הגל החדש הצרפתי

הגל החדש (בצרפתית: נוּבֵל וָאג Nouvelle vague) של הקולנוע הצרפתי היה תנועה קולנועית בשנות השישים של המאה ה-20. הכותבים במגזין "מחברות הקולנוע" (Cahiers du cinéma) החליטו להציג את תאוריית האוטר (auteur) שלהם – הבמאי כמרכז העשייה בסרט – על ידי בימוי סרטים בעצמם. הם היללו את סרטיהם של ז'אן רנואר וז'אן ויגו. כותבים לשעבר של המגזין כמו פרנסואה טריפו עם סרטו "400 המלקות" (1959) וז'אן-לוק גודאר עם סרטו "עד כלות הנשימה" (1960) סימנו את תחילת עידן זה. במאים אחרים מהזרם הם קלוד שברול, ז'ק ריווט, אריק רוהמר ולואי מאל.

סרטי הגל החדש הצרפתי נשאו לרוב אופי אקזיסטנציאליסטי ועסקו בנושאים כמו הדגשת תפקידו של היחיד בקבלת האבסורדיות שבקיום האנושי. המסרים עצמם לא הועברו רק בעזרת תוכן הסרטים ועלילתם, אלא גם בעזרת טכניקות בימוי וצילום שונות וחריגות יחסית (למשל, צילום מעקב בשוט רציף שנמשך שבע דקות) ששימשו כאמצעי אמנותי להעברת מסרי היצירה המוסרטת. הבמאים צילמו ברחובות, כשהם דוחים את רעיון הצילום באולפן. אמצעי תאורה והקלטה היו המצאות ששימשו את הבמאים בהצלחה יתרה, ביניהן מצלמות קלות משקל (או 'מצלמות עט' - ביטוי הנטבע על ידי אלכסנדר אסטרוק. מבחינתו המצלמה היא כמו עט: הן בנוחיות ובקלות השימוש בה, והן בהיותה כלי ביטוי אישי לבעליה). סרטי גל חדש רבים מתאפיינים בתנועות הזורמות שבהם, אשר בדרך כלל עוקבות אחר דמויות הסרט לאורך רחובות פריז.

רבים מסרטי הגל החדש הופקו בתקציבים מצומצמים מאד; בדרך כלל צולמו בבתי חברים של יוצרי הסרט. אותם חברים שימשו במקרים רבים כשחקנים וכצוות צילום, ואילתרו בעזרת מה שהיה נגיש במקום (למשל, השתמשו בעגלת קניות כבסיס למצלמה נעה). גם מחירו של סרט הצילום היווה שיקול, שהניב תוצאות ייחודיות: בסרטו של גודאר "עד כלות הנשימה", לדוגמה, קיימת תחושה של "קפיצות", מעין הפרעות ברציפות, בחלק מהסצנות בשל העובדה שהן אמנם צולמו כרצף אחד, אבל על שולחן העריכה פשוט נחתכו חלקי סצנות שלא התאימו, לעיתים אף מאמצע סצנה.

לסגנון הגל החדש הייתה השפעה על הקולנוע האמריקאי. לאחר סרטו של ארתור פן "בוני וקלייד" (1967) החלו במאי "הוליווד החדשה" (New Hollywood) כמו רוברט אלטמן, פרנסיס פורד קופולה, בריאן דה פלמה, ומרטין סקורסזה לביים בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים סרטים שהושפעו מעמיתיהם האירופים. גם הבמאי האמריקאי הבולט, קוונטין טרנטינו, הודה שהושפע מהגל החדש הצרפתי וכינה את חברת ההפקה שלו A Band Apart על שם סרטו של גודאר משנת 1964.