הצהרת פריז לכיבוד החוק הימי
הצהרת פריז לכיבוד החוק הימי הייתה הסכם רב-צדדי בינלאומי מ-16 באפריל 1856 עליו הסכימו הצדדים הלוחמים במלחמת קרים (כולל צרפת, בריטניה, פרוסיה, האימפריה הרוסית והאימפריה העות'מאנית), שנאספה בקונגרס פריז (אנ') לאחר שנחתם הסכם השלום של פריז במרץ 1856. האמנה יצרה לראשונה את האפשרות לאומות שלא היו מעורבות בכינון ההסכם ולא חתמו, להפוך לצד על ידי הצטרפות להצהרה לאחר מכן. דבר שהיווה חידוש משפטי חשוב במשפט הבינלאומי. בהמשך עשו זאת 55 מדינות, דבר שהיה בלתי אפשרי בתקופה כה קצרה, לולא החידש. הדבר היווה צעד גדול בגלובליזציה של המשפט הבינלאומי.[1]
המטרה העיקרית של צרפת ובריטניה הייתה לבטל את הפרייבטינג, חלק מהלוחמה הימית ושוד ימי לפיה צד לוחם נתן אישור רשמי לספינות בבעלות פרטית לתפוס ספינות אויב באמצעות מכתבי יפוי כוח (אנ'). על ידי שיבוש המסחר, פריבטירים יכולים להיות יעילים נגד אויבים התלויים במסחר ולאלץ אותם לפרוס את ספינות המלחמה שלהם כדי להגן על ספינות הסוחר שלהם. בדרך זו, מדינות ימיות יכולות לנהל מלחמה נגד מעצמות יבשתיות גדולות יותר על ידי הרס המסחר שלהן.
הצהרת פריז קבעה מדיניות בינלאומית הקשורה לשייט נייטרלי ולוחמני בים הפתוח, והציגה כללים חדשים ל"פרסי מלחמה" (אנ'), חלק מרכוש אויב שנתפס על ידי צד לוחם במהלך מלחמה או קרב, או לאחריהם, בדרך כלל בים. הנציגים הסכימו על שלוש נקודות עיקריות: ספינות חופשיות מייצרות סחורות חופשיות, מצור אפקטיבי, וללא פריבטירים. בתמורה לוויתור על הנוהג של תפיסת סחורות נייטרליות על ספינות אויב, התעקשה צרפת על נטישת חוק המלחמה הבריטי מ-1756 (אנ') שאסר על בריטניה לסחור עם מדינות נייטרליות שסחרו גם עם האויב.
ראו גם
הערות שוליים
- ^ Timon Schultz (April 2015). De verklaring van Parijs en Neutraliteit: Nederland en de ontwikkeling van het Internationaal Maritieme recht van 1856 tot de Eerste Wereldoorlog, Vrije Universiteit Amsterdam, Faculteit der Letteren, Geschiedenis.
38192019הצהרת פריז לכיבוד החוק הימי