הנחת החמור ביותר
הנחת החמור ביותר היא גישה בעולם קבלת החלטות, הקובעת שבעת התכוננות לקראת תרחיש אפשרי יש להניח שהתרחיש יתרחש במתכונת בעלת התוצאות הגרועות והחמורות ביותר.
כדי ליישם גישה זו יש לבצע תכנון תרחישים(אנ') מקיף, לאמוד את הנזקים האפשריים בכל אחד מהמקרים, לנתח ולהעריך את חומרתם ולהניח שהחמור מבניהם יתרחש.
הנחת החמור ביותר מקובלת במקרים בהם הנזק האפשרי מאי-הכנה לתרחיש אימים יהיה בלתי מתקבל על הדעת. על פי גישה זו יש להתכונן למקרה כזה, גם אם לא סביר שיתרחש ואפילו אם מחיר ההכנה גבוה במיוחד.
דוגמאות
- השקעה ביתירות גדולה במערכות חירום של מטוס, על אף שצעד כזה יעלה את מחירן, זאת מפני שהמחיר של כשל במערכת חירום הוא אובדן המטוס.
- היערכות צבאית כנגד כל יכולת שיש לאויב, אפילו אם על פי הערכת המודיעין אין כוונה של האויב להשתמש בה.
ביקורת
במאמר "על הנחת החמור ביותר" שפורסם בשנת 1997 על ידי סא"ל (במיל') ד"ר יצחק רביד, חוקר במרכז למחקרים צבאיים ברפא"ל, מבקר רביד את תופעת "הנחת החמור ביותר"[1]. בין חסרונות הגישה שמונה רביד: הצטברות של הנחות לחומרה לכדי תרחיש ייחוס לא מציאותי, כפיית חד-ממדיות על סיכון רב-ממדי, טשטוש הגבול בין שיקול עובדתי לשיקול ערכי, טשטוש מידע מדויק וחיוני להחלטה ומשקל יתר לתת-מערכות על פני המערכת בכללותה. כמו כן לטענתו במצבי עימות, סביר להניח את החמור ביותר רק כאשר העימות הוא קוטבי (כל תרחיש חיובי מבחינת צד אחד שלילי מבחינת הצד השני ולהפך) וליריבים יש ידע מלא זה על זה. גם אז, יש להגביל את השימוש בהנחת החמור ביותר לדרג מקבל ההחלטות הגבוה ביותר בלבד, ועל כל הדרגים הנמוכים יותר לשקף לדרג העליון את התרחיש הסביר ביותר.
ראו גם
הערות שוליים
- ^ יצחק רביד, על הנחת החמור ביותר, מערכות 351, 1997
