חינוך בלתי פורמלי

החינוך הבלתי פורמלי הוא תפיסה חינוכית שהתפתחה בתחילה בארגוני חינוך וקהילה חוץ-בית-ספריים, הפועלים בדרך כלל בשעות אחר-הצהריים והערב. ולימים אומצה בחלקה סביב פעילות ייחודית בתוך בתי הספר.

בבסיסה של תפיסת החינוך הבלתי פורמלי טבועה ההנחה שניתן ורצוי לממש מטרות חינוכיות וחברתיות בסיוע עקרונות, תכנים, ארגונים וכלים בעלי רמת מיסוד גמישה, המשוחררים מכללי המבנה הקיים בדרך כלל בבית הספר.

מוסד בלתי פורמלי עשוי להיות תנועת נוער, מועדון נוער, מתנ"ס (מרכז תרבות, נוער וספורט), מרכז התנדבות, מועצות נוער וכו'; אין הכוונה לחוגים שונים, שעיקרם בהקניית ידע או מיומנות ואין להם עניין ישיר בחינוך.

דמות המחנך הבלתי פורמלי קרויה מדריך נוער (ובקיצור "מדריך"), והוא אחראי על קבוצה של חניכים. הצורה הקלאסית בה מתקיימת הפעילות היא הפעולה, למרות שקיימות צורות רבות (טיול, ערב תרבות וכו'). לרוב הפעילות בחינוך הבלתי פורמלי היא פעילות בדגש חברתי-ערכי, כלומר: עוסקת בדינמיקה קבוצתית ובהקניית ערכים, ופחות בהעברת מידע.

המדריך לרוב אינו מבוגר בהרבה מגיל חניכיו בהשוואה למקובל בבתי הספר, כך שהחברה הנוצרת סביב החינוך הבלתי פורמלי היא חברת נוער: חברה שהנוער בה אחראי על חלק גדול מעיצובה האקטיבי בפועל.

בנוסף לחינוך הבלתי פורמלי שפועל מחוץ לכותלי בית הספר, ישנה גם פעילות של חינוך בלתי פורמלי בתוך מסגרת בית הספר: הכולל ריכוז חברתי, חוגי העשרה, מועצת תלמידים, הפסקה פעילה, טיולים וכ"ד. בימינו יש מודעות רבה לחינוך הבלתי פורמלי, ולחשיבות השילוב בינו לבין החינוך הפורמלי.

מאפייני החינוך הבלתי פורמלי

ראובן כהנא מתאר במאמרו: "לקראת תאוריה של בלתי פורמליות והשלכותיה לנעורים" את מרכיבי "הצופן הבלתי פורמלי" הם מאפייני החינוך הבלתי פורמלי:

• מעורבות חברתית פעילה למען הכלל, הבאה לידי ביטוי בגישת הנוער כלפי חברת הנוער עצמה (מעורבותם בחברת הנוער נעשית למען חברת הנוער עצמה), ובגישתם כלפי החברה הכללית (לנוער תפיסת עולם כלפי החברה שאינה מבוססת על אנוכיות)
• אקטיביות של החניכים בתהליכי החינוך על ידי שיתופם המתמיד בפעילות, תוך לקיחת אחריות עליה, והנהגה פנימית של חניכים את עצמם, בין אם באופן לא מאורגן ובין אם בוועדות פנימיות שונות עליהן אמונים החניכים.
• וולונטריות: יכולת בחירה גבוהה של השותפים לחינוך בהשתתפות בפעילויות ובמידתה.
• סימטריה: מגע גומלין המבוסס באופן יחסי על שוויון. הסימטריה נובעת מכך שאין פער מעמדי גדול ומוחלט (כדוגמת יחסי מורה-תלמיד) בין השותפים לתהליכי החינוך, בין אם מדובר בבני-שכבות גיל שונות, בעלי תפקידים שונים במוסד או בין מדריכים לחניכים.
• מורטוריום (שמיטת חובות): לשותפים תחום הרשאה רחב יחסית לניסוי ולטעייה, כמעט ולא מופעלות סנקציות על התנהגות לא נאותה, ויש משקל רב להתנהגות חיובית מתקנת.
• פעילות רב-ממדית: בחינוך הבלתי-פורמלי תחום רחב יחסית של פעילויות ומיומנויות המופעלות בהן (חינוך פרונטלי, שדאות, עבודות כפיים שונות, ספורט וכו').
• פיקוח חברי: הכוח המופעל באמצעות הסברה ושכנוע ולא באיסורים וסנקציות גדול יחסית.

לא בכל מוסד של חינוך בלתי פורמלי מתקיימים המאפיינים הנ"ל. לדוגמה, פעילויות בלתי-פורמליות רבות בארץ נעשות במסגרת פרויקט "מחויבות אישית" מטעם משרד החינוך, המחייב את הנוער לקיים פעילות התנדבותית. פעילות זו (שלעיתים נעשית במתנסים או במרכזי התנדבות שנחשבים מוסדות לחינוך בלתי-פורמלי) אינה מקיימת רבים מעקרונות החינוך הבלתי-פורמלי (וולונטריות, פיקוח חברי, ועוד). דוגמה אחרת היא מתנסים רבים בארץ המשלמים עבור הדרכה של הנוער באירועי הקיץ, ההופך את החינוך הבלתי פורמלי לבעל מאפיינים של חברה כלכלית.

מאפיינים אלו נחשבים למאפיינים הקלאסיים של החינוך הבלתי פורמלי, ולרוב באים לידי ביטוי בצורתם המלאה ביותר בתנועת נוער.

החינוך הבלתי פורמלי ביישוב ובמדינת ישראל

בישראל מתחלק החינוך הבלתי פורמלי לשני סוגים עיקריים: האחד חינוך חברתי-ערכי חוץ בית ספרי כמו תנועות נוער, חינוך משלים בבתי התלמיד מועדונים ובתי נוער. לימים מרכזים קהילתיים, חבורות נוער מנותק והיחידה לקידום נוער. הסוג השני הוא החינוך החברתי בבתי הספר הכולל את הגדנ"ע, של"ח וידיעת הארץ ומועצות התלמידים.

החינוך הבלתי פורמלי ביישוב ולאחר קום המדינה מתחלק לשש תקופות שנקבעו בעיקר על פי השינויים בהתארגנות המחלקה לחינוך ואחר כך משרד החינוך:

1) 1919-1935 - התחלות של טרם מיסוד - תנועות נוער, מגרשי משחקים, מועדונים, קייטנות, חבורת תלמידים ותחילת החינוך הקדם צבאי.

2) 1935-1947 - "לשכת הנוער" ו"המרכז לנוער".

3) 1948-1958 - לשכת הנוער ו"מחלקת הנוער" בעשור הראשון של מדינת ישראל - ה"ממלכתיות" וקליטת העלייה הגדולה.

4) 1971-1959 - תקופת מעבר של מחלקת הנוער, בסימן השינויים במדיניות הטיפוח וביסוס הגישה הקהילתית.

5) 1990-1972 - "אגף הנוער" - ייעוץ ופיתוח, הכשרה ופיקוח, וביזור ל"שדה". דגש על של"ח בבתי הספר וקידום נוער חוץ בית ספרי.

6) 1991 ואילך - "מנהל חברה ונוער" - שדרוג תחומים ישנים וחדשים ובהם: "נוער וקהילה" ו"מורשת יהדות המזרח וספרד.

מחקרים בתחום

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו למכלול ועזרו לערוך אותו.

על פי מאמרו של גדעון לווין, "כיצד לומדים בגיל הרך", חינוך בלתי פורמלי משמעו למידה מתוך מעשה ולא מהמעשה עצמו, לדוגמה, מתוך משחק בגן ילמד הילד על חברות או על ערך חברתי אחר.

• איזו אוכלוסיות לוקחות חלק במסגרות בלתי פורמליות?

למעשה ניתן לכלול את כל הגילאים עד גיל 18 כלוקחים חלק בחינוך בלתי פורמלי, אם זה באופן בלתי מודע כחלק מלמידה לאחר מעשה, או אם בהשתתפות במסגרת בלתי פורמלית כגון מתנ"ס או מועדון נוער.

כל ילד החל מגיל 0 ועד 18 לוקח חלק באופן פסיבי בלמידה בלתי פורמלית בכך שלומד משיעורים או פעילויות בית ספריות.

כאשר הילד גדל ונכנס למסגרות חברתיות הילד נכנס לשלב האקטיבי של הלמידה. בהיותו נמצא במסגרת שהיא לא פורמלית ולא לומדים בה על פי תוכנית לימודים הילד לומד הרבה מעבר לנושא המרכזי.

• מהם היתרונות בחינוך הבלתי פורמלי?

לפעילות פנאי מובנת במסגרות חינוך בלתי פורמלי, יתרונות רבים. השתתפות בפעילות זו מאפשרת לפרט לרכוש מיומנות וכישורי חיים שאינם מוקנים לו במסגרת הפורמלית. תוך כדי התנסות אישית, החווה קולט את הגירויים מהסביבה בצורה טובה יותר, ויוצר לעצמו סמכות חדשות בחייו. כמו כן השתתפות בפעילויות פנאי מובנות תורמות להגברת הביטחון העצמי וקידום העצמאות של הפרט.

ליתרונות אלה חשיבות לגבי ילדים ובני נוער בסיכון וקבוצות שוליים, כגון עולים חדשים וקבוצות מיעוט. עצם היותם נמצאים בשלבים שונים של השתלבות וקבלת הנורמות המקובלות בחברה, החינוך הבלתי פורמלי מאפשר להם לממש עצמם, ולהרגיש חלק מן הכלל.

בנוסף החינוך הבלתי פורמלי מביא להישגיים אישים אצל הפרט כגון: הישגיים לימודים טובים, שיפור ביכולות אישיות וחברתיות, שיפור דימוי עצמי, פיתוח כישורי מנהיגות, ומניעת התנהגויות סיכון בקרב בני נוער.

• מהן דרכי הפעולה של החינוך הבלתי פורמלי?

החינוך הבלתי פורמלי דוגל בהתנסות אישית, למידה עצמית, רכישת ידע מתוך חוויות ופעילויות בהן הפרט לוקח חלק אקטיבי. וזה מתוך ההנחה כי הפרט מקבל את גירויו מן הסביבה תוך כדי התנסות אישית ותוך כדי שילוב של הטמעה (קליטת המידע) והתאמה למה שכבר מכיר הפרט בונה סכמות חדשות בחייו או מרחיב סכמות ישנות. אפשר לראות בכול המסגרות הבלתי פורמלי דרכי הפעולה יבואו לידי ביטוי, בפעילות חברתית. למידה מהתנסות אישית, וקבלת אחריות אישית של כל פרט ופרט בפעילות. דרכי פעילות בחינוך הבלתי פורמלי : בגנים - החצרות פינת הבובות. בתנועות נוער פעילויות ODT, בית לקשיש - פעילויות חברתיות למיניהם.

• מהן המסגרות הנפוצות לקיום פעילויות במסגרת חינוך בלתי פורמלי?

המסגרות הנפוצות לקיום פעילויות בלתי פורמליות לרוב, הן מסגרות חוץ מבית ספריות. אשר מתקיימות לאחר שעות בית הספר, אך יש מסגרת אחת להבדיל אלו. המסגרות הנפוצות הן תנועות נוער כגון: הנוער העובד והלומד, מכבי צעיר, הצופים, בני עקיבא, תנועת הנוער של האיחוד החקלאי, ועוד. מתנס"ים, חוגים שונים בהם הפרט בוחר להשתתף על פי עניינו האישי. אך ישנה מסגרת אשר בהגדרה נחשבת למסגרת פורמלית אך הלמידה בה נעשית באופן בלתי פורמלי. מסגרת זו היא - גן הילדים. במסגרת זו הלמידה נעשית באמצעות עשייה, התנסות אישית של הילדים, שימוש בחפצים מוחשיים והנפשות. כול זה כדי להביא את הילד לניסיון אישי הרב ביותר ממנו הוא קולט, מעבד ובעצם רוכש עוד ועוד מידע, כישורים ומיומנות לחייו האישיים.

לקריאה נוספת

עיינו גם בפורטל פורטל החינוך הוא שער למגוון נושאים הקשורים בחינוך ובהשכלה, בהם מוסדות, אישים, מושגים ועוד.

• R. Kahane “The Origins of Postmodern Youth: Informal Youth Movements in a Comparative Perspective”. Berlin & New York: de Gruter 1997.
• שלמה רומי, מרים שמידע (עורכים), החינוך הבלתי פורמלי במציאות משתנה, הוצאת מאגנס, 2007.
• אברהם עודד כהן, "החינוך הבלתי פורמלי" בתוך "יובל למערכת החינוך בישראל", משרד החינוך, 1999.
• ראובן כהנא, נעורים והקוד הבלתי פורמלי: תנועות נוער במאה העשרים ומקורות הנעורים הפוסט-מודרניים, הוצאת מוסד ביאליק, 2007.
•  תמר רפופורט ואהוביה כהנא (עורכים), הסדר החברתי והקוד הבלתי פורמלי, הוצאת רסלינג, 2012.
• חברת הנעורים רעות

קישורים חיצוניים

• שרה זמיר ויסמין לסרי-רוש, מה חושבים מדריכי החינוך הבלתי-פורמלי על המסגרת הפורמלית בחינוך?, כתב העת שאנן, כרך י"ט, 2014.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

22185684חינוך בלתי פורמלי