היפרגליקמיה

היפרגליקמיה (בעברית: יתר סוכר הדם) היא רמה גבוהה של גלוקוז (סוכר) בדם המופיעה לרוב אצל אנשים החולים בסוכרת. המצב ההופכי, רמה נמוכה של גלוקוז בדם, קרוי היפוגליקמיה.

מקור המילה "היפרגליקמיה" מחיבור המילים היפר=עודף, גליק=גלוקוז, סוכר והמיה=מהמילה היוונית "המוס" שפירושה דם.

פיזיולוגיה

במצב תקין, אצל אדם בריא, לאחר אכילת מזון כלשהו המכיל סוכר, מופרש לדם ההורמון אינסולין. האינסולין מאפשר לסוכר להיקלט בתאים. כך שומר הגוף על רמות קבועות יחסית של סוכר בדם, ומונע מצב של היפרגליקמיה.

פתופיזיולוגיה

אצל חולים במחלת הסוכרת, עלולה להיות בעיה בהפרשת האינסולין או ביכולת השפעתו על התאים. במצב כזה, לא ייקלט הסוכר בתאים לאחר אכילת מזון כלשהו, אלא יישאר בדם. ריכוז הסוכר בדם יעלה, ויתרחש מצב המכונה היפרגליקמיה.

אבחון ובדיקות

מכיוון שריכוז הסוכר בדם עולה, ניתן לשלול או לאבחן היפרגליקמיה באמצעות בדיקת דם פשוטה. הבדיקה יכולה להתבצע על ידי לקיחת דם מהחולה במבחנה ובדיקתו במעבדה, או באופן עצמאי בעזרת מכשיר המד-סוכר (גלוקומטר), המאפשר למדוד את ריכוז הסוכר בדם באמצעות דקירה קטנה, לרוב באצבע.
את ריכוז הסוכר בדם מודדים ב-%mg או ב-mg/dl (מיליגרם לדציליטר, עשירית הליטר). ריכוזי סוכר תקינים נחשבים בין 60mg/dl ל 110mg/dl. במקרים של היפרגילקמיה, ריכוז הסוכר בדם יהיה מעל 110mg/dl.

סימנים

קצב התדרדרות מצבו של החולה בהיפרגליקמיה יהיה איטי בהשוואה לקצב התדרדרות חולה במצב ההופכי- היפוגליקמיה. חולה סוכרתי יפתח בטווח של 12-48 שעות סימני לחץ ומצוקה, תוך מתן שתן (מתוק) בתדירות גבוהה. החולה ירגיש רעב, חולשה, יזיע בכל חלקי גופו, וייראה סמוק למדי. מפַה החולה ניתן להריח ריח אצטון. זהו ריחם של גופי הקטון המופרשים בגוף במצב זה. בין היתר, ייתכן ויופיעו גם בחילות והקאות מרובות.

סכנות

לטווח קצר

בטווח הקצר, הסיכונים וההשפעות של רמת גלוקוז גבוהה בדם תלויה במספר גורמים: רמת הגלוקוז בדם, הנמדדת במיליגרם לדציליטר דם (mg/dl), רמת האינסולין בדם והאם נוצרו בדם גופים קטונים. במקרי קיצון, ערכי סוכר גבוהים (בדרך כלל מעל 250mg/dl) בשילוב חלק או כל הפרמטרים האלה יכולים להוביל למצב מסכן חיים הנקרא חמצת קטוטית סוכרתית (בעיקר אצל חולי סוכרת מסוג 1) או למצב בשם מצב היפרגליקמי היפראוסמולרי (בעיקר בחולי סוכרת מסוג 2).

ברמות סוכר גבוהות מהנורמה אבל נמוכות מכ־180mg/dl לא יופיע סוכר בשתן ("הסף הכלייתי") אך החולה עדיין יכול לסבול מסימפטומים של עייפות, טשטוש וצמא.

היפרגליקמיה אצל חולים בטיפול נמרץ עלולה להביא לפולינוירופתיה של מחלה קריטית.

לטווח ארוך

כשבדם החולה יש ריכוז גבוה של סוכר לאורך זמן, עלול הסוכר לשקוע בכלי הדם. מכאן, שהסכנה העיקרית היא היצרות כלי דם וחסימתם. הסיבוך העיקרי בתחום זה הוא היצרות של כלי דם קורונירים|כליליים שמספקים דם ללב. חסימה של כלי דם אלה תגרום לאוטם בשריר הלב. ייתכנו חסימות בכלי דם קטנים נוספים, כמו אלה שבעין למשל. חסימה של כלי דם אלה תוביל למחלות עיניים שונות כמו קאטרקט או עיוורון. כלי דם נוספים העלולים להחסם הם כלי הדם של הכליות, מה שיכול להוביל לנזק כלייתי. נזק אפשרי נוסף, בעקבות הפרעה באספקת הדם, יכול להוביל אצל חולים לא מאוזנים לקטיעת גפיים.

טיפול

הטיפול העיקרי נגד היפרגליקמיה הוא מניעה, כלומר השאיפה לאיזון הסוכרת אצל האדם החולה, וזאת על ידי תזונה מאוזנת, פעילות גופנית, ולקיחת התרופות במועד הנכון. אצל חולי סוכרת מסוג 1 וחלק מחולי הסוכרת מסוג 2 נדרש גם טיפול באמצעות הזרקת אינסולין והתאמת המינון לרמת הגלוקוז בדם.

ראו גם

• היפוגליקמיה
• סוכרת

קישורים חיצוניים

• היפרגליקמיה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה יעוץ רפואי.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35989383היפרגליקמיה