האיקואו
 | |
| האיקואו | |
| מדינה / טריטוריה | הרפובליקה העממית של סין |
|---|---|
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיר | 2,046,189 (2011) |
האיקואו (בסינית מפושטת: 海口, בפין-יין: Hǎikǒu) היא עיר הבירה של מחוז האינאן בסין, והעיר המאוכלסת ביותר במחוז.[1] העיר ממוקמת בסמוך לחוף הצפוני של האינאן, על שפת נהר הנאנדו. החלק הצפוני של העיר הוא מחוז האי היידיאן, המופרד מהחלק העיקרי של האיקואו על ידי נהר האיידיאן. העיר משתרעת על פני 2,280 קילומטרים רבועים. נכון לשנת 2011, בשטח הבנוי של העיר מתגוררים 2,046,189 תושבים החיים בתוך ארבעת המחוזות העירוניים של העיר[2].
האיקואו שימשה במקור עיר נמל עבור קיונגשאן. האיקואו התפתחה כנמל במהלך המלחמה הסינית-יפנית השנייה בעקבות הכיבוש היפני. לאחר המלחמה, האיקואו והאינאן נותרו תחת שליטה לאומנית עד למבצע הנחיתה באי האינאן, אז נפלה בידי השלטון הקומוניסטי. כיום, יותר ממחצית מהמסחר הכולל של האי עדיין עובר דרך נמליו. בעיר שוכן הקמפוס המרכזי של אוניברסיטת האינאן. מקדש חמשת האדונים שוכן בדרום-מזרח העיר.
בשנת 2013 נחתם ברית ערים תאומות בין האיקואו למודיעין-מכבים-רעות.
מקור השם
פירוש הסימניות המרכיבות את שם העיר הוא "אוקיינוס" או "ים" ו"פה" או "נמל", בהתאמה. לפיכך, השם "האיקואו" ניתן לתרגום כ"נמל הים" – בדומה לפורטסמות' שבאנגליה.
היסטוריה
האיקואו שימשה במקור כנמל עבור קיונגשאן, הבירה המנהלית העתיקה של האי האינאן, שנמצאת כ-5 קילומטרים מדרום מזרח. במהלך ההיסטוריה המוקדמת שלה, הייתה האיקואו חלק ממחוז גואנגדונג. במאה ה-13 התבצרה והפכה למוצב צבאי תחת שושלת מינג (1368-1644). הנמל ממוקם מערבית לפתחו של נהר נאנדו, הנהר העיקרי של האינאן. כאשר קיונגשאן נפתח לסחר חוץ על פי חוזה טיינג'ין בשנת 1858, החלה האיקואו להתחרות בעיר המנהלית הישנה. בשנת 1926 עקפה האיקואו את קיונגשאן באוכלוסייה והוכרזה כעיר מנהלית נפרדת. העיר התפתחה כנמל במהלך המלחמה הסינית-יפנית (1937–1945), כאשר היפנים פלשו לאי האינאן.
העיר והאי האינאן נשארו בשליטתם של הלאומנים עד אפריל 1950, אז נפלו בידי הקומוניסטים במהלך מבצע הנחיתה באי האינאן.
מאז 1949 שמרה האיקואו על מעמדה כנמל הראשי של האינאן, ומטפלת ביותר ממחצית הסחר הכולל של האי. היא החליפה את קיונגשאן כבירה המנהלית של האי. בשנת 1988 הפכה האיקואו לעיר במעמד מחוז, כמו גם לבירת מחוז האינאן שהוקם בתקופה זאת.
העיר העתיקה של האיקואו כוללת בניינים ישנים שנבנו ברובם על ידי סינים עשירים מהיבשת וכן על ידי סינים המתגוררים מעבר לים וחזרו למולדתם. סגנון בניית הבתים הוא שילוב סגנונות: פורטוגלי, צרפתי ושל דרום-מזרח אסיה. הרחובות חולקו בעבר לאזורים שונים המוכרים מוצרי רפואה סינית ומערבית, משי ובגדים מחוייטים, דגים ובשר טרי, מכירת קטורת, נרות, נייר, דיו וסחורות אחרות.
דמוגרפיה
על פי מפקד האוכלוסין של 2010, בעיר האיקואו יש אוכלוסייה רשומה של 2,046,189 תושבים, 537,848 יותר מהאוכלוסייה שהוכרזה במפקד הקודם שנערך בשנת 2000.[2] גידול האוכלוסייה השנתי הממוצע בשנים 2000–2010 עמד על 3.1%. מרבית אוכלוסיית האיקואו מורכבת מסינים האנים (בסביבות 97%, על פי מפקד 2010).
גלריה
-
מבט מרחוב Binhai לכיוון דרום -
גשר המאה בהאיקואו -
מוזיאון האינאן -
בניינים בהאיקואו
ראו גם
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ "Illuminating China's Provinces, Municipalities and Autonomous Regions". PRC Central Government Official Website. נבדק ב-2014-05-17.
- ^ 2.0 2.1 海口市2010第六次人口普查主要数据公报. Haikou People's Government (בסינית). Haikou Municipal Bureau of Statistics. 11 במאי 2011. נבדק ב-23 ביולי 2015.
{{cite web}}: (עזרה)
29566597האיקואו