האמנה הבין-לאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות
האמנה הבין־לאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות (באנגלית: International Covenant on Economic, Social and Cultural Rights) הוא הסכם בין־לאומי שאימצה מליאת האומות המאוחדות בשנת 1966 ונכנס לתוקף בשנת 1976. האמנה מחייבת את המדינות שהן צד לה לפעול למימוש מלא של הזכויות המוגנות בה כולל הזכות לעבודה, הזכות לבריאות, לחינוך ולתנאי מחיה הולמים. ישראל אשררה את האמנה ב-1991 והאמנה נכנסה לתוקף לגביה בתחילת 1992.[1]
הפיקוח על יישום האמנה מופקד בידי הוועדה בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ופוליטיות (Committee on Economic, Social and Cultural Rights).
שורשי האמנה בתהליך שהביא להכרזה בדבר זכויות אדם. כבר בוועידת סן פרנסיסקו (שהובילה לייסוד ארגון האומות המאוחדות) בשנת 1945 הוצעה "הצהרה בדבר זכויותיו היסודיות של האדם" ומשימת הניסוח הוטלה על הוועידה לכלכלה וחברה. בשלבים מוקדמים של הכנת המסמך הוא פוצל להצהרה הקובעת עקרונות כלליים שנקבעו בהכרזה בדבר זכויות האדם שפורסמה בשנת 1948 ולחלק הכולל התחייבויות מוגדרות מצד המדינות. ניסוח מסמכי ההתחייבויות נמשך זמן רב בשל חילוקי דעות בין המדינות. בהתדיינות זו פוצל מסמך ההתחייבויות לזכויות "שליליות" (איסורים והגבלות על פעולות שלטוניות הפגיעות בחירויות) שסוכמו באמנה בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות לבין זכויות חיוביות (המחייבות המדינה לפעולה) באמנה בדבר זכויות כלכליות חברתיות ותרבותיות.
האמנה כוללת מבוא ו-31 סעיפים המחולקים ל-5 חלקים.
הזכות להגדרה עצמית
חלק 1 באמנה הכולל סעיף אחד מכיר בזכות כל בני האדם להגדרה עצמית הכוללת את הזכות "לקבוע באורח חופשי את מעמדם הפוליטי" ולפעול להגשמת מטרותיהם הכלכליות, החברתיות והתרבותיות. בחלק זה נכללת הזכות השלילית שלא לשלול מבני אדם אמצעי קיום ומטיל חובה על מדינות המחזיקות טריטוריות לא עצמאיות לפעול ומימוש הגדרתם העצמית.
עקרון המימוש הדרגתי
חלק 2 של האמנה קובע את עקרון המימוש ההדרגתי. העיקרון הוא הכרה בכך שחלק מהזכויות הכלכליות והחברתיות אינו ייתן למימוש מיידי, התחשבות במגבלות המשאבים העומדים לרשות המדינה לשם מימוש הזכויות אך דורש מהמדינות לפעול באופן המיטבי במסגרת המגבלות הללו. "לעשות את המירב במשאבים הזמינים בציפייה להשיג בהדרגה מימוש מלא של הזכויות". כלומר המדינות לא נדרשות למימוש מיידי של כל סעיפי האמנה אך נדרשות לנקוט צעדים מעקביים לקראת מימוש הזכויות. חלק 2 קובע גם שהזכויות צריכות לחול ללא אפליה על רקע גזע, מין, שפה, דת, עמדות פוליטיות ואחרות, מוצא לאומי וחברתי, רכוש או כל מעמד אחר. ניתן להגביל את הזכויות רק בחוק ורק למטרה המקדמת את רווחת הכלל בחברה דמוקרטית.
הזכויות המוגנות באמנה
סעיפים 6–15 מונים את הזכויות עצמן. ברשימה זו נכללות הזכות לעבודה, הזכות לביטחון סוציאלי, זכויות משפחתיות, הזכות לאיכות חיים נאותה, הזכות לבריאות, הזכות לחינוך והזכות לתרבות.
הזכות לעבודה
סעיף 6 לאמנה מכיר בזכות לעבודה – הזדמנות לכל אדם להשתכר למחייתו מעבודה אותה הוא בוחר או מקבל באופן חופשי כלומר מחויבות למניעת העסקה בכפייה ועבודת ילדים. המדינות החתומות מחויבות לנקוט צעדים להגנת זכות זו כולל מתן הכשרה מקצועית ומדיניות כלכלית המכונת לצמיחה ותעסוקה מלאה. על המדינות החתומות להבטיח נגישות שווה לתעסוקה ולהגן מפני מניעה בלתי הוגנת של עבודה. חובה למנוע אפליה במקום העבודה ולהבטיח גישה למעוטי יכולת.
סעיף 7 מגדיר מהם "תנאי עבודה הוגנים ונוחים" – משכורת ראויה שפירושה תשלום שווה לעבודה שווה (איסור אפליה בשכר), ושכר המאפשר קיום בכבוד לעובד ומשפחתו. תנאי העבודה כוללים גם סביבה בטוחה, הזדמנויות קידום שוות והבטחת פנאי הכוללת הגבלת שעות העבודה וחופשה בתשלום.
סעיף 8 מגן על הזכות להקים ולהצטרף לאיגוד מקצועי ועל זכות השביתה. אין להגביל את הזכות להתאגדות מקצועית אלא בחוק ההולם חברה דמוקרטית ושתכליתו שמירה על הביטחון, הסדר הציבורי או הגנה על חירויות אחרות. האמנה מגנה על זכותם של האיגודים המקצועיים לייסד הסתדרויות עובדים ארציות ולהצטרף לפדרציות איגודים בין־לאומיות. האמנה מתירה להחריג מזכות ההתאגדות המקצועית את הכוחות המזוינים, משטרה, או פקידי ממשלה. כמה מדינות הציבו מגבלות על זכויות אלו גם לקבוצות עובדים נוספות כגון כבאים.
הזכות לביטחון סוציאלי
סעיף 9 של האמנה מכיר בזכותו של כל אדם לביטחון חברתי כולל ביטוח סוציאלי (המסופק על ידי מוסדות ביטוח לאומי). הסעיף מחייב את המדינות החתומות לספק תוכנית ביטוח שתספק הגנה במקרי חולי, נכות, תאונת עבודה, לידה, אבטלה וזקנה. וכן לדאוג לרווחתם של מי שאינם מסוגלים להתקיים מהכנסתם. הסיוע לנזקקים חייב להיות מתאים, נגיש לכל וללא אפליה.
זכויות משפחתיות
סעיף 10 לאמנה מכיר במשפחה "כיחידה החברתית הבסיסית והטבעית של החברה" ודורש מהמדינות החתומות לספק לה את ההגנה והתמיכה הרחבה ביותר שניתן לספק. על המדינות החתומות לוודא כי תושביהן חופשיים להקים משפחות וכי הנישואין הם מבחירה ולא בכפייה. על המדינות לספק חופשת לידה בתשלום לאימהות (חופף לסעיף 9). המדינות מחויבות לנקוט "אמצעים מיוחדים" למנוע נצול כלכלי וחברתי של ילדים כולל קביעת גיל מינימום לעבודה ולמנוע מילדים עיסוקים פוגעניים ומסוכנים.
זכות לאיכות חיים נאותה
ערך מורחב – הזכות לתנאי מחיה הולמים
סעיף 11 מכיר בזכותו של כל אדם לרמת חיים נאותה, זכות זו כוללת את הזכון למזון, לביגוד, לדיור ול"שיפור מתמיד בתנאי המחיה". סעיף זה גם מחייב את הצדדים החתומים לפעול יחד למניעת רעב עולמי.
הזכות למזון ראוי כוללת זכות את הזכות למזון המוגדרת כ"זמינות של מזון בכמות ובאיכות מספיקות לצרכיו התזונתיים של האדם, חופשי מחומרים מזיקים וקביל בתרבותו." הזכות למזון ראוי כוללת גם את הזכות למים. האמנה מחייבת שיפור של שיטות הייצור, השימור וההפצה של מזון כדי למנוע רעב, הקניית ידע בנושאי תזונה ופיתוח חקלאי המכוון לניצול היעיל ביותר של המשאבים הטבעיים.
הזכות לדיור ראוי מוגדרת כ"זכות לגור במקום כלשהו בביטחון, שלום וכבוד". המועצה לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות פירטה במסמך מפורט את הזכות לדיור והיא כוללת "פרטיות נאותה, מרחב נאות, ביטחון נאות, תאורה ואוורור נאותים, תשתית בסיסית ראויה ומיקום נאות מבחינת מקום העבודה ושירותים – כל זאת במחיר סביר".[2] המדינות מחויבות לפעולה למניעת חוסר-בית. פינוי דיירים ללא הגנה משפטית היא הפרה של האמנה.
הזכות ללבוש מוגנת באמנה אך אין הגדרה ל"לבוש ראוי".
הזכות לבריאות
- ערך מורחב – הזכות לבריאות
סעיף 12 מכיר בזכותו של כל אדם "ליהנות מהרמה הגבוהה ביותר הניתנת להשגה של בריאות גופנית ונפשית" ("the highest attainable standard of physical and mental health") . האמנה מגינה על זכות המטפל לשלוט על בריאותו וגופו חופשי מהתערבות כפויה כולל עינויים וניסויים רפואיים. על המדינות להבטיח לכל תושב בשטחן נגישות לשירותי בריאות וכן למים נקיים. מזון ודיור. חלה חובה לספק את שירותי הבריאות ללא אפליה ובנגישות כלכלית לכל.
סעיף 12.2 מחייב את השותפות לאמנה לצעדים לשיפור מצב הבריאות, הקטנת שיעורי לידת-מת ותמותת התינוקות, שיפור בריאות הילד, שיפור איכות הסביבה ומקום העבודה, מניעה וטיפול במחלות מידבקות, ונקיטת צעדים להבטחת נגישות מהירה ושוויונית לשירותי רפואה. מסמך שניסחה המועצה לזכויות כלכליות חברתיות ותרבותיות של האו"ם (CESCR) בשנת 2000 מציין כי הזכות לבריאות כוללת כיבוד זכות האישה לשליטה בפוריותה – אי הגבלת הגישה לאמצעי מניעה ואיסור צנזורה, מניעת מידע או הצגת מידע מסולף ביחס לבריאות אינטימית. המדינות מחויבות גם למניעת מילת נשים.[3]
הזכות לחינוך
- ערך מורחב – הזכות לחינוך
סעיפים 13 ו-14 מגדירים את הזכות לחינוך הכוללת את הזכות האוניברסלית לחינוך יסודי, חינוך על יסודי זמין וחינוך גבוה נגיש. החינוך צריך להיות מכוון "לפיתוחן מלא של אישיות האדם ותחושת כבודו" ולאפשר לאדם שותפות בחברה חופשית. על החינוך לקדם "הבנה, סובלנות ורעות" בין כל הקבוצות האתניות, הגזעיות והדתיות.
סעיף 13.2 מחייב חינוך יסודי חובה וחינם לכל. החינוך העל יסודי כולל חינוך מקצועי וטכני צריך להיות זמין ונגיש בכל אמצעי מתאים ובפרט באמצעות חינוך חינם.
המדינות החתומות מחויבות על פי סעיף 13.3 לכבד את זכות ההורים לבחור לילדיהם בתי ספר אחרים מאלו המוצעים על ידי הרשויות כדי להבטיח שהחינוך הדתי והמוסרי תואם לאמונתם. בתי ספר אלה צריכים לעמוד בסטנדרטים חינוכיים מינימליים שקובעת המדינה. סעיף 13.4 מגן על הזכות להקים ולהפעיל בתי ספר כאלה.
הזכות לתרבות
סעיף 15 מגן על זכותו של כל אדם לקחת חלק בחיי התרבות, ליהנות מהקדמה המדעית ויישומיה וליהנות מזכויות על יצירה תרבותית או מדעית שכתב.
דיווח ובקרה
חלק 4 של האמנה (סעיפים 16–25) קובע מנגנוני דיווח ופיקוח על הצעדים הננקטים מצד המדינות ליישום הזכויות ואת הגוף הממונה על יישום האמנה המועצה הכלכלית-חברתית של האומות המאוחדות. המועצה הכלכלית הקימה גוף משנה (הוועדה לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות) והוא זה שמקיים את הפיקוח בפועל.
חלק 5 של האמנה מפרט הליכי אשרור, כניסה לתוקף והכנסת שינויים באמנה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ האמנה בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, כתבי אמנה 31 עמ' 205.
- ^ Committee on Economic, Social and Cultural Rights, General Comment 4, The right to adequate housing
- ^ Office of the high commissioner for humane rights, CESCR General Comment No. 14: The Right to the Highest Attainable Standard of Health (Art. 12), 11 August 2000
34009018האמנה הבין-לאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות