הבנק הלאומי של גרמניה המזרחית
הבנק הלאומי של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (בגרמנית: Staatsbank der DDR) היה הבנק המרכזי של גרמניה המזרחית.[1] הוא נוסד ב-1968 מה"דויטשה נוטנבאנק" ולקח על עצמו את המשימות והמטלות שלו.
הבנק הלאומי של גרמניה המזרחית היה אחראי לאדמיניסטרציה של הסדרי חשבונות בנק, מערכת הבנקאות, הייצור וההפצה של מטבעות ושטרות ומחזורי הכסף בתוך הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, ניהול הפיקוח על מטבע חוץ, רגולציה על חשבונות מטבע חוץ של ממשלות וחברות בין־לאומיות, ועוד. נוסף על כך, הבנק קנה ומכר איגרות חוב ופיקח על המכירה, הקנייה והאחזקה של מתכות יקרות ערך למטרות סחר חליפין.
יחס המרת מטבע החוץ
משימה חשובה נוספת של הבנק הלאומי הייתה לנסות לשלוט בתפוצה של מטבע חוץ בתוך הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית. זאת בעיקר בגלל דאגות על כך שתפוצה גבוהה של מטבע חוץ (ספציפית המארק הגרמני) תוכל להביא לייסוד של "מטבע מקביל" שיעודד את היווצרותו של שוק שחור, נוסף על פגיעה במארק המזרח גרמני ובכלכלה הפנימית, ותוריד את קרנו של המטבע המזרח גרמני במדינתו.
לפיכך, אזרחים של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית שהיה להם מטבע חוץ (בדרך כלל מארק גרמני שנשלח על ידי קרובים מהמערב, או מיעוט של אמנים שקיבלו תמלוגים מחו"ל) היו מחויבים להפקיד אותו בחשבון מטבע חוץ מיוחד בבנק. כדי לעודד ציות להוראה הזו, ובכך "לנקז" את תפוצת מטבע החוץ מהכלכלה, לחשבונות הללו הייתה ריבית של 1% מעל הריבית הקבועה של 3.25% לשנה שהייתה לפקדונות רגילים.
אף על פי שהריבית על הפקדונות הללו הייתה 4.25% לשנה, הגישה למטבע החוץ עצמו בחשבונות הללו לא הייתה קלה. מבחינה טכנית היה ניתן לממש פקדון למטבע חוץ רק דרך נסיעה חוקית למדינות מערביות, והייתה מוגבלת לסכום מסוים תלוי במדינה. מכיוון שגרמניה המזרחית נתנה ויזות יציאה למערב רק במקרים מאוד ספציפיים ומיוחדים לאלו שמתחת לגיל היציאה לגמלאות (כמו חתונות, הלוויות, מחלות חמורות של חברים קרובים, כנסים בין־לאומיים ומסחר), ולאחר מכן רק לתקופות קצרות מאוד. המהלך הזה באופן משמעותי "ניטרל" את מטבע החוץ שהוחזק בפקדונות של אנשים מתחת לגיל 65, והגביל את השימוש של כמויות גדולות לאנשים מבוגרים יותר.
צ'קים חלופיים, וחנויות אינטרשופ
הבנק המרכזי כן הרשה להמיר מטבע חוץ ל"צ'ק פורום" – צורה של מטבע פנימי שדומה למטבע חוץ והיה ניתן להשתמש בו בחנויות אינטרשופ. אלו היו רשת של חנויות מיוחדות שהציעו מוצרים מזרח־גרמניים באיכות גבוהה (כאלו שהיה קשה להשיג בצורה אחרת מבלי לעמוד בתור) במחירים סבירים וגם כמה מוצרים מערביים שלא היה ניתן להשיגם כלל וכלל. החנויות הללו שירתו רק תיירים זרים ומזרח־גרמנים שהיה להם את אותם הצ'קים. הצ'קים האלו נמכרו ביחס המרה לא ריאלי של 1 מארק מזרח גרמני ל-1 מארק מערב גרמני, בזמן שיחס ההמרה בשוק השחוק היה בין 5 ל-10 מארקים מזרחיים למערביים.
שליטה פוליטית על הבנק הלאומי
אף על פי שהבנק הלאומי היה תמיד פוליטית תחת ממשלת הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, הוכרז על כך באופן בולט על ידי חוק שחוקק ב-19 בדצמבר 1974, שהגדיר את הבנק הלאומי כ"איבר של מועצת השרים של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית" ובכך, תפקיד נשיא הבנק הלאומי נהיה באופן רשמי חבר נוכח של מועצת השרים. זאת בזמן שהבנק המרכזי של גרמניה המערבית, הבונדסבנק היה עצמאי פוליטית, למרות זאת, באותה תקופה השליטה הפוליטית על בנק לאומי הייתה מאוד נפוצה, אבל לא באותה רמה של גרמניה המזרחית או מדינות אחרות בגוש המזרחי, שכן התפעול והמדיניות של הבנק המרכזי היו תחת שליטה מוחלטת של מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה השולטת.
נשיאי הבנק
- וילי הון (1948–1950)
- גרטה קוקהוף (1950–1958)
- מרטין שמידט (1958–1961)
- רולף וטצל (1961–1964)
- הלמוט דיטריך (1964–1967)
- מרגרט ויטקובסקי (1967–1974)
- הורסט קמינסקי (1974–1990)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Childs, David (2014). The fall of the GDR : Germany's road to unity. London: Routledge. p. 139. ISBN 978-1-315-84051-2. OCLC 1086440270.
36419735הבנק הלאומי של גרמניה המזרחית