ההון ושברו
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | שמשון ביכלר, יהונתן ניצן |
| שפת המקור | עברית |
| סוגה | ספר עיון |
| הוצאה | |
| הוצאה | הוצאת פרדס |
| תאריך הוצאה | 2022 |
| מספר עמודים | 602 |
ההון ושברו הוא ספר המציע דרך תאורטית חדשה להבנת מוסד ההון והמשברים המחזוריים של ההון.
תאוריית הון-ככוח
על פי המחברים, קיימות שתי דוקטרינות עיקריות המסבירות את מחיר ההון: הכלכלה-הפוליטית הנאו-קלאסית (או מה שידוע כ"מדע הכלכלה" Economics) והכלכלה-הפוליטית המרקסיסטית. המחיר, על פי הדוקטרינה הנאו-קלאסית, מבוסס על תאוריית הערך של התועלת (השולית) ואילו הדוקטרינה השנייה מתבססת על תאוריית הערך של העבודה (המופשטת). המחברים טוענים כי שתי הדוקטרינות מופרכות מכל נקודת מבט עיונית ואמפירית אפשרית, בהיותן מבוססות על הנחות שגויות והשקפות עולם שאינן רלוונטיות למאה העשרים ואחת. ראשית, הן רואות בהון אובייקט של ייצור כלכלי המופרד מן העולם הפוליטי-מדיני והתרבותי-חברתי. שנית, הן מפצלות את ההון לשתי ספרות – הון ריאלי והון פיננסי.
במקומן מציגים מחברי הספר תיאוריה ערך חדשה המבוססת על יחידות כוח דיפרנציאליות. יחסי-הכוח מבוססים על סדר כמותי אוניברסלי וסדר זה מובע בסמלים פיננסיים בלבד.
לפי התיאוריה החדשה, ההון אינו ישות כלכלית-יצרנית בעלת סגולות פריון. הוא אינו מלאי סחורות המייצרות סחורות, או אמצעי ייצור המתחברים לעבודה שכירה. הוא לא צבירת ידע וטכנולוגיה, ואף לא אוסף של יחידות תועלת או יחידות עבודה האצורות בסחורת ההון. ההון, לפי תאוריית הון ככוח, הוא מוסד מרכזי של יחסי שליטה, המאפשר בין השאר, לשלוט בקווי הייצור והצריכה, במלאי הסחורות ובעבודה השכירה. מנגד, ההון אינו מוגבל לבתי-חרושת, מפעלים, מכרות ובניין, אלא הוא פרוס בכלל מרקמי החברה ההיררכית-מדינית כיום. מכאן נובעת האבחנה הראשונה של המחברים: ההפרדה השלטת בתודעה בין מוסד ההון (המבוסס על יחסי חליפין) לבין מוסד המדינה (כמבוסס על יחסי עוצמה) מוטעית מיסודה.
הספר טוען כי אידיאת הפיצול בין הכלכלה התועלתנית ובין המדינה הכוחנית (או בין יחסי התועלת שבשוק לבין יחסי הכוח שבפוליטיקה) צמחה בעת עליית "החברה האזרחית" ומוסדה בסיפורי מלחמותיה נגד האצולה ו"המשטר הישן" באירופה. האידיאה היוותה אחת מהדגלים העיקריים בהיסטוריה הליברלית, אולם היא אינה רלוונטית עוד להוויה בת זמננו.
"הכלכלה" כלומר העבודה, הידע, הייצור והפריון, אינה מפיקה רווח. רק היכולת לשלוט בכלכלה היא הסיבה לרווח. ההון מכל סוג, בין אם הוא מכונה "ריאלי" ובין אם "פיננסי", אינו מייצר מאומה ואין בו סגולות פריון כלשהן. גם טכנולוגיה אינה מפיקה רווח. טכנולוגיות הלווין, השרת, המחשב, הסיב האופטי, הסלולר ושידורי הטלוויזיה אינן "מייצרות רווח", אינן "עושות כסף", ואינן "מפיקות הכנסות". לעומת זאת, הבעלים התאגידיים-מדיניים השולטים בתשתיות הטכנולוגיות וברשתות הידע הינם בעלי היכולת לחלק-מחדש רווח מתוך ההכנסות בחברה האנושית.
כוח במשטר קפיטליסטי מוטבע בקניין הפרטי ובתהליך ההפרטה בכללותו. בדרך זאת הופך הכוח לסחורה, הניתנת לכימות, לפיצול למנות המופיעות ביחידות אנונימיות, לקניה ולמכירה. המשמעות של הכוח לעולם אינה חיובית אלא תמיד שלילית. במובן זה, הרווח אינו יכול לבוא מייצור אלא משלילת הייצור, מכוח האיום לשבש אותו, כלומר, על ידי כושר הדרה שיטתי. הבעלות על נכסים, כולל נכסים טכנולוגיים, מקנה לבעלים את הזכות להפקיע הכנסות לטובתם והזכות הזאת לרווח נובעת לא מיכולתם לייצר את הסחורות, להפיק את הטכנולוגיות ולהנפיק ידע חדש אלא מיכולתם של הבעלים למנוע מן החברה האנושית את השימוש בסחורות, בטכנולוגיות, בידע ובתשתית. יכולת זאת מתבטאת בכוחם לאיים בהשבתת ושיבוש מארג הייצור והתשתית של הלווין, השרת, המחשב והסיב האופטי ואף לממש איום זה. מידת היכולת הזאת למנוע, לחסום ולהשבית – היא שקובעת את מחיר ההון.
וכאן בולט אספקט מרכזי בתאוריית ההון החדשה: ההון על פי המחברים, אינו מפוצל לשתי מהויות – "הון ריאלי" ו"הון פיננסי" – כטענת הדוקטרינות הנאו-קלסיות והמרקסיסטיות, אלא הוא מהות אחת בלבד. ההון הוא אך ורק פיננסי.
המנגנון המרכזי של הצבר-ההון אינו חתירה להשגת "מקסימום רווח" או "מקסימום תועלת", כפי שטוענת הדוקטרינה השלטת, אלא בעלי-ההון חותרים "להכות את הממוצע", כלומר, להגדיל את השליטה בנכסים ביחס לשיעור המקובל של שיעור הגדלת הנכסים. מסחור הכוח והיוונו (הקפיטליזציה של יחידות הכוח) הוא תמצית משמעות ההון. ההיוון (capitalization), משמע, מחיר ההון, דורש תאוריית מחיר שתעמוד מול תיאוריות המחיר הקיימות וזאת למעשה תאוריית ההצבר הדיפרנציאלי (differential accumulation).
תאוריית ההצבר הדיפרנציאלי
הקפיטליזציה (ההיוון) היא הרעיון המרכזי במשטר הקפיטליסטי ועליה מתבססים יחסי-השליטה. היא מופיעה כאוסף סימבולים, שהקפיטליסטים דבקים בו.
בעל ההון (יחיד או ארגון) מצפה לזרם רווחים עתידי. את הציפיות לזרם רווחים זה הוא מייחס לגודל יציב – מין יתד שנהוג להישען עליה, המכונה "שיעור-רווח נורמאלי". ולכל זאת, הוא ממשיך ומייחס את התנודות והתהפוכות בעתיד, המכונות "דרגת הסיכון".
מושג זה עתיק כימי הקפיטליזם ולמעשה, לפי ביכלר וניצן, הוא המאפיין המרכזי שמסמן את ראשיתו של הקפיטליזם (בניגוד להיסטוריוסופיה המרקסיסטית, הרואה בעליית מוסד השוק או במוסד העבודה השכירה את המאפיינים העיקריים של ראשית הקפיטליזם והפצעתו מתוך הפיאודליזם). המושג התפתח בבורגים (הערים האוטונומיות) של אירופה בתחילת האלף השני – באמצעות תפישה עתידית של חישוב חובות ומסחור האלימות והמלחמות. הוא הצליח להתגבר על הסדר הפיאודלי-כנסייתי ולהפוך לתפריט מקובל בקרב בנקאים במאה השמונה עשרה. הצורה המתמטית המקובלת היום, נוסחה לראשונה לצורכי חישוב הרכוש של בעלי יערות בגרמניה במאה התשע-עשרה והוצגה כדרך מחשבה אוניברסלית לשוק ההון בארצות הברית בתחילת המאה העשרים על ידי אירווינג פישר.
עם זאת בניגוד לגישות המסורתיות, הרי שלפי תאוריית ההצבר הדיפרנציאלי של ביכלר וניצן הערך המהוון מורכב בסופו של דבר מארבעה יסודות: רווח עתידי, התלהמות/דיכאון, שיעור רווח נורמלי, וגורם הסיכון. ניתן להציג את הרעיון כמשוואה פשוטה: K=(π × H)/(δ × nrr).
K הוא מחיר ההון או הערך המהוון של הנכס אשר עליו שולט הקפיטליסט. ההון בהופעתו כמכשיר פיננסי יכול להיות אג"ח, מניה, או ישות מהוונת אחרת הרשומה כארגון, תאגיד, כנסייה, ידע מוגן, זיכיון וכל דבר ביקום שניתן להשיג באמצעותו רווח מאחרים. מחיר ההון מובע בערכים כספיים.
π מייצג את כמות הרווח ביחידות כספיות שהבעלים ישיגו בעתיד. אלא שלהוותם הרבה, העתיד אינו ידוע. כאן נכנסות הציפיות, והן מופיעות במונה כ-H שהוא מקדם המייצג את ההיפ (Hype) של הקפיטליסטים או את תחושות האופטימיות/פסימיות שלהם (בדומה למה שבזמנו כינה קיינס "animal spirits"). במכנה מופיע שער הניכיון, והוא מכפלה של שני רכיבים: שיעור הרווח הנורמלי (nrr) ומקדם הסיכון (δ). שיעור הרווח הנורמלי הוא ממוצע כלשהו שהקפיטליסטים רואים כ"טבעי", "שריר" ו"מקובל". זהו שיעור התשואה שהקפיטליסט הממוצע בטוח כי הוא זכאי לו מתוקף החוקים האוניברסליים של הקפיטליזם. שיעור זה משתנה מעת לעת וגודלו המדויק ידוע כחמקמק, אך הוא תמיד מהבהב כמין "ממוצע" בהכרתו של כל קפיטליסט יחיד ובהכרת כלל הקפיטליסטים כמעמד. זאת היתד (benchmark) שעליה נשען ההון ואליה הוא תמיד מתכוונן.
לצד שיעור הרווח הנורמלי (nrr), מקננת במכנה האימה מפני הנפילה לתהום, המכונה בעגת העסקים סיכון (δ), שאותו הבעלים מייחסים לציפיות לרווח (π × H) שבמונה.
הקפיטליסט חותר להגדיל את הונו ביחס לשיעור הקפיטליזציה הממוצע של הקפיטליסטים האחרים. "הממוצע" יכול לבטא את הממוצע בסקטור העסקי שאליו הקפיטליסט מתייחס (למשל בנקאות או נפט), או את קבוצת הגודל הארגונית (למשל 500 הפירמות הגדולות בארצות הברית או 1,000 הפירמות הגדולות בעולם). הוא יכול להתייחס למכשיר הפיננסי בו הקפיטליסט משקיע (מניות או אג"חים) או לעסקים של כלל הקפיטליסטים (באזור מסוים, במדינה, או בעולם כולו). כלומר, הקפיטליסטים אינם עסוקים ב"מיקסום רווח" מסתורי אלא חותרים "להכות את הממוצע" (to beat the average) והממוצע הזה הינו ממשי: הקפיטליסטים מודדים את הונם ביחס לשיעור הקפיטליזציה של הקפיטליסטים האחרים והתוצאה היא שיעור הקפיטליזציה הדיפרנציאלי.
המסקנה המיידית מתוך התיאוריה היא שרווח (דיפרנציאלי) קשור לשליטה בייצור באופן לא-ליניארי. לעיתים יותר ייצור (צמיחה) מביא ליותר רווח ביחס לבעלי הון אחרים, ולעיתים בלימת הייצור (מיתון) מביא ליותר רווח דיפרנציאלי. מסקנה אחרת שעולה מתוך תאוריית ההצבר הדיפרנציאלי היא שבניגוד לתיאוריות המקובלות, רווחים דיפרנציאליים אינם מחייבים צמיחה אלא לעיתים דווקא מיתון. שנית, צמיחה לפי התיאוריה החדשה מנוגדת בדרך כלל לאינפלציה, ולעומת זאת מיתון יכול דווקא להתאים היטב לאינפלציה.
תפישה זאת של תהליך ההצבר מביאה לכך, שהמחקר הכלכלי-פוליטי של ביכלר וניצן מתמקד לא במוסד ההון בכללותו אלא במה שהם מכנים "הון דומיננטי". זהו חקר התפתחות גרעין הארגונים התאגידיים-מדיניים המרכזיים השולטים, מכוונים וממסדים-מחדש את תהליך הצבר-ההון. ניתוח של מבנה השליטה המשתנה במשטר הקפיטליסטי, הוא מה שניצן וביכלר מכנים – אופי הכוח (Mode of power) הקפיטליסטי.
ביקורת
תאוריית ההצבר הדיפרנציאלי וספיחיה השונים (שעסקו בין השאר באינפלציה, בסטגפלציה, בצמיחה, באקולוגיה, במזוגים תאגידיים, במלחמות במזרח התיכון, במחזורי הפשיעה, ברעב ובהשמנה) עוררה ויכוחים רבים מעל בימות שונות.
היו שראו בה הישג בעצם הצגת תיאוריה חדשה של הון, שאמנם שואבת מן הכלכלה הפוליטית המרקסיסטית את מרכזיותו של הצבר ההון, אולם משליכה הצידה את תאוריית הערך של העבודה ומציבה במקומה תיאוריה וובלניאנית מוסדית. התיאוריה נראתה כמספקת הסברים אלגנטיים ולא מסורבלים יחסית לתיאוריות אחרות העוסקות בתהליכי השינוי שעוברים מדינות לאומיות על רקע התפשטות הקפיטליזציה העסקית בעולם ללא גבולות לאומיים. חלק מהמבקרים האוהדים סברו כי היא מציעה לא רק ביקורת על תיאוריות הערך הקיימות אלא גם מציגה תאוריית ערך אלטרנטיבית שניתן לבנות מסביבה כלכלה פוליטית חדשה.[1]
בין המבקרים האוהדים בלטה מהרן לארודי, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת אמהרסט בארצות הברית, שכתבה בביקורתה בין השאר: "...בעבודתם המרשימה, ניצן וביכלר הציגו ברהיטות, בזהירות ולדעתי באופן משכנע, את טענותיהם כי עלינו לדחות את תפיסות ההון הנאו-קלסיות והמרקסיות כאחד, ובמקומן לאמץ את תפיסת ההון האלטרנטיבית שהם מציעים: ההון הינו כוח. אני מודה שלפני קריאת הספר הייתי ספקנית, אף שהכרתי חלק מעבודותיהם הקודמות. לכן הופתעתי שהשתכנעתי ביותר כי במובן מסוים ההון הוא אכן כוח, ושהשקפה זאת מכילה תוכנית מחקר אמפירית וקפדנית שנושאת מסקנות מועילות".[2]
חלק מהמבקרים לא אהדו את עצם הניסיון להפריך את הפיצול השורר מאז אדם סמית (וקרל מרקס) בין הכלכלה התועלתנית לבין הפוליטיקה הכוחנית (או בין ההון למדינה). גישה בנוסח ההצבר הדיפרנציאלי, המחברת הכול למקשה אחת "נשמעת כרדוקציוניסטית טהורה המגיחה מפרספקטיבה של לימודי גלובליזציה הוליסטיים, בהתחשב בכך שקיימים גם מודלים אחרים חשובים של כוח".[3] התפיסה "ההולוגרמית" הזאת של הון-מדינה מסבירה לדעת מבקרים מסוימים את הסיבה לכך שתאוריית הון ככוח לא אומצה על ידי השמאל הרדיקלי, משום שהיא אינה מספקת מין אויב "סוכן" שניתן להילחם בו ולראות הישגים מיידיים.
מבקרים רדיקליים אחרים נפגעו ביותר מהדחייה הגורפת של התיאוריה המרקסיסטית ולא רק של תאוריית הערך שלה. בעיניהם, גישת הון ככוח מעוותת את התיאוריה המרקסיסטית "מציגה בפנינו במקום זאת תיאוריה שבה הון הינו פיננסי ולא יצרני, וסימבולי ולא מטריאלי, ובכך היא משכפלת גישה חד צדדית בעודה מבטלת את האפשרות לניתוח דיאלקטי של הקפיטליזם כטוטליות המכילה סתירות",[4] או גרוע מכך, היא מציגה עיוות וחוסר הבנה של התיאוריה הדיאלקטית היסטורית של מרקס, של מושגי התועלת ושל עקרון שיווי המשקל השורר בכלל המדעים. "הנחת היסוד של המחברים היא שתשובותיהם לבעיות הינן נכונות, משום שאין אפשרות אחרת. הם אינם לא מותירים תיאוריה אפשרית כלשהי מלבד תאוריית הכוח שלהם. זה אינו קץ עידן הדוגמות אלא דוגמה חדשה...".[5] מבקרים רדיקלים אחרים העדיפו לראות בתיאוריה החדשה של ההון "מין הרחבה של "אופי הייצור" המרקסיסטי.[6]
מנגד היו חוקרים מתחומים שונים שהתלהבו מהיכולת השימושית שתאוריית ההצבר החדשה מציעה להם, בעיקר מהיכולת להסביר תופעות כלכליות-פוליטיות שונות באופן אמפירי ולא מסורבל.
כך למשל ג'יימס מקמהון, מרצה לכלכלה פוליטית של עסקי המדיה, כתב שתאוריית ההצבר הדיפרנציאלי מאפשרת להבין בבהירות את תהליך בחירת ההשקעות ותפיסת הסיכון בסרטים בהוליווד, וכן את ההיסטוריה של מחזורי עלייתם ונפילתם של אולפני ההסרטה בהוליווד.[7][8]
כך גם סברו כלכלנים פוליטיים הכותבים על עסקי תרבות ההמונים.[9] גם תהליכי ההפרטה והקפיטליזציה בחינוך הציבורי שהתחוללו בעשורים האחרונים נמצאו כמוסברים טוב יותר באמצעות תאוריית ההצבר הדיפרנציאלי.[10]
תהליך השתלטות התאגידיים המרכזיים בעולם על עסקי גידול ואספקת המזון וכן על תחליפי האנרגיה נחקרו על ידי ג'וזף ביינס, פרופסור בקינגס קולג' בלונדון, באמצעות תאוריית ההצבר הדיפרנציאלי ובאמצעות מתודות החקירה הנובעות ממנה (כמו אומדן הרווחים הדיפרנציאליים, המחירים הדיפרנציאליים והאינפלציה הדיפרנציאלית).[11] כך גם הראו מחקריו של הווארד פיליפ בספרו על תהליך הריכוזיות בעולם בעסקי המזון ההמוני,[12] ובמחקרו על עסקי הבירה בארצות הברית,[13] וכך גם תיאר טים די-מוזיו, פרופסור לכלכלה פוליטית באוניברסיטת וולונגונג באוסטרליה, את תהליכי ריכוזיות השליטה באנרגיה בעולם.[14]
היו אף שאימצו את המודל הכללי של הון-ככוח כדי לתאר את השינויים ההיסטוריים שהתחוללו בכלכלה הפוליטית במדינות מסוימות כמו דרום קוריאה[15] או לבנון.[16]
כרגע תאוריית (או שמא אף אסכולת) הון ככוח, אינה מקובלת באקדמיה לא בזרמים המרכזיים ואף לא בקרב הרדיקליים, בעיקר הזרמים הנוטים למרקסיזם מכל סוג ואף לא בקרב הפוסט-מודרניים. יחד עם זאת, היא נקלטה באספקטים מסוימים בקרב זרמים אנרכיסטיים וקבוצות רדיקליות שחותרות לפוליטיקה של ניהול עצמי.
ראו גם
הערות שוליים
- ^ Ajl, Max 'Petrodollars and Profit: Rethinking Political Economy through the Middle East (Review of Bichler & Nitzan's "The Scientist and the Church") Jadaliyya. 22 December 2015.
Woodley, Daniel Globalization and Capitalist Geopolitics. Sovereignty and State Power in a Multipolar World. London and New York. Routledge, Taylor & Francis Group. 2015.
Lošonc, Alpar (2011) Review of Nitzan and Bichler’s ‘Capital as Power: A Study of Order and Creorder’ Panoeconomicus. Vol. 58. No. 1. March. pp. 135-141. (Review; English). - ^ Mehrene Larudee, Book Review: Capital as Power: A Study of Order and Creorder, Review of Radical Political Economics 43, 23 באוגוסט 2011, עמ' 418–420 doi: 10.1177/0486613410396048
- ^ Salvador Santino F. Regilme, Book Review: Jonathan Nitzan and Shimshon Bichler, Capital as Power: A Study of Order and Creorder, Millennium: Journal of International Studies 40, 24 במאי 2012, עמ' 688–690 doi: 10.1177/0305829812441898
- ^ Bue Rübner Hansen, Capital as Power: A Study of Order and Creorder, Historical Materialism 19, 2011, עמ' 144–159 doi: 10.1163/156920611x573879
- ^ Alan Freeman, Capital as Power: A Study of Order and Creorder, by Jonathan Nitzan and Shimshon Bichler, Eastern Economic Journal 39, יוני 2013, עמ' 415–417 doi: 10.1057/eej.2011.28
- ^ Vineeth Mathoor, Book review: Jonathan Nitzan and Shimshon Bichler Capital As Power: A Study of Order and Creorder, Routledge: London, 2009; 438 pp: 9780415496803, £22.99 (pbk), Capital & Class 35, 2011-06, עמ' 337–340 doi: 10.1177/03098168110350020912
- ^ McMahon, James, 1981 - author., The political economy of Hollywood: capitalist power and cultural production, מסת"ב 978-1-003-09262-9
- ^ McMahon, James (2022b) "Why Scorsese is Right About Corporate Power", Class, Race and Corporate Power. Vol. 10. No. 1. pp. 1-17.
- ^ Suhail Malik, “The Ontology of Finance,” Collapse: Philosophical Research and Development, Vol. VIII (2014), 629-813.
Brassier, Ray (2017) Pricing Time: Outline and Discussion on Suhail Malik's 'The Ontology of Finance', Identities: Journal of Politics, Gender and Culture. Vol. 14. No. 1. pp. 84-128. - ^ Kivisto, Hanna (2016) 'Capital as Power and the Corporatization of Education', Critical Studies in Education. January. pp. 1-17.
- ^ Baines, Joseph (2014) ‘Food price inflation as redistribution: towards a new analysis of corporate power in the world food system’, New Political Economy 19(1): 79-112.
Baines, Joseph (2015) 'Fuel, Feed and the Corporate Restructuring of the Food Regime' The Journal of Peasant Studies. Vol. 42. No. 2, March. pp. 295-321.
Baines, Joseph (2017) 'Accumulating through Food Crisis? Farmers, Commodity Traders and the Distributional Politics of Financialization', Review of International Political Economy. 29 March. pp. 1-40. - ^ Howard, Philip H. (2016) Concentration and Power in the Food System: Who Controls What We Eat?. New York, NY. Bloomsbury Academic.
- ^ Howard, Philip H. (2018) 'Craftwashing in the U.S. Beer Industry' Beverages. Vol. 4. No.1, pp. 1-13.
- ^ Di Muzio, Tim (2016) 'Energy, Capital as Power and World Order' In The Palgrave Handbook of Critical International Political Economy. Edited by Cafruny, Alan and Talani, Simona and Martin, Gonzalo Pozo. Chapter 14. New York, Macmillan Publishers Ltd., pp. 267-287.
- ^ Park, Hyeng-Joon (2016) 'Korea’s Post-1997 Restructuring: An Analysis of Capital as Power', Review of Radical Political Economics. Vol. 42. No. 2. May. pp. 287-309.
- ^ Sharp, Deen Shariff (2018) 'Corporate Urbanization: Between the Future and Survival in Lebanon' Unpublished PhD Dissertation. Graduate Faculty in Earth and Environmental Sciences. City University of New York.
35731570ההון ושברו