המספנה הימית של אנטיגואה

המספנה הימית של אנטיגואה ואתרים קשורים

**אתר מורשת עולמית**
	מראה כללי
	מראה כללי
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2016, לפי קריטריונים 2, 4
מדינה	אנטיגואה וברבודה
קואורדינטות	17°00′25″N 61°45′52″W / 17.00694°N 61.76444°W
	(למפת אנטיגואה וברבודה רגילה) סנט ג'ונס קודרינגטון ברבודה אנטיגואה רדונדה הים הקריבי המספנה הימית של אנטיגואה

המספנה הימית של אנטיגואה, הידועה גם בשם מספנת נלסון על-שם הוריישו נלסון, היא אתר מורשת תרבותי ומעגן במפרץ אינגליש הרבור, שבחופו הדרומי של האי אנטיגואה באנטיגואה וברבודה. אינגליש הרבור מורכב מארבעה מפרצים סגורים שאליהם מוביל מיצר ים צר של מים עמוקים. אחד המפרצים נפתח אל הים הפתוח, אך היתר נסתרים מהים ומוגנים היטב. את סדרת המפרצים מקיפות גבעות המגנות עליהם מכיוון היבשה. נתונים טבעיים אלה נוצלו במשך השנים כנמל מסתור מפני סופות הוריקן, כמספנה וכבסיס צבאי.

המתיישבים הבריטים הראשונים התיישבו באנטיגואה בשנת 1632. באמצע המאה ה-17 החל גידול קנה סוכר שהיקפו גדל במהירות, ואשר הסב רווחים עצומים לבעלי המטעים ולסוחרים. ענף מסחרי חדש זה נדרש להגנה. סגולותיו של אינגליש הרבור, מפרץ בדרום האי השוכן סמוך לדרכי המסחר, הביאו את הסוחרים לעשות בו שימוש כמעגן, ובהמשך גם הצי המלכותי הבריטי הקים בו מאחז. המבנים הראשונים שהוקמו באתר היו מבצר ברקלי ומבצר שרלוט משני צידי הכניסה למפרץ, אך רק בשנת 1725 החלה בנייה מסיבית של המספנה ושל מבני שירות סמוכים לה. ב-1743 החל הצי המלכותי בהקמת מבנים שונים נוספים ששירתו את כוח המצב הצבאי הקבוע במקום, ואשר תפקידו היה להגן על בעלי המטעים, ולבצע פשיטות כנגד המעצמות האירופיות המתחרות שנאחזו באיים סמוכים. כתוצאה מעבודת הפיתוח, הפך המקום למקלט העיקרי לכלי שיט בעת עונת ההוריקנים. תנופת פיתוח נוספת באינגליש הרבור ועל הגבעות הסמוכות לו, החלה ב-1781 וכללה בעיקר מבני הגנה. ב-1814 ביססו הבריטים את ההגמוניה שלהם באיים הקריביים, וחשיבותם המסחרית של האיים האנטילים ליווארד ירדה. עקב כך ירדה גם חשיבותו האסטרטגית של האתר באנטיגואה, המבנים יצאו משימוש והביצורים ננטשו. במאה ה-19 סבל האתר נזקים חמורים בשתי הזדמנויות - ב-1815 עלו באש חלק מהמבנים בעקבות פגיעת ברק, וב-1843 הרסה רעידת אדמה מבנים רבים באתר, והסבה נזקים לאחרים. המספנה נותרה בשימוש עד 1889, ואז נסגרה בשל חוסר יכולתה לטפל באוניות הקיטור הגדלות שהחליפו את ספינות המפרש. ב-1895 ננטש המקום באופן סופי, וב-1906 נמסר הארסנל לממשלה המקומית. במהלך שתי מלחמות העולם שימש המקום לאימונים צבאיים, וכמספנה משנית לטיפול בכלי שיט קטנים יחסים, ששימשו בתעבורה שבין האיים. רק בשנות ה-50 של המאה ה-20 הוכר הפוטנציאל של המקום כאתר שימור תיירותי וכמעגן (מרינה). ב-1951 הוקמה עמותה ששמה לה למטרה לשמר את המספנות, והחל מסע לגיוס כספים שהשיג את מטרתו בתוך כחמש שנים. ב-1961 הסתיימו עבודות השחזור והמתחם ההיסטורי נפתח מחדש. רוב המבנים משמשים לתיירות או לצורכי המעגן.