפסו את קדמת הזירה של התרבות הפוליטית במרכז אירופה, שבה לאורך מאות שנים שלטה האימפריה ההבסבורגית ובתוכה גם הממלכה ההונגרית על מגוון רחב של קבוצות אתניות, דתיות ותרבותיות, קמו תנועות לאומיות רבות. בתחילת המאה ה-19 עמים קטנים יחסית ברחבי האימפריה, רובם דוברים שפות סלאביות - צ'כים, סלובקים, סלובנים, קרואטים, סרבים ואוקראינים כולל רוסינים -החלו להיזכר ביתר שאת במסורותיהם ההיסטוריות, לטפח את שפותיהם כשפות ספרותיות, ולדבוק במנהגיהם ובפולקלור שלהם, בקיצור ביססו את קיומם כלאומים. תחייה זו של המורשת הלאומית כללה גם את התנועה אילירית או האיליריסטית בקרואטיה.
בשנת 1813 בישוף זאגרב, מקסימיליאן ורחובץ קרא ללקט את אוצרות הלאום ( Poziv na sve duhovne pastire svoje biskupije (" קול קורא לכל הרועים הרוחניים בדיוקסיה שלנו") ובישר את הקמת תנועת התחייה הלאומית הקרואטית. בהשפעת אביו יוסיפ, שכיהן כראש עיר ראשון בקרלובץ תחת הכיבוש הצרפתי הנפוליאוני והיה אחד ממייסדי תנועת הבונים החופשיים באזור, ניסה יוראי שפורר (Juraj Šporer) לפרסם עיתון ראשון בשפת האם (domorodnom) "האילירית", בכתב לטיני. היתון נקרא "Oglasnik ilirski" ("המודיע האילירי") . השלטון האוסטרי ראה בחיוב יוזמה כזאת שנראתה לו אמצעי להפחית את ההשפעתם של רוסיה ושל הספרות בכתב קירילי על התרבות הקרואטית. אולם המיזם של שפורר נכשל בגלל העניין הירוד שעורר עיתון כזה בקרב הקהל[2] בדומה לקרואטים, גם אצל ההונגרים והגרמנים האוסטרים קמו תנועות לאומיות. הקרואטים התקשו לעכל את השלכות הלאומנות ההונגרית ששאפה לנגוס באוטונומיה הקרואטית ולהגביר את ההתבוללות בשם ההונגריזציה או המגיאריזציה. על מנת להגן על האוטונומיה שלהם, שאפו הקרואטים להעמיק את תרבותם ולהחיות את מורשתם.
בתחילת שנות ה-1830 קבוצת סופרים קרואטים צעירים ובראשותם ליודביט גאי שהתכנסו בזאגרב הקימו תנועה לתחייה לאומית ולאחדות של כל הסלאבים הדרומיים שבשטחי האימפריה ההבסבורגית. העיר זאגרב הפכה למרכז חשוב של פעילות פוליטית, כלכלית ותרבותית וכן למרכז התנועה הזאת. הרוזן ינקו דרשקוביץ' (1856-1770) פרסם בשנת 1832 את הפמפלט "דיזרטציה" שהפך מאוחר יותר למצע הפוליטי, הכלכלי, החברתי והתרבותי של התנועה האילירית. הוא העלה בו את הצורך לראות בשפת הילידים שפה רשמית, לדרוש אוטונומיה נרחבת יותר כלפי הממשלה המרכזית ולדרוש יותר חינוך והפצת השכלה בקרב דלת העם. 8-9 השנים הראשונות שימש ליודביט גאי למנהיג התנועה כולה. בהמשך עברה ההנהגה שלה לידיים אחרות.
הסוגיה החשובה ביותר בעיני ה"איליריסטים" הייתה קביעת שפת סטנדרט כמשקל-נגד לכפיית השפה ההונגרית וכן קידום הספרות הכתובה והתרבות הרשמית הקרואטית. האיליריסטים ראו בכתב ובשפה הספרותית הייחודית אמצעי לאיחוד תרבותי ולאומי, שעשוי לסלול את הדרך לתחייה הלאומית.
השפה "האילירית" במרכז
בשנת 1830 פרסם ליודוביט גאי את Kratka osnova horvatsko-slavenskoga pravopisanja (קיצור היסודות של אורתוגרפיה הקרואטית-סלבונית) שהייתה העבודה הלשונית הראשונה שפורסמה בימי פריחת "התנועה האילירית". גאי הציג בה את הצעתו לרפורמה של האלפבית "האילירי", שכללה הנהגת סימנים דיאקריטיים. הרעיון נשאב מניסיון האלפביתים של העמים הסלאביים האחרים שאימצו את האותיות הלטיניות (הצ'כים, הסלובקים והפולנים) וכן על פרקטיקות מוקדמות מבית כמו האלפבית ששימש את פאבאו ריטר ויטזוביץ'. לפי האותיות l̃ and ñ הנהוגים על ידי ויטזוביץ' הנהיג גאי "טילדה כסימן דיאקריטי מעל האותיות c, z, s, l, n, d, g. כדלקמן:c̃, z̃, s̃, l̃, ñ, d̃ ו- g̃. עם זאת מסיבות טקטיות סימון זה לא יושם בעקביות. אף על פי שרפורמת האלפבית נועדה במקור לדוברי הניב הקייקבי, בעבודתו קידם גאי את רעיון האלפבית הלטיני המשותף לכל הסלאבים הדרומיים שיהווה את יסודה של שפה ספרותית משותפת. בשנת 1835 גאי התחיל לפרסם את העיתונים הקרואטים Novine Horvatzke" ("נובינה חרבאצ'קה") ו- 'Danicza Horvatzka, Slavonzka i Dalmatinzka' (דניצה חרבאצקה, סלבונצ'קה ודלמטינצקה = כוכב היום הקרואטי, הסלבוני והדלמטי), תוך שימוש באלפבית הקייקבי הישן. אולם מלכתחילה כללו המגזינים של גאי גם קטעים מן הספרות הקדומה השטוקבית, דהיינו מדוברובניק (רגוזה), על מנת לסלול את הדרך לשפה ספרותית משותפת המבוססת דווקא על הניב השטוקבי. הגיליון העשירי של "דניצה" כבר השתמש בחלק ממאמריו באלפבית החדש ובניב השטוקבי והחל מן הגיליון ה-29 האלפבית החדש הפך לשולט.[3] ב-5 בדצמבר 1835 פרסם גאי כרוז שבישר את הפרסום העיתונים שלו תחת השמות החדשים Ilirske narodne novine' (העיתון העממי האילירי) ו"דניצה אילירסקה" (Danica ilirska) (כוכב היום האילירי) שעזבו את האלפבית הקייקבי הישן לטובת האלפבית החדש המבוסס על הניב השטוקבי. מפנה המושגים מ"קרואטי" ל"אילירי" קלעו יותר מדויק למטרות האידאולוגיות של התנועה האילירית, ושיקף את הבחירה בשימוש בניב השטוקבי שהיה באותה תקופה הניב הנפוץ ביותר. מטרת ה"איליריסטים" הייתה להפוך אותו לקליט יותר בלדוברי הניב קייקבי ולדוברי הניב הצ'קבי.[3] ברוח זו הכרוז של גאי הכריז:
צריכים באיליריה רק שפה ספרותית אחת לאמיתה.. היא לא נמצאת רק במקום אחד, או בחבל ארץ אחת, אלא בכל איליריה...הדקדוק שלנו והמילון שלנו הוא איליריה כולה. בגן הענק הזה יש בכל מקום פרחים יפים:הבה נקטוף את המיטב בזר שלא ינבול לעולם
מעבר למושג האתני של "אילירים"- "סלאבים דרומיים" - כצאצאי האילירים הקדומים, הייתה באזור גם מודעות לצביון לאומי מיוחד. ב-1839 כתב גאי ב"דניצה":
אין כוונתנו לבטל את השמות הפרטניים,[4] אלא לאחדם תחת שם כוללני, כשכל השמות הפרטניים נושא את ההיסטוריה הפרטנית שלו, הכלולה בהיסטוריה הכוללנית שך האומה האילירית
על מנת להתגבר על הפילוג האזורי ולהשיג איחוד, חסידי התנועה קידמו את השם "אילירי", תוך כדי התפשרות בנושאים של שפה וכתיב. על בסיס המסורות הספרותיות הקיימות בשלושת הניבים השונים ומתוך ניסיון להקל על המיזוג הלשוני והתרבותי דגלו האיליריסטים בשימוש בצורות דקדוקיות ארכאיות מסוימות ובשימוש במילים קיקביות וצ'קביות מסוימות. הם סברו ששינויים כאלה יהיו קבילים על כל אחד המשתמש בשפה ה"אילירית"[5]
כתיב ואלפבית
מתוך כוונה ליצור שפה ספרותית וכתיב משותפים לכל הסלאבים הדרומיים, הודיע גאי במאמרו Pravopisz על נטישתו את האלפבית הראשוני שלו. מבין האותיות עם סימנים דיאקריטיים הוא שמר רק את č ž š ě.[6] בגלל קשיי דפוס השתמשו בסימן "האצ'ק" או "קרון" במקום הטילדות. דיגרפים כמו 'lj́, nj́, dj́ dž הונהגו במקום l̃, ñ, d̃g̃. מה שידוע כיום כאות ć נכתב או ć או 'tj́. האות j́ הוחלפה בj.דיגרפים עם j נודעו עוד מהאלפבית הסלבוני, שהיה האלפבית הנפוץ ביותר בתקופה הטרום-איליריסטית. שיטת האלפבית הנהוגה על ידי גאי התחילה להיות בשימוש בסוף המאה ה-19, כשג'ורו דניצ'יץ' הנהיג גם את האות đ במקום dj והכליל את השימוש ב ć. כך נוצר האלפבית הקרואטי המודרני.
מתוך רצון לכבד שורה של מסורות אורתוגרפיות, דגלו האיליריסטית בכתיב ה"אטימולוגי" או "מורפונולוגי",לפיו מבטאים את המלים בהתאם למורפולוגיה ולאטימולוגיה שלהן. עקרון זה מנוגד לזה של הכתיב הפונולוגי העכשווי
"כתוב כפי שאתה מדבר ודבר כפי שכתוב"
!Piši kao što govoriš, a čitaj kako je napisano
שנתמך על ידי ווק קרג'יץ' ועל ידי חסידיו דוברי קרואטית ווקובית. האיליריסטים טענו שהגייתם היא יותר קלה להבנה וללימוד ומשקפת את הפרקטיקות האורטוגרפיות של עמים סלאביים אחרים. מול אמרתו של קרג'יץ' הם ניסחו אמרה משלהם"
דבר לאוזניים, כתוב לעיניים!
Govori za uši, a piši za oči!
אפיונים לשוניים
תומכיו ושותפיו העיקריים של גאי במפעל הלשוני שלו היו וייקוסלב בבוקיץ' ואנטו מז'ורנוביץ'. בכתיבת ספרי הלימוד שלהם ("יסודות הדקדוק הסלאבי של הניב האילירי" Osnova slovnice slavjanske narěčja ilirskoga ) מאת בבוקיץ', במהדורה נרחבת בשנת 1854 תחת הכותרת "דקדוק אילירי" Slovnica ilirska, "יסודות השפה האילירית והלטינית" (Temelji ilirskoga i latinskoga jezika מאת מז'ורניץ') הם הונחו על ידי המניעים האידאולוגיים של התנועה האילירית, על בסיס הלשון המקובלת על חברי התנועה האילירית והנתמכת מאוחר יותר על ידי האסכולה הפילולוגית מזאגרב.[7] שניים מהאפיונים הדקדוקיים החשובים ביותר ההובלטו על ידי האיליריסטים הם הסיומות בהטיות ביחסות דטיב, לוקטיב ואינסטרומנטל רבים של הנושאים, והסיומת "אך" ביחסת השייכות (גניטיב) רבים של הנושאים - משם הכינוי המלגלג שהודבק לאיליריסטים "אכביסטים" ("אכאבצי" = ahavci). ראו:
- הגנטיב רבים: 'momakah, kraljah, selah, poljah, ženah, kostih''
- דטיב רבים:: momkom, kraljem, selom, poljem, ženam, kostim
- לוקטיב רבים: momcih, kraljih, selih, poljih, ženah, kastih
- אינסטרומנטל רבים: momci, kralji, seli, polji, ženami, kostmi
סוגיה אחרת הקשורה לכתיבת הצליל הסלאבי הקדום "יאט" וה"ר" ההברתי. כל הצורות של יאט מסומנות על ידי האות ě . לכן כונתה אות זו בנימה לעגנית: e המקורננת )(rogato e). תחילה הייתה סבלנות לצורות ההגייה הראשונות אולם בסופו שלדבר הומלץ ההיגוי [ije] [je]. ה /r/ ההברתי מבוטא שונה מהלא הברתי והונהג סימון התנועה המתלווה למשל àr, èrבמילים kàrv, dèrvo
ההשפעה
הניגוד לאלפבית הנצמא כיום בשימוש בשפה ההקרואטית בצורה קצת מתוקנת, כללי הדקדוק והכתיב שנתמכו על ידי האיליריסטים עוררו תרעומת והתנגדות אצל כמה בני התקופה ואצל דורות עתידיים של בלשנים. בסופו של דבר הצעותיהם נעלמו מן השפה. הכתיב שנקרא "אטימולוגי " שרד קצת יותר עד לצומת המילניום החדש.
ההתפתחות התרבותית
הסופרים המשפיעים ביותר בקרב התנועה האילירית היו איוואן מז'ורניץ' ופטר פרראדוביץ'. תרומות חשובות תרמו גם אנטון מיחאנוביץ' (מחבר "המולדת הקרואטית" - Horvatska Domovina), סטנקו וראז, ליודביט ווקוטינוביץ' ואנטון נמצ'יץ'.
אחרי שהשלטון הרשה בשנת 1834 פרסום של עיתונים בקרואטית, הוציא לאור ליודביט גאי את העיתון הקרואטי הראשון - "Novine hrvatsko-slavonsko-dalmatinske" והיה למייסד העיתונאות הקרואטית. לעיתון היה גם מוסף ספרותי בשם "דאניצה", ושניהם הודפסו בבית הדפוס של גאי "הדפוס הלאומי" (Narodna tiskara). כל גיליון של "דאניצה" יצא עם המוטו "עם מחוסר לאום הוא משול לגוף ללא עצמות". בסופו של דבר ההישגים הספרותיים הובילו לעצמאות האינטלקטואלית, הלשונית והחינוכית של קרואטיה. ב-1836 שינו העיתונים את שמותיהם לפי האופנה ה"אילירית": Ilirske novine, Danica ilirska.
ב-1838 הקים הרוזן יאנקו דרשקוביץ' "חדר קריאה אילירי " (Ilirska čitaonica ) בזאגרב, והוא הפף למקום המפגש הראשון של האיליריסטים. ב-1846 חל אירוע תרבות נוסף: המלחין וטרוסלב ליסינסקי כתב את האופרה הקרואטית הראשונה - Ljubav i zloba (אהבה ורשעות).
על אף היותה מרוכזת באדמות הקרואטיות, הייתה התנועה האילירית פתוחה ללא-קרואטים. למשל, פטר פרראדוביץ' היה סרבי מבחינה אתנית, כך היה גם יוסיף רוניאנין, בעוד סטאנקו וראז היה סלובני, ודימיטריה דמטר היה כנראה ארומני או יווני.
המאבקים
בשנת 1840 סבלה התנועה האילירית מכה עם עזיבתם אל סטאנקו וראז, יואקים רקובאץ וליודביט ווקוטינוביץ' שביקשו להיבדל ממנה ביצירת שירה. ב-1842 הם הקימו מגזין ספרותי משלהם בשם "קולו" Kolo.
הוויכוחים בסאבור הקרואטי הגיעו לטונים גבוהים והתלוו במהומות ברחובות זגרב. ב-29 ביולי 1845 פרצו עימותים אלימים בככר מרקו הקדוש בזגרב. הנפגעים נודעו לימים כ"קרבנות יולי". עם זאת הרשויות ההונגריות לא הצליחו לדכא לגמרי את התנועה. ב-23 באוקטובר 1847 בנאום בפני הסאבור הגן איוואן קוקולייביץ' סקצינסקי את רעיון החלפת הלטינית בקרואטית בשפה הרשמית של הממלכה והנבחרים הצביעו פה אחד למען הצעתו. עם מהפכות 1848 פסקה התנועה האילירית מלהתקיים. ב-1849 כפה הקיסר פרנץ יוזף חוקה חדשה לפיה כל אופוזיציה פוליטית חייבה צנזורה. בנסיבות אלה המגזין דאניצה הפסיק להתפרסם.
ההדים
שאיפת התנועה לאיחוד הסלאבים, בעיקר הסלאבים הדרומיים, מצאה הד ותומכים אצל הדמויות המובילות הסרביות של אותה תקופה, במיוחד ווק סטפנוביץ' קרג'יץ', הרפורמטור של השפה הסרבית. ליודביט גאי למעשה פנה לסרביה, כמו לדלמטים ולרוסיה עם בקשה לתמיכה מורלית וכספית לתנועה בקרואטיה. בשנת 1850 קבוצה קטנה של נבחרים "אילירים" וסרבים חתמו את הסכם וינה שסיכם כי הניב השטוקאבי הדרומי צריך להיות שפת התקן, המשותפת לסרבים ולקרואטים, עם שני אלפביתים - סרבי קירילי והאלפבית הלטיני של גאי על בסיס שווה. הסכם וינה עמד ביסוד הסטנדרדיזציה של השפה הסרבית-קרואטית.
מורשת
התנועה האילירית הייתה התנועה הפאנסלאבית הראשונה והבולטת ביותר בהיסטוריה הקרואטית. היא הצליחה ביעדים התרבותיים שקבעה לעצמה. בימינו התנועה האילירית נחשבת למילה נרדפת ל"תחייה הלאומית" או "הפטריוטיזם הרומנטי" הקרואטיים. תנועה זו הניחה יסוד לשפה הסרבו-קרואטית המשותפת וגייסה בקרואטיה תמיכה ביעד שלה הסופי - הקמת "מדינה אילירית". עם זאת היא לא הצליחה בהשגת יעד פוליטי זה. הפטריוטיזם הקרואטי פנה מהאידיאלים הפאנסלאביים אל ההתמקדות בהגנת הזהות הקרואטית. בסופו של דבר הוא השיג את ההסכמה ההונגרית-קרואטית על הקמת ממלכת קרואטיה-סלבוניה אוטונומית במסגרת ממלכת הונגריה והאימפריה האוסטרו-הונגרית. בתום מלחמת העולם הראשונה בשנת 1918 נוצר בסיס להקמת ממלכת הסרבים, הקרואטים וסלובנים ולהקמת יוגוסלביה . רעיון המדינה המשותפת הדרום סלאבית נפגע קשות בשנת 1941 עם הקמת מדינת האוסטשה הקרואטית בעלת ברית של גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית, שגילתה יחס אכזרי לתושביה הסרבים. אחרי תחיית יוגוסלביה במבנה פדרטיבי תחת השלטון הקומוניסטי של טיטו, קיבל רעיון האיחוד מכה סופית במלחמות שליוו את התפרקות יוגוסלביה בשנות ה-1990.
לקריאה נוספת
- 2011 Georges Castellan, Gabrijela Vidan, Antonia Bernard - Histoire de la Croatie et de la Slovénie, Editions Armeline, Crozon,
- Ivo Vukcevich Croatia 3: New Language, New Nationality, and New State, XLibris Corp. 2013
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
(ברוסית) מחבר הערך: אירינארך ניקולאייביץ' פולובינקין.
הערות שוליים
