הקהילה היהודית בטאלהיים

ליד קיר המצודה עמדה מקווה טהרה, מאפייה, ומאוחר יותר גם בית כנסת

הקהילה היהודית בטאלהיים שבמחוז היילברון בבאדן-וירטמברג בדרום גרמניה התגבשה בשנת 1778, לאחר שנים רבות בהם חיו רק יהודים בודדים בחלק המערבי של טירה שכונתה "טירת היהודים". יהודי טאלהיים יצרו קהילה עצמאית עם מוסדות בשנת 1849, והעמידו בית כנסת (1857) ובית ספר פרטי שהתקיים עד מלחמת העולם הראשונה. הקהילה הושמדה במהלך רדיפות היהודים בתקופה הנאצית. בית הכנסת המוזנח התמוטט בשנת 1952 ונהרס מיד לאחר מכן.

תולדות הקהילה

יהודי טאלהיים מוזכרים לראשונה בסוף שנות המאה ה-15, בתלונה שהגישו נציגי טאלהיים לשלטונות היילברון על הכאת שני יהודים וגזילת רכושם. ראשוני היהודים התיישבו בה ככל הנראה באופן זמני במאות ה-15 וה-16 לאחר שגורשו מהיילברון הסמוכה, אך רובם נטשו אותה כשהתברר להם שלא יורשו לשוב לעיר מוצאם. יהודי העיר מוזכרים גם במועד מאוחר יותר, באיסור שחל על תושבי העיר ללוות משהו מיהודים. למרות האיסור, אין כל ראיות להימצאות של יהודים בעיר בתקופה זו, ועד לאחר מלחמת שלושים השנים חיו ככל הנראה רק יהודים בודדים בטאלהיים.

בתחילת המאה ה-18 מופיע שוב אזכור של יהודים בודדים. ב-1792 הותר ליהודים להקים בשטחי הטירה מבנה שישמש למאפייה ולמקווה טהרה, ובשנת 1793 נוסף בו גם חדר תפילה ללא רשות משליטי הכפר. הדבר עורר את זעמם והם הרסו את חדר התפילה מיד לאחר הקמתו, ואת תשמישי הקדושה שהוחרמו מהמקום השיבו רק לאחר משא ומתן שנמשך כ-10 שנים.

מעמדם המשפטי של יהודי טאלהיים התבסס רק לאחר שהכפר סופח לווירטמברג בשנת 1806. הודות להסרת ההגבלות המשפטיות, רכשו רבים מיהודי המקום נכסי מקרקעין, מעמדם החברתי השתפר, והקהילה גדלה עד 1860 ל-122 נפשות. אולם מיד לאחר מכן התמעטו מספר חברי הקהילה בהדרגה, עקב מעבר לערים או הגירה (בעיקר לארצות הברית), ובמקום נותרו בעיקר הקשישים והפחות אמידים.

לקהילה הקטנה לא היה די כסף למימון רב קהילה עצמאי, והיא סופחה למספר רבנויות באזור: פרוידנטאל; זונטהיים (1832); הרנשטיינספלד; עד שהייתה לקהילה עצמאית בשנת 1849. אולם התפילה שבבניין המאפייה הורחב לכדי בניין בית-כנסת, נפתח בית ספר פרטי בבניין (1914-1836), ונבחרה ועד קהילה, אך מחוסר בית עלמין נקברו המתים באפאלטראך, ומ-1843 בזונטהיים.

יהודי טאלהיים השתתפו באגודות מקומיות ובאירועים וחגיגות רשמיים בכפר, אך נשמרו מפני היטמעות מוחלטת. המורה לדת יצחק שטראוס (יליד 1884), שלקח על עצמו את ארגון חיי התרבות והדת ועדכון וכינוס של מסמכי קורות הקהילה, נהג לנאום בכל עצרות הזיכרון לחללי מלחמת העולם הראשונה, שבה נפלו גם 2 מתוך 19 המגויסים מבני הקהילה - מוריץ הירשפלד וגוסטב מנשה. 14 מהמגויסים זכו באותות-הצטיינות. בתקופת ויימאר כיהן כראש הקהילה מקס ורטהיימר (1865 - 1932). התעשיין העשיר וחבר הקהילה זיגפריד לוי, סייע רבות לקהילה בתמיכה כספית, ואף שיפץ את בית-הכנסת.

מלחמת העולם השנייה

בשנת 1933 מנתה הקהילה 82 נפשות. בתקופה זו נמשכו עדיין היחסים הלבביים בין היהודים ושכניהם הגרמנים; כך למשל המשיכו היהודים בחלוקת שי מצות בפסח לשכניהם כמנהגם. במרוצת הזמן החלו ההסתה הנאצית ולחץ המפלגה לתת את אותותיהם ולהביא לבידוד חברתי וכלכלי של היהודים. בשנת 1936 פורסמו על לוח מודעות בכפר שמותיהם של תושבים שסחרו עם יהודים. ביום הכיפורים אותה שנה הופיעה בכפר קבוצת נערי היטלר יוגנד שסיירו בכפר עם פרה תוך הטחת חרפות וגידופים נגד היהודים. בשנת 1937 אולץ חבר מועצת הכפר להתפטר לאחר שהואשם בקניית בהמות מיהודי. הנידוי הכלכל שרק הלך והחריף, רושש את רוב היהודים, וחלקם נזקקו לתמיכות סעד.

יהודי טאלהיים ניצלו מפגיעה בליל הבדולח, אך בשעות הבוקר שלמחרת היום נעצרו רוב הגברים על ידי הגסטאפו, ששחרר את רובם כעבור זמן קצר. בליל 11 בנובמבר הגיעו לטאלהיים אנשי האס אה שבעזרת גרזנים הרסו כליל את פנים בית-הכנסת על ציודו. משם הם עברו לתקיפת בתי היהודים, תוך ביצוע הרס וגזילת רכוש והכאת הדיירים, ביניהם יצחק מנשה הקשיש, שהואשם על ידם כי שנים מבניו שהיגרו לארצות הברית מנהלים שם תעמולה אנטי גרמנית. הפורעים איימו לירות בכומר הכפר ובתושבים אחרים שצפו במתרחש מבעד לבתיהם, ואיש מהם לא ההין להתערב. למחרת הפיץ ראש הכפר כרוזים האוסרים על היהודים להיראות ברחובות, ותושבים שיסחרו עמם יוקעו ברבים.

שרידי הקהילה, רובם קשישים וחסרי אמצעים, אולצו לכסות בשארית רכושם את הוצאות תיקון נזקי הפרעות, על ידי מכירת בית הכנסת למועצה. היהודים רוכזו בדירות ספורות ביוני 1939, ובשנים 1940-1941 גויסו כל הגברים לסלילת כביש, שנקרא בפי הגרמנים "כביש היהודים". מבין 83 יהודי טאלהיים, שרדו את השואה 38 אנשים שהצליחו להגר (26 לארצות הברית, 4 לישראל^[1]), כאשר כל היתר גורשו או מתו בכפר.