הסכם האיחוד (ממלכת בריטניה הגדולה)
הסכם האיחוד הוא השם שניתן כיום לאמנה שהובילה להקמת המדינה החדשה של בריטניה הגדולה, על פיו ממלכת אנגליה (שכבר כללה את ויילס) וממלכת סקוטלנד נועדו להיות "מאוחדות לממלכה אחת בשם בריטניה הגדולה".[1][2] באותה תקופה ההסכם כונה תקנון האיחוד.
פרטי האמנה סוכמו ב-22 ביולי 1706, ולאחר מכן הועברו חוקי איחוד נפרדים על ידי הפרלמנטים של אנגליה וסקוטלנד כדי לאשרר את האמנה. האיחוד הפוליטי נכנס לתוקף ב-1 במאי 1707.
רקע
המלכה אליזבת הראשונה מאנגליה ואירלנד, המלכה האחרונה של שושלת טיודור, מתה ללא יורשים ב-24 במרץ 1603, והכס נפל מיד (וללא מחלוקת) על בן דודה הראשון שהוסר פעמיים, ג'יימס השישי מסקוטלנד, בן לשושלת בית סטיוארט, בנה היחיד של מרי, מלכת הסקוטים . על ידי איחוד הכתרים בשנת 1603 הוא תפס את כס המלכות של ממלכת אנגליה וממלכת אירלנד כמלך ג'יימס הראשון. איחוד אישי זה הפחית את חששות האנגלים משיתוף הפעולה הסקוטי עם צרפת בפלישה צרפתית לאנגליה.
לאחר האיחוד האישי הזה, ביקש המלך החדש, ג'יימס הראשון והשישי, לאחד את ממלכת סקוטלנד וממלכת אנגליה למדינה שאותה כינה "בריטניה הגדולה". אף על פי כן, חוקי הפרלמנט שניסו לאחד את שתי המדינות נכשלו ב-1606, 1667 ו-1689.
החל משנת 1698, חברת סקוטלנד (אנ') נתנה חסות לתוכנית דאריין, ניסיון לא מוצלח להקים מושבת מסחר סקוטית במצר פנמה, תוך כדי איסוף מהסקוטים השקעות השוות לרבע מכל הכסף שהסתובב בסקוטלנד באותה תקופה. לנוכח התנגדות של אינטרסים מסחריים אנגליים, חברת סקוטלנד גייסה גם משקיעים באמסטרדם, המבורג ולונדון עבור התוכנית שלה. מצידו, מלך אנגליה ויליאם השלישי והשני של סקוטלנד נתנו רק תמיכה פושרת למאמץ הקולוניאלי הסקוטי. אנגליה הייתה במלחמה עם צרפת, ומכאן לא רצתה לפגוע בספרד, שתבעה את השטח כחלק מגרנדה החדשה.
אנגליה הייתה גם נתונה ללחץ מצד חברת הודו המזרחית שבסיסה בלונדון, שהייתה להוטה לשמור על המונופול שלה על סחר החוץ האנגלי. לכן היא אילצה את המשקיעים האנגלים וההולנדים לסגת. לאחר מכן, חברת הודו המזרחית איימה בתביעה משפטית, בטענה שלסקוטים אין סמכות מהמלך לגייס כספים מחוץ לתחום הממלכה, וחייבה את היזמים להחזיר גיוסים למשקיעי המבורג. זה לא הותיר מקור מימון מלבד סקוטלנד עצמה. הקולוניזציה הסתיימה בעימות צבאי עם הספרדים בשנת 1700, אך רוב המתנחלים מתו ממחלות טרופיות. זה היה אסון כלכלי למשקיעי המעמד השליט הסקוטי והפחית את התנגדות הממסד הפוליטי הסקוטי לרעיון האיחוד הפוליטי עם אנגליה. בסופו של דבר הממסד תמך באיחוד, למרות כמה מהומות אופוזיציה פופולריות והתנגדיות באדינבורו, גלאזגו ובמקומות אחרים.[3][4]
אינטגרציה פוליטית עמוקה יותר הייתה מדיניות מפתח של המלכה אן מאז עלתה לכיסאות שלוש הממלכות ב-1702. בחסות המלכה ושריה בשתי הממלכות, בשנת 1705 הסכימו הפרלמנטים של אנגליה וסקוטלנד להשתתף במשא ומתן חדש על הסכם איחוד.
המשא ומתן על האמנה
הוסכם שאנגליה וסקוטלנד ימנו כל אחת שלושים ואחד נציבים לנהל את המשא ומתן. הפרלמנט הסקוטי החל אז לארגן בחירה של הנציבים לנהל משא ומתן בשם סקוטלנד, אך בספטמבר 1705, הציע מנהיג מפלגת המדינה (אנ'), הדוכס מהמילטון, שניסה בעבר למנוע את המשא ומתן על הסכם, שמועמדות הנציבים הסקוטיים צריכים להיות מוצגים על ידי המלכה, וכך הוסכם. בפועל, מועמדות הנציבים הסקוטים הוצגו בעצת הדוכס מקווינסברי והדוכס מארגיל .
מבין הנציבים הסקוטים שמונו, עשרים ותשעה היו חברים במפלגת החצר השלטת, בעוד שאחד היה חבר מפלגת סקוודרון וולנטה. בראש הרשימה עמד קווינסברי עצמו, עם הלורד צ'נסלור של סקוטלנד, הרוזן מסיפילד.[5] ג'ורג' לוקהארט מקארנוות', חבר במפלגת האופוזיציה קאבלייר, היה הנציב היחיד שהתנגד לאיחוד. שלושים ואחד הנציבים האנגלים כללו שרי ממשלה וקציני מדינה, כגון הלורד הראשון של האוצר, הרוזן מגודופין, הלורד שומר החותם, לורד קאופר ומספר רב של חברי המפלגה הוויגית שתמכו באיחוד. רוב חברי המפלגה השמרנית בפרלמנט של אנגליה לא היו בעד איחוד, ורק אחד היה בין הנציבים.
המשא ומתן בין הנציבים האנגלים והסקוטים החל ב-16 באפריל 1706 באחסניית הקוקפיט-קורט בלונדון. המפגשים נפתחו בנאומים של ויליאם קופר, הלורד השומר האנגלי, ולורד סיפילד, הלורד צ'נסלור הסקוטי, כל אחד מהם תיאר את חשיבות המשימה. הנציבים לא ניהלו את המשא ומתן פנים אל פנים, אלא בחדרים נפרדים. הם העבירו זה לזה את ההצעות וההצעות הנגדיות שלהם בכתב, והייתה האפלה על החדשות מהמשא ומתן. לכל צד היו דאגות מיוחדות משלו. תוך ימים ספורים זכתה אנגליה בערבות ששושלת בית הנובר תיורש את המלכה אן לכתר הסקוטי, וסקוטלנד קיבלה ערובה לגישה לשווקים הקולוניאליים, בתקווה שהם יקבלו מעמד שווה בכל הקשור לסחר.[6]
לאחר סיום המשא ומתן ב-22 ביולי 1706, נוסחו חוקי הפרלמנט על ידי שני הפרלמנטים כדי ליישם את סעיפי האיחוד המוסכמים. תומכי האיחוד הסקוטים האמינו שאי הסכמה לאמנה תגרום לכפיית איחוד בתנאים פחות נוחים, וחיילים אנגלים הוצבו ממש דרומית לגבול הסקוטי וגם בצפון אירלנד כ"עידוד". חודשים של ויכוחים עזים בשתי ערי הבירה ובשתי הממלכות הגיעו לאחר מכן. בסקוטלנד, הוויכוח התמוסס מדי פעם לאי סדר אזרחי, בעיקר על ידי "האספסוף של אדינבורו" הידוע לשמצה. הסיכוי לאיחוד הממלכות היה מאוד לא פופולרי בקרב האוכלוסייה הסקוטית בכלל, והדיבורים על התקוממות היו נפוצים.[7] עם זאת, האמנה נחתמה והמסמכים נשלחו דרומה בליווי צבאי גדול.
ממלכת בריטניה נולדה ב-1 במאי 1707, זמן קצר לאחר שהפרלמנטים של סקוטלנד ואנגליה אשררו את הסכם האיחוד על ידי חקיקת חוק האיחוד המשלב את שני הפרלמנטים ואת סמכויות שני הכתרים. הכתר, השרביט וחרב המדינה של סקוטלנד נותרו בטירת אדינבורו. המלכה אן (שכבר הייתה מלכת אנגליה וסקוטלנד יחד) הפכה למלכה הראשונה בכס המלכות המאוחד של בריטניה הגדולה, כאשר סקוטלנד שולחת ארבעים וחמישה חברים לבית הנבחרים החדש של בריטניה הגדולה, כמו גם נציגים סקוטיים לבית הלורדים.
תגמולים כספיים משמעותיים לחברי פרלמנט סקוטיים כונו מאוחר יותר על ידי רוברט ברנס כשכתב "אנחנו נקנים ונמכרים עבור זהב אנגלי, חבילה כזו של נוכלים במדינה!"[8] עם זאת, מספר היסטוריונים הדגישו לאחרונה את הלגיטימיות של ההצבעה.[9]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Union with England Act 1707, legislation.gov.uk
- ^ Union with Scotland Act 1706, legislation.gov.uk
- ^ Scottish Referendums BBC News, accessed 23 October 2008
- ^ "Act of Union 1707 Mob unrest and disorder". London: The House of Lords. 2007. אורכב מ-המקור ב-1 בינואר 2008. נבדק ב-23 בדצמבר 2007.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ The commissioners :: Act of Union 1707, web.archive.org, 2009-06-19
- ^ The course of negotiations :: Act of Union 1707, web.archive.org, 2009-07-21
- ^ Karin Bowie, "Popular Resistance and the Ratification of the Anglo-Scottish Treaty of Union," Scottish Archives, 2008, Vol. 14, pp 10–26
- ^ The Jacobite relics of Scotland: being the songs, airs, and legends, of the adherents to the house of Stuart. Printed for W. Blackwood. 1 בינואר 1819 – via Internet Archive.
Ye Jacobites hogg.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Allan I. Macinnes, "Treaty of Union: Voting Patterns and Political Influence," Historical Social Research, 1989, Vol. 14 Issue 3, pp 53–61
38730896הסכם האיחוד (ממלכת בריטניה הגדולה)