הכוחות המזוינים של הפיליפינים
 | |||||||||||||||||||||||||
| זרועות | |||||||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
 | |||||||||||||||||||||||||
 | |||||||||||||||||||||||||
 | |||||||||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||||||||
הכוחות המזוינים של הפיליפינים (בפיליפינית: Sandatahang Lakas ng Pilipinas) הם הכוחות הצבאיים של הפיליפינים. הכוחות מורכבים משלושה ענפי שירות עיקריים: הצבא, חיל האוויר וחיל הים (כולל חיל הנחתים). נשיא הפיליפינים הוא המפקד העליון של הכוחות והוא יוצר מדיניות צבאית עם מחלקת ההגנה הלאומית, מחלקה מבצעת המשמשת כאורגן העיקרי שבאמצעותו מתבצעת המדיניות הצבאית, בעוד שראש מטה הכוחות המזוינים משמש כמפקד הכללי והקצין הבכיר ביותר. משמר החופים הפיליפיני מסופח גם הוא לכוחות המזוינים בזמן מלחמה. השירות הצבאי הוא התנדבותי לחלוטין.[1]
היסטוריה
הקמה ומלחמת העולם השנייה
הכוחות המזוינים של הפיליפינים הוקמו רשמית ב-21 בדצמבר 1935 עם כניסתו לתוקף של חוק ההגנה הלאומי מאותה שנה.[2] הגנרל האמריקאי בדימוס דאגלס מקארתור התבקש לפקח על הקמתם והכשרתם. מקארתור קיבל את ההצעה והפך לפילדמרשל של הפיליפינים, דרגה שאף אדם אחר לא החזיק בה מאז. הנשיא קזון העניק רשמית את התואר פילדמרשל למקארתור בטקס בארמון מאלאקניינג ב-24 באוגוסט 1936, כשהופיע עם שרביט זהב ומדים ייחודיים.
צבא הפיליפינים כלל נכסים ימיים ואוויריים המדווחים ישירות למפקדת הצבא והמשטרה הפיליפנית. בשנת 1938 הופרדה אוגדת השוטרים מהצבא ואורגנה מחדש לכוח משטרה ארצי.[3][4]
מקארתור הרחיב את צבא הפיליפינים עם השבתו של הצי ב-1940 והקמת חיל האוויר הפיליפיני, אך הם לא היו מוכנים ללחימה בתחילת המלחמה באוקיינוס השקט בדצמבר 1941 ולא הצליחו להביס את הפלישה היפנית לפיליפינים בשנים 1942–1941.
בשנים 1940–1941, רוב חיילי הצבא הפיליפיני שולבו בכוחות המזרח הרחוק של צבא ארצות הברית (USAFFE), כאשר מקארתור מונה למפקדו. USAFFE ניסו להילחם באי קורגידור, ולאחר מכן הצליחו הכוחות היפניים לאלץ את כל החיילים הפיליפינים והאמריקאים הנותרים להיכנע. אלו ששרדו את הפלישה אך נמלטו מהיפנים היוו את הבסיס ליחידות גרילה ולכוח צבאי מקומי של צבא העמים הפיליפיני שהמשיך את הלחימה נגד האויב בכל רחבי האיים. הפיליפינים קיבלו את עצמאותם ב-1946 לאחר שיפן הובסה במלחמת העולם השנייה (זו הייתה עצמאותם השנייה לאחר הכרזת העצמאות הפיליפינית ב-1898).
אחרי העצמאות
בשנת 1950 הוקם חיל הנחתים הפיליפיני, כוח חי"ר ימי בפיקודו של הצי הפיליפיני.[5]
במהלך מלחמת קוריאה מ-1951 עד 1953, הפיליפינים שלחו גדודי כוחות מזוינים שונים, הידועים בשם כוחות המשלוח הפיליפיני לקוריאה (PEFTOK) להילחם במסגרת פיקוד האומות המאוחדות בראשות ארצות הברית בשחרור קוריאה הדרומית מהכוחות הצפון קוריאנים הפולשים.
בשנת 1966 גם נשלח גדוד לדרום וייטנאם במהלך מלחמת וייטנאם כדי לשפר את התנאים הכלכליים והחברתיים של אנשיו שם. יחידות של הכוחות נשלחו באותו הזמן גם לאיי ספראטלי.
ב-1963 יצטרפו הנשים הראשונות לשורות הכוחות המזוינים עם הקמת חיל העזר לנשים.
משטר צבאי
הנשיא פרדיננד מרקוס ביקש להיות בעל השפעה אישית חזקה על הכוחות המזוינים ברגע שהפך לנשיא ב-1965.[6][7] הוא אחז בתיק שר הביטחון ב-13 החודשים הראשונים לנשיאותו כדי לפתח את מה שחוקרים ציינו כ"מערכת פטרונות בתוך מערכת הביטחון".[8] התיק העניק לו אינטראקציה ישירה עם הנהגת הכוחות המזוינים, וכן מעורבות יום יומית בביצוע המבצעי השוטף של הכוחות.
עם הכרזת המשטר הצבאי ב-1972, מרקוס השתמש בכוחות בתור "אחד התומכים החיוניים של המשטר".[9] עם ההכרזה על משטר צבאי, אחת המשימות הראשונות שלהם הייתה מעצר מהיר של יריביו הפוליטיים של מרקוס,[10] אך אחיזתו של מרקוס בשלטון נגמרה למעשה ברגע שהצבא הסיר את תמיכתו ממנו בפברואר 1986.[11]
מרקוס היה אחראי על הרחבה משמעותית של הכוחות המזוינים, שצמחו מכוח של 57,100 אנשים ב-1971 ל-113,000 ב-1976 – גידול משמעותי של על פני תקופה של חמש שנים.[9] הוא גם הגדיל את תקציב הביטחון מ-880 מיליון פסו פיליפיני ב-1972 ל-4 מיליארד פסו פיליפיני ב-1976.[9] מרקוס גם הקים את תוכנית Self Reliance Defense Posture (SRDP), שהייתה אמורה לאפשר לבנות נשק, טנקים, כלי רכב משוריינים, ספינות, סירות תותחים וכלי טיס במקום לקנות ממקורות זרים.
הצבא קיבל תפקידים רבים מלבד משימת ההגנה הלאומית שלו, כולל סיוע ביישום פיקוח מחירים שהוטל על מוצרי מפתח כמו תירס ואורז, אכיפת הכללים של תוכנית רכש התירס הלאומית, סיוע באיסוף הלוואות לבנקים הכפריים והממשלתיים. הלוואות ותפקידי שיטור שונים כמו איסוף נשק ללא רישיון, אכיפת עוצר ודיכוי שביתות, עצרות והפגנות אחרות.[9]
ממשל מרקוס סימן גם את תחילתם של לפחות שני סכסוכים ארוכי טווח שהמשיכו להשפיע על ממשלים מאוחרים יותר: הסכסוך בדרום הפיליפינים וסכסוך צבא העם החדש.[12]
מהפכת EDSA
פברואר 1986 חלה תקופה של אי ודאות וזאת בשל האמונה כי התקיימה הונאת בחירות במהלך הבחירות לנשיאות בפיליפינים ב-1986,[13][14] הדבר גרם לתנועת חרם ולהפגנות אזרחיות מסיביות.[15]
במהלך המהומות, פלג של הכוחות המזוינים בראשות שר ההגנה חואן פונס אנרייל וסגן ראש הסגל של הכוחות המזוינים, סגן גנרל פידל ו' ראמוס, החליטו לבצע הפיכה צבאית נגד מרקוס.[16] עם זאת המזימה נחשפה,[17] והכוחות המעורבים נלכדו במחנות השכנים: מחנה אגווינלדו ומחנה קראם בקזון סיטי.
הארכיבישוף הקתולי של מנילה, חיימה סין, עלה לשידור ברדיו וקרא לאנשים להגיע לאזור שבין שני המחנות (שנקרא Epifanio de los Santos Avenue) ולעזור להגן על כוחות המורדים.[16] מכיוון שקבוצות אזרחיות כבר תכננו הפגנות מסיביות בעקבות תוצאות הבחירות, קהל רב הצליח להתאסף ולמנוע מכוחותיו של מרקוס לתקוף את המחנות אגווינלדו וקראם.[14][15] ההתקוממות האזרחית הזו יצרה את מהפכת כוח העם ואת סילוק מרקוס מהשלטון.[18][19] קורסון אקינו מונתה לנשיאה החדשה של הפיליפינים.[20]
ב-26 בפברואר מעט אחרי חצות, חמש משאיות צבאיות של חיילים בפיקודו של פידל ראמוס הגיעו לארמון מלאקאניאנג כדי לאבטח אותו לאחר שמרקוס עזב, והעבירו את השליטה לממשלה הזמנית של הפיליפינים עד שניתן יהיה לחוקק חוקה חדשה שנה לאחר מכן, ב-1987.[21]
שנות המאה ה-20 המאוחרות
בתקופת הממשל של קורסון אקינו, רוב היחידות הצבאיות נותרו נאמנות לה כשהיא התמודדה עם ניסיונות הפיכה שונים נגדה, בין אם על ידי פלגים צבאיים שנשארו נאמנים לרודן לשעבר,[9] או על ידי התנועה הרפורמית של הכוחות המזוינים.[9]
לאחר ניסיון ההפיכה ב-1989, הנשיאה אקינו הקימה ועדה כדי לחקור ולספק דו"ח מלא על סדרת ניסיונות ההפיכה.[22][23] כשבדיקה הסתיימה, דו"ח ועדת דויד המליץ על מספר צעדי נגד קצרי טווח וארוכי טווח, לרבות הקמת כוח משטרה לאומי אזרחי, דיכוי שחיתות בצבא, סקירת ביצועים של פקידי ממשל, רפורמות בתחום תהליך הקידום הצבאי, סקירה של חוקי הבחירות לפני הבחירות לנשיאות 1992, והצהרה נחרצת מצד אקינו האם בכוונתה להתמודד לבחירה מחדש ב-1992.[9][24] פרסום המלצות הדו"ח נחשב לאחת מנקודות המוצא המרכזיות של הרפורמה במגזר הביטחוני בפיליפינים.[25]
בשנת 1991 צומצמו הענפים העיקריים של הכוחות המזוינים מארבעה לשלושה, כאשר המשטרה הפיליפנית, ענף מרכזי של הכוחות המזוינים שהוטל עליו לאכוף את החוק ולבלום את הפשע, מוזגה רשמית עם המשטרה הלאומית של המדינה. ובכך הוצאה המשטרה משליטת הכוחות המזוינים, והפכה להיות תחת מחלקת הפנים והשלטון המקומי.[26]
משנות ה-2000
בשנת 2000, הנשיא דאז ג'וזף אסטרדה הורה לכוחות המזוינים לפתוח ב"מלחמה כוללת" נגד חזית השחרור האסלאמית של מורו, קבוצת שרוצה להכריז על מינדנאו כמדינה עצמאית.
בשנת 2001, אסטרדה הודח מהשלטון במרד שנמשך יומיים, שבו מילאו הכוחות המזוינים תפקיד מפתח. כוחות ההפיכה מינו את סגנית הנשיא גלוריה מקפגל ארויו כנשיאה.
מאז 2001, הכוחות המזוינים של הפיליפינים פעילים בתמיכה במלחמה בטרור ומאז תקפו קבוצות טרור במינדנאו. ב-2012 אמר ראש המטה של הכוחות כי לא חלה עלייה במספר החיילים לאורך תקופה ארוכה, וכי הצבא שואף לגייס 20,000 חיילים בשלוש שנים.[27]
בשנת 2013 הצליחו הכוחות לעצור את ההתקפות של חזית השחרור הלאומית של מורו על העיר זמבואנגה כשהם פתחו במתקפה כדי להכריז על עצמאותה של רפובליקת בנגסמורו. בשנת 2016, הכוחות היו בעימותים עם מיליציית מאוט בבפברואר ובנובמבר אותה שנה. בשנת 2017, הכוחות המזוינים התעמתו עם חמושים של דאעש בקרב על מאראווי, וקראו לנשיא דוטרטה להכריז על משטר צבאי.
מבנה
חוקת הפיליפינים משנת 1987 העמידה את הכוחות המזוינים של הפיליפינים תחת שליטתו של אזרח, נשיא הפיליפינים, המשמש כמפקד העליון שלהם. כל הענפים הם חלק ממחלקת ההגנה הלאומית, שבראשה עומד שר ההגנה הלאומית.
לכוחות המזוינים של הפיליפינים יש שלושה ענפים עיקריים:[28]
- צבא הפיליפינים (PA) – Hukbong Katihan ng Pilipinas
- הצי הפיליפיני (PN) – Hukbong Dagat ng Pilipinas
- חיל הנחתים הפיליפיני (PMC) – Hukbong Kawal Pandagat ng Pilipinas
- חיל האוויר הפיליפיני (PAF) – Hukbong Himpapawid ng Pilipinas
שלושת הענפים העיקריים הללו מאוחדים תחת ראש המטה הכללי של הכוחות המזוינים של הפיליפינים (CSAFP) שבדרך כלל מחזיק בדרגת גנרל / אדמירל.
הכרה והישגים
לאורך השנים, הכוחות המזוינים זכו להכרות ולשבחים רבים במגזרים המקומיים, בממשלה הלאומית ובקהילה הבינלאומית. דוגמה אחת היא צוות הקליעה של צבא הפיליפינים, שבו היחידה הייתה האלופה הכללית בתחרות בת שבועיים שנערכה באוסטרליה, בשנת 2013. צוות הקליעה של צבא הפיליפינים זכה ב-14 מדליות זהב, 50 מדליות כסף ושתי מדליות ארד במיומנויות הצבא האוסטרלי במפגש הנשק (AASAM) בשנת 2014.[29]
כוח שמירת השלום הפיליפיני ה-7 שנשלח רמת הגולן זכה בעיטור השירות היוקרתי של האו"ם בשנת 2014 על ביצוע משימתם.[30]
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של הכוחות המזוינים של הפיליפינים
הערות שוליים
- ^ Central Intelligence Agency. "The World Factbook: Military Service Age and Obligation". אורכב מ-המקור ב-13 ביוני 2007. נבדק ב-28 בפברואר 2016.
17–23 years of age (officers 20–24) for voluntary military service; no conscription; applicants must be single male or female Philippine citizens with either 72 college credit hours (enlisted) or a baccalaureate degree (officers) (2013)
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Commonwealth Act No. 1".
- ^ "Commonwealth Act No. 343 AN ACT TO ABOLISH THE STATE POLICE FORCE, TO REORGANIZE THE PHILIPPINE CONSTABULARY INTO A NATIONAL POLICE FORCE AND PROVIDING FUNDS THEREFOR". 23 ביוני 1938.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Executive Ordef No. 153 s. 1938 Reorganizing the Philippine Constabulary into a National Police Force". 23 ביוני 1938.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Briefer on Ramon Alcaraz". Official Gazette of the Republic of the Philippines (באנגלית אמריקאית). ארכיון מ-2018-05-26. נבדק ב-2018-05-26.
- ^ Parlade, Antonio G. (2015). An Analysis Of The Communist Insurgency In The Philippines. San Francisco: Pickle Partners Publishing. ISBN 978-1-78625-282-1. OCLC 975223979.
- ^ Celoza, Albert F. (1997). Ferdinand Marcos and the Philippines: The Political Economy of Authoritarianism. Greenwood Publishing Group. ISBN 9780275941376.
- ^ Lee, Terence (2 בינואר 2015). Defect Or Defend: Military Responses to Popular Protests in Authoritarian Asia. JHU Press. ISBN 9781421415161.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 9.4 9.5 9.6 "II: Political Change and Military Transmition in the Philippines, 1966 – 1989: From the Barracks to the Corridors of Power". Official Gazette of the Republic of the Philippines. 1990-10-03. נבדק ב-2021-07-30.
- ^ "Declaration of Martial Law". Official Gazette of the Republic of the Philippines. אורכב מ-המקור ב-8 ביולי 2017. נבדק ב-9 בספטמבר 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ News, ABS-CBN (2016-02-22). "30 years ago today: Enrile, Ramos withdraw support for Marcos" (באנגלית). נבדק ב-2021-08-02.
- ^ "Philippines: State of Conflict and Violence" (PDF). The Asia Foundation Website. ארכיון (PDF) מ-8 בספטמבר 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Speech of President Aquino at the anniversary of Tagumpay ng Bayan, February 16, 2012 (English translation)". Official Gazette of the Republic of the Philippines. ארכיון מ-18 במאי 2021. נבדק ב-2021-05-18.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 14.0 14.1 Schock, Kurt (1999). "People Power and Political Opportunities: Social Movement Mobilization and Outcomes in the Philippines and Burma". Social Problems. 46 (3): 355–375. doi:10.2307/3097105. ISSN 0037-7791. JSTOR 3097105.
- ^ 15.0 15.1 Cruz, Elfren S. "The road to EDSA". Philstar.com. נבדק ב-2021-05-18.
- ^ 16.0 16.1 Research, P. D. I. (2014-02-13). "EDSA Day 1: February 22, 1986". Philippine Daily Inquirer (באנגלית). נבדק ב-2021-08-04.
- ^ Lingao, Ed. "A 25-year rebellion". Philippine Center for Investigative Journalism Website (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2021-08-04.
- ^ Carter, April (2013). "People Power Since 1980: Examining Reasons for its Spread, Success and Failure". Sicherheit und Frieden (S+F) / Security and Peace. 31 (3): 145–150. doi:10.5771/0175-274x-2013-3-145. ISSN 0175-274X. JSTOR 24233235.
- ^ Claudio, Lisandro E. (2013). Taming people's power : the EDSA revolutions and their contradictions. Quezon City. ISBN 978-971-550-655-7. OCLC 864093220.
- ^ "Corazon Aquino | Biography & Facts | Britannica". www.britannica.com (באנגלית). נבדק ב-2022-03-01.
- ^ Fox Butterfield (1986-02-26). "The Fall Of Marcos - Behind The Presidential Walls - After Marcos Abandons His Palace, Filipinos Shout, 'This Is Ours Now!'". The New York Times. אורכב מ-המקור ב-24 במאי 2015. נבדק ב-2022-08-02.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "PURSUANT TO RA NO. 6832: Recommendations of the Final Report of the Fact Finding Commission". Philippine Center for Investigative Journalism. אורכב מ-המקור ב-2008-04-17.
- ^ "R.A. 6832". lawphil.net. נבדק ב-2021-07-30.
- ^ "Recommendations of the Final Report of the Fact-Finding Commission". Philippine Center for Investigative Journalism. 2003. אורכב מ-המקור ב-17 באפריל 2008. נבדק ב-2008-05-05.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Cruz, Rodel A. (2013). "Security Sector Reform: Way Forward for Democracy and Development" (PDF). National Security Review. National Defense College of the Philippines. December. ארכיון (PDF) מ-2020-05-01. נבדק ב-2021-09-05.
- ^ Francisco, Katerina (2016-09-21). "LOOK BACK: The Philippine Constabulary under Marcos". Rappler (באנגלית). נבדק ב-2021-08-24.
- ^ "AFP hopes to recruit 20,000 soldiers in 3 years". ANC News. 15 בינואר 2014. אורכב מ-המקור ב-2 במרץ 2014. נבדק ב-13 בפברואר 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ AFP Organization, [AFP website].
- ^ "Philippine Army shooters among the best in the world – The Manila Times Online". The Manila Times.
- ^ "Pinoy peacekeepers in Golan Heights conferred prestigious UN medal". GMA News Online.
34778236הכוחות המזוינים של הפיליפינים