ההסכמה הבלטית
ההסכמה הבלטית בין המדינות הבלטיות אסטוניה, לטביה וליטא, התבססה על הסכם לשיתוף פעולה שנחתם בין שלושת המדינות ב-12 בספטמבר 1934 בז'נבה. ההסכם עסק בעיקר במדיניות חוץ, וכלל תמיכה פוליטית זו בזו וגיבוי הדדי בפורומים בינלאומיים. למרות איחוד הכוחות, למדינות הבלטיות היה כוח מצומצם, בהשוואה לברית המועצות, גרמניה ופולין השכנות.
באוגוסט 1939 הסכימו ברית המועצות וגרמניה על חלוקת מזרח אירופה ביניהן במסגרת הסכם ריבנטרופ–מולוטוב, שכלל גם הסכמה להכללת המדינות הבלטיות ב"אזור ההשפעה" הסובייטי. ביוני 1940 שלושת המדינות נכבשו על ידי ברית המועצות, וחודשיים אחר כך הן סופחו אליה רשמית.
הקמת הברית
הרעיון להקמת איחוד בלטי החל לעלות ב-1914–1918, עם התגברות הדרישה לעצמאות. בתחילה, הרעיון פותח על ידי פליטים שנאלצו לברוח מרוסיה. המאמץ הפך למציאות ב-1918, אחרי שמלחמת העולם הראשונה נגמרה[1].
בזכות ניצחון מדינות ההסכמה, והחולשה היחסית של גרמניה ורוסיה, נוצר עבור המדינות הבלטיות חלון הזדמנויות לממש את התיאוריה שלהן. כל שלושת המדינות הצליחו לקבל עצמאות אחרי שחתמו על הסכם שלום מול רוסיה ב-1920[2]. לאחר מכן כל מדינה קיבלה את הכרתן של האחרות. בספטמבר 1921 התקבלו כל המדינות הבלטיות לחבר הלאומים, מה שנראה כאילו הבטיח את ביטחונן. בסדר החדש באירופה של אחרי המלחמה, עצמאות המדינות הבלטיות הייתה חלק חשוב.
למרות הרצון, רק ב-1934 הוקמה ההסכמה הבלטית, זאת בשל מחלוקות בין ליטא לאסטוניה ולטביה. בעוד הראשונה ראתה בברית המועצות ובגרמניה מדינות שיש לרקום ברית עמן, האחרות ראו בהן סכנה. עם זאת, הסכמי אי–התקפה בין ברית המועצות ופולין ובין גרמניה לפולין גרמו לשינוי גישה בליטא.
משמעות הברית
בבסיס ההסכמה עמד הרצון לשמור על שלום מתמשך. בדברי ההקדמה להסכם נכתב: "אנו נחושים בתוקף לקיים ולהבטיח את השלום, ולתאם את מדיניותנו החיצונית ברוח העקרונות של הסכם חבר הלאומים".
ארגון
בלב ההסכם עמדה הקמת סוכנות תיאום שכן ההסכם דרש מדיניות חוץ משותפת. בסעיף 2 נכתב: "לצורך האמור בסעיף הראשון, הצדדים המתקשרים בחרו לקיים ועידות תקופתיות של שרי החוץ של שלוש המדינות".
כישלון
המוקש הראשון שעמד בפני הברית נגע לתקרית בין פולין לליטא שהסתיימה במותו של חייל פולני בגבול. ממשלת פולין השתמשה בתקרית כדי לאלץ את ליטא לקיים עמה קשר ישיר.
בנוסף, הברית לא פיתחה כוח צבאי חזק, בשל התפיסה המוטעית לפיה אפשר להישאר נייטליים, חרף האיום המתקרב של מלחמת העולם השנייה. העובדה שהברית לא הפכה לברית צבאית, מנעה מחברותיה להסתמך עליה להגנה.
לצד זה, לברית הייתה הגדרה מעורפלת לאויבים. עמימות זו מנעה סימון מטרות משותפות והביאה לתחושה ששיתוף הפעולה אינו מועיל ליתרון ההדדי.
גורם אחר לכישלון היה היעדר בסיס כלכלי. המדינות לא בנו שיתוף פעולה כלכלי, מה שגרם להן להתחרות זו בזו. ולבסוף, לא נוצרה תחושת אחדות, וההבדלים במנטליות ובתרבות של המדינות עשו את שלהם. היעדר הזהות המשותפת גרם לפיצול הולך וגובר ביניהן.
קישורים חיצוניים
- 22 INTERNATIONAL RELATIONS BETWEEN THE WARS
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ Kaslas, Bronis (1976). The Baltic Nations — the Quest for Regional Integration and Political Liberty. Pittston: EuramericaPress. p. 121.
- ^ Feldmanis, Inesis; Aivars Stranga (1994). Destiny of the Baltic Entente: 1934-1940. Riga: Latvian Institute of International Affairs. p. 12. ISBN 9984-9000-5-3.
37225273ההסכמה הבלטית