המצדית העות'מאנית (מחלף השבעה)
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | מבנה |
| מיקום | חולון |
| מדינה |
 ישראל |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | 1860–הווה (כ־164 שנים) |
המצדית העות'מאנית הניצבת כיום סמוך למחלף השבעה הוקמה בשנת 1859 על ידי הממשל העות'מאני בירושלים, והיא הייתה אחת משורה של מצודות דומות שנבנו לאורך הדרך שבין יפו וירושלים. הקמת המצודות נועדה להגביר את הביטחון של התיירים והמבקרים הרבים שעלו לרגל לירושלים, והן אויישו בכח צבאי למחצה של פרשים שכונו בשם "באשי בוזוקים". כעבור תקופה, לאחר הגברת מצב הביטחון בדרכים, המצודות ננטשו ומרביתן נהרס עם השנים.
המצדית שבמחלף השבעה היא אחת משתי המצודות היחידות ששרדו בשלמותן, והיא מוכרת כאתר מורשת לשימור.
הרקע להקמת המבנה
ערך מורחב – הדרך ההיסטורית יפו-ירושלים
במחצית המאה ה-19 היה מצב הדרך בין יפו וירושלים גרוע מאוד. הדרך, שלא הייתה סלולה, לא אפשרה תנועה של עגלות וכרכרות, והאפשרות היחידה שעמדה בפני הנוסעים הייתה ללכת ברגל, או לרכב על גב בהמות משא. רק בשנת 1867 החלה העבודה לסלילת כביש יפו-ירושלים, וזאת בפקודת הסולטן אבדילאזיז[1].
בשנת 1859, בעקבות לחץ כבד מצד הקונסולים הזרים על מושל ירושלים ועל "השער העליון", עשה הממשל העות'מאני ניסיונות ראשונים לשפר את מצבה של הדרך לירושלים. הדגש בשלב הראשון הושם על הגברת ביטחונם של ההולכים בדרך ומאבק בתופעה של שוד עולי הרגל[2]. המשימה הוטלה על סוראיה פשה, מושל ירושלים העות'מאני, אשר החל לפעול במרץ רב. ארמטה פיירוטי, ששימש באותה עת בתפקיד מהנדס העיר ירושלים, סקר בספרו את המצב הביטחוני הקשה סביב ירושלים ותיאר את פעולותיו של המושל למיגור התופעה[3]:
כזה היה המצב בארץ-ישראל כאשר סוראיה-פחה הגיע לירושלים ונטל לידיו את רסן השלטון, ואף שהכוחות אשר עמדו לרשותו לא היו מספיקים, לא רפו ידיו, ומייד ניגש לעבודה במטרה להחזיר את הסדר על כנו. ואכן, בטרם עוד נקפה שנת 1860, הדביר את כולם, החזיר את אבו גוש למעמד של צמית שפל רוח... הקים כוחות קטנים של אנשי צבא לשמור על הדרכים...
הקמת המצודה
בסוף שנת 1859 הטיל סוראיה פשה על המהנדס האיטלקי ארמטה פיירוטי את המשימה לסלול את הדרך מיפו לירושלים ולהקים לאורך תוואי הדרך שורה של מצודות אשר ישמשו בסיס לכוח השמירה שיגן על הנוסעים בין יפו וירושלים[2].
מבחינת שתי המצודות ששרדו עד ימינו עולה כי הן נבנו ככל הנראה על פי תוכנית עקרונית אחידה, תוך התאמות מתחייבות לתוואי השטח של האתר בו הוקמו. לא ידוע מי תכנן את המבנים, אולם חוקרים מניחים כי המהנדס ארמטה פיירוטי הכין את התוכניות ופיקח על הקמת המצודות כחלק מתפקידו לשיפור הדרך לירושלים.
המצדית הניצבת במחלף השבעה (מצדית מספר 2 מכיוון יפו) הוקמה על גבעה בגובה 40 מטרים מעל פני הים המשקיפה על הסביבה[4].. אורך המבנה הוא 10.50 מטר ורוחבו 7.20 מטר[5]. קירות המצדית עבים מאוד (0.90 - 1.50 מטר), כך שהחדר שבתוך המצדית גודלו 8.74 על 4.20 מטרים בלבד. פתח המבנה, שרוחבו 1.20 מטר, נמצא במרכז הדופן הצפון מזרחית של המצדית, ובעובי הקיר הדרום מזרחי של המצדית בנוי גרם מדרגות המוביל אל גג המצדית. סביב הגג בנוי מעקה משונן, ובמרכז הגג בנוי חדר קטן[6].
סמוך למבנה המצודה הוקם מבנה נוסף ששימש כאורווה בה הוחזקו סוסי הבאשי בוזוקי. בתוך האורווה נחפרה באר בעומק של כ-35 מטרים שסיפקה מי שתייה לשומרים במצודה[4].
מצודת הדרכים בפעולה
בכל אחת משבע עשרה המצודות שלאורך הדרך לירושלים הוצבו מספר חיילים אשר לא היו חלק מן הצבא העות'מאני, אלא שכירי חרב שהתארגנו ככוח צבאי לא סדיר, שהורכב בעיקר מפרשים[2]. שכירי חרב אלו נקראו בשם באשי בוזוקים, מונח שמשמעותו "חסרי הנהגה" ואשר העיד במידה רבה על חוסר ההערכה ליכולתם הצבאית של לוחמים אלו. שכירי חרב אלו גויסו במיוחד על ידי סוראיה פשה, מושל ירושלים, אשר "הקים כוחות קטנים של אנשי צבא לשמור על הדרכים"[3].
בין חלק מן המצודות היה קשר עין, כך שהצופה שעמד על גג המצדית יכול היה לפקח היטב על קטע הדרך עליו היה מופקד. קטעי הדרך שבין המצודות, אשר לא ניתן היה לראותם מן המצודה, נשמרו על ידי משמרות ניידים של פרשים מן הבאשי בוזוקים[2].
בנוסף לאבטחת הנוסעים בדרך הוטל על החיילים שישבו במצודות לגייס עובדי כפייה לצורך סלילת הדרך מבין תושבי הכפרים שבסביבה, ולשמור עליהם שלא יברחו[7]. המצדיות פעלו עד שנת 1881[8] ואז ננטשו כיוון שלא היה בהן עוד צורך.
השימוש במבנה לאחר נטישתו
המצדית הנטושה נותרה ללא שימוש במרומי הגבעה שלצד הדרך הראשית מיפו לירושלים, סמוך לצומת בה מתפצלת הדרך המובילה דרומה לעבר ראשון לציון ורחובות. בשער העיתון דבר לילדים מיום 6 באוגוסט 1937 פרסם נחום גוטמן את הפרק הראשון של ספרו "בימי החופש הגדול או תעלומת הארגזים" וצרף ציור בו מתוארים שני גיבורי הסיפור החולפים על פני מבנה המצדית הנטוש בדרכם מתל אביב לרחובות[9].
בשנת 1950 הוקם באזור שסביב המצדית העות'מאנית מוסך לתיקון מכוניות, ומבנה המצדית שולב במכלול של מבנים שהוקמו סביבו תוך שהוא משמש בתפקידים שונים דוגמת מחסן או משרד. המבנה שמור היטב, ומאז שנת 1995 מנסים לאתר פתרונות שונים שיאפשרו לפנות את המוסך לאתר חלופי ולהפוך את המצדית ההיסטורית לאתר ביקורים הפתוח לקהל. לאורך השנים הועלו רעיונות שונים לשימוש האפשרי במבנה המצדית, דוגמת בית קפה בסגנון ח'אן טורקי, מרכז הדרכה, או מוזיאון שיעסוק בתולדות הדרך לירושלים[4].
בתוכנית המתאר העדכנית של עיריית חולון מוגדרת המצודה והשטח שסביבה (כ-105 דונם) כאתר לשימור[8].
לקריאה נוספת
- יהושע בן-אריה, עיר בראי תקופה - ירושלים החדשה בראשיתה, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, תשל"ט.
- שמואל אביצור, "לתולדות כביש פו-ירושלים", בתוך: יואב רגב ואלי שילר (עורכים), מבחר מאמרים בידיעת ארץ ישראל, הוצאת אריאל והחברה להגנת הטבע, 1988, עמ' 9–14
- ארמטה פיארוטי, מנהגים ומסורות בארץ-ישראל, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תל אביב, 1985
- יעקב ינון, סביב כיכר השעון, יד יצחק בן צבי, ירושלים, 2001
קישורים חיצוניים
- תכנית מתאר מקומית חולון 2030 - פרק 10 :חולון - שימור המורשת הבנויה, יולי 2012
- מיצדיות תורכיות, בתוך: פרש - היסטוריה ותיעוד
הערות שוליים
- ^ יהושע בן-אריה, עיר בראי תקופה - ירושלים החדשה בראשיתה, עמ' 129-127
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 שמואל אביצור, "לתולדות כביש יפו-ירושלים", עמ' 11
- ^ 3.0 3.1 ארמטה פיארוטי, מנהגים ומסורות בארץ-ישראל, עמ' 205
- ^ 4.0 4.1 4.2 ענבר לגשטיין, "עושים היסטוריה", בתוך: שתי ערים, 10.2.95, עמ' 44
- ^ לשם השוואה, אורך המצודה השנייה ששרדה, זו שבשער הגיא, הוא 9.75 מטר ורוחבה 8.72 מטר
- ^ מיצדיות תורכיות, בתוך: פרש - הסטוריה ותיעוד. המדידה בוצעה על ידי אחד ממשתתפי הפורום, אדריכל במקצועו, שביקר במקום בשנת 2008
- ^ יעקב ינון, סביב כיכר השעון, עמ' 196
- ^ 8.0 8.1 תכנית מתאר מקומית חולון 2030, עמ' 403
- ^ צילום של האיור מופיע במאמר "שדות הקרב האחרים: נחום גוטמן מעצב זיכרון מלחמה קנוני לילדים", בתוך: זמנים, גיליון 126, אביב 2014
26904247המצדית העות'מאנית (מחלף השבעה)