מונה ליזה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף המונה ליזה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מונה ליזה, או לה ג'וקונדה
Mona Lisa, La Gioconda
מידע כללי
צייר לאונרדו דה וינצ'י
תאריך יצירה 1507
טכניקה וחומרים שמן על לוח עץ צפצפה
ממדים בס"מ
אורך 77
רוחב 53
נתונים על היצירה
מיקום מוזיאון הלובר
פריז שבצרפת

מונה ליזהאיטלקית: Mona Lisa) ו-לה ג'וקונדה (La Gioconda) הם השמות שניתנו לציור של לאונרדו דה וינצ'י מתחילת המאה ה-16. הציור, שבמרכזו דמות דיוקנה של אישה, הפך במאה ה-19 לאחת מיצירות האמנות הנודעות בעולם ומאז המאה ה-20, שימש השראה להערצה, מחאה, לעג וחיקוי באמנות פופולרית, במוזיקה ובספרות.

הדיוקן מוצג במוזיאון הלובר בפריז.

היסטוריה

קובץ:Mona Lisa stolen-1911.jpg
המונה ליזה נגנבה - מקומה של התמונה החסרה על קיר המוזיאון

תמונת המונה ליזה (מילולית: הגברת ליזה) היא כנראה דיוקנה של ליזה די נולדו גרארדיני, אשתו של סוחר בדים מפירנצה בשם פרנצ'סקו די זאנובי דל ג'וקונדו (ומכאן השם La Gioconda באיטלקית ובספרדית, La Joconde בצרפתית ומונה ליזה בשאר השפות). בשנת 2008 הודיעה אוניברסיטת היידלברג שמצאה התייחסות לנושא בהערה שנכתבה בשולי הספר "כתבים מוכרים" של קיקרו, על ידי אגוסטינו וספוצ'י (שעבד עם מקיאוולי). בהערה מאוקטובר 1503 כתב וספוצ'י שלאונרדו עובד על תמונתה של "ליזה דל ג'וקונדו".[1]

הנסיבות בהן נוצר הציור לא הובהרו במדויק עד היום. הפרטים היחידים הידועים לנו שאובים מתיאורו של ג'ורג'ו וזארי, הצייר וכותב ביוגרפיות ציירי ופסלי הרנסנאס, שכתב את הדברים כמה עשרות שנים אחרי ביצוע היצירה, ולא ראה אותה בעיניו ממש. וזארי גורס כי היצירה הוזמנה על ידי פרנצ'סקו דל ג'וקונדו מלאונרדו כשזה שהה בפירנצה, ככל הנראה ב-1503, ומציין, כאנקדוטה, כי בעת ציור הדיוקן הזמין לאונרדו נגנים, זמרים וליצנים כדי לגרום לאשת הסוחר לחייך. לפי וזארי, לאונרדו עבד על היצירה כארבע שנים ומעולם לא השלים אותה ולא מסר אותה למזמין הדיוקן. העבודה על היצירה הסתיימה ככל הנראה בשלהי 1506 או ב-1507, אף כי ייתכן כי לאונרדו המשיך לעבוד על התמונה בהמשך, שכן תיאור מ-1508 מציג אותה כ"לא גמורה."[2]

בשנת 2006 בחנו מומחים מקנדה את היצירה בטכנולוגיה תלת־ממדית מיוחדת באור תת-אדום וחשפו שכבות נסתרות בציור. באחת מהן נחשף צעיף ששימש בתחילת המאה ה-16 נשים בתקופת ההיריון או סמוך ללידה. גילוי זה מחזק את ההשערה שהמצוירת היא ליזה גרארדיני, שבדצמבר 1502 נולד בנה השני.[3]

בשנותיו האחרונות שהה לאונרדו בצרפת, בחסותו של מלך צרפת פרנסואה הראשון. לאחר מות לאונרדו ב-1519 רכש פרנסואה את התמונה והוסיפה לאוסף המלכותי, שהפך מאוחר יותר לאוסף הלאומי הצרפתי, שעיקרו מוצג במוזיאון הלובר.

במהלך המאה ה-19, הרבה בזכות תיאורים ומאמרים נלהבים של כותבים צרפתיים, הפך הדיוקן לאחד המוצגים הנודעים ביותר במוזיאון הלובר. ב-21 באוגוסט 1911 ניצל צבע איטלקי בשם וינצ'נצו פרוג'ה את השמירה הלקויה על היצירה, גנב אותה והחביאה. פרוג'ה שמר אותו למעלה משנתיים בביתו באיטליה, אך נלכד כאשר יצר קשר עם סוחר עתיקות מפירנצה והביע את רצונו להשיב את התמונה לידיים איטלקיות תמורת סכום של חצי מיליון לירות לצורך כיסוי ההוצאות. הציור הוצג במשך כשבועיים בגלריית אופיצי בפירנצה והועבר בחזרה למוזיאון הלובר ב-4 בינואר 1914. על פרוג'ה נגזר בסופו של דבר עונש של שנת מאסר, כשקלות העונש מוסברת לעיתים תכופות בגל האהדה הציבורית באיטליה לגנב שביקש להשיב את התמונה למולדתה (פרוג'ה עצמו הצהיר כי התכוון תחילה לגנוב תמונה אחרת). הסערה שחוללה הגניבה ומעצרו של הגנב הסעירו את דעת הקהל והעצימו במידה ניכרת את הפופולריות של הציור, שזכה לתשומת לב חדשותית רבה ברחבי העולם, ובעקבותיה גם לגל של התייחסויות בתרבות הפופולרית.

במלחמת העולם השנייה הוברח הציור, יחד עם מאות יצירות אמנות אחרות, ממוזיאון הלובר במבצע שאורגן על ידי סגן מנהל המוזיאון, ז'אק ז'וז'אר, והוסתר במהלך המלחמה במספר מקומות מחבוא ברחבי צרפת.[4]

כיום מוצגת התמונה ב"סל דז אטה" במוזיאון הלובר שבפריז מאחורי זכוכית משוריינת עם חיישני אזעקה, לאחר שבמשך השנים היו מספר ניסיונות לגנוב או להשחית אותה.

המונה ליזה של פראדו

בשנת 2012 גילו חוקרים במוזיאון הפראדו ציור שמהווה העתק מדויק של מונה ליזה. לאחר שהחוקרים הסירו מהציור את השכבה העליונה הם מצאו שמדובר בציור מאת פרנצ'סקו מלצ'י, תלמידו של דה וינצ'י, שהעתיק את מורהו כאשר צייר לצידו. התמונה, שהשתמרה במצב טוב יותר מתמונת המקור, מוצגת לציבור במוזיאון מפברואר 2012. לעומת המונה ליזה המקורית, בעותק זה נראית המונה ליזה צעירה יותר, בעלת גבות, וגם לבושה שונה מעט.[5]

היצירה

מונה ליזה היא ציור שמן על עץ צפצפה בגודל 77 × 53 ס"מ. הציור מכוסה שכבה עבה של לכה להגנה, שהצהיבה כבר בשלב מוקדם, וגרמה לכך שחלק גדול מהציור קיבל גוון כהה שאינו מאפשר להבחין ברבים מפרטי הציור.

על סוד הקסם של התמונה נכתב הרבה, אך התחושה היא שהסוד לא פוענח עד תומו. בין היתר הועלה, כי דמותה של ליזה שבמרכז הציור עוטה חיוך מסתורי או ספק-חיוך, הנובע מכך שלאונרדו השתמש בטכניקת ספומאטו (אפוף עשן, באיטלקית) בזוויות עיניה ובפיה של הדמות המצוירת. הדבר מקנה תחושה כי הדמות מחייכת או עומדת לחייך. עיניה של המונה ליזה נראות כאילו הן מביטות בצופה בה בכל זווית שבה יצפה בתמונה.

עניין רב מעוררות גם ידיה של ליזה. בעוד פניה המביטות ישירות אל הצופה וידה השמאלית הנחה על מסעד כיסא יוצרים רושם של תנוחה קבועה, ידה הימנית משוכה לפנים בתנוחה המעניקה הרגשה של תנועה רגעית. שילוב הדברים יוצר תחושה של יציבות ותנועה בו-זמנית.

עניין מיוחד עורר הנוף שברקע התמונה. הנופים הדמיוניים, המאופיינים בצוקים מחודדים ונישאים, אופייניים לנופים שצייר לאונרדו בתמונות שבהם הוא נתן ביטוי לדמיונו, לחלק שמימין לדמות ולחלק שמשמאלה נקודת מגוז שונה. אפקט זה מעצים את הדמות, ואת הדינמיות של תנוחתה.



ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ג'ונתן ג'ונס, הקרבות האבודים של לאונרדו ומיכלאנג'לו - הדו-קרב האמנותי שהגדיר את הרנסאנס, כנרת, זמורה-ביתן, 2014, עמ' 51
  2. ^ צ'ארלס ניקול, לאונרדו דה וינצ'י: מעוף הרוח, תל אביב: עם עובד, 2007, עמ' 405-415.
  3. ^ תיאור התמונה באתר מוזיאון הלובר
  4. ^ אתר למנויים בלבד עופר אדרת, האיש שהציל את "מונה ליזה" מידי הנאצים, באתר הארץ, 5 במרץ 2015
  5. ^ עמרי לוין, ‏אחותה של מונה ליזה, באתר גלי צה"ל, 1 בפברואר 2012
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0