גירוש הפולנים מפרוסיה
 |
גירוש הפולנים מפרוסיה, הידוע גם בשם הגירוש הפרוסי (בפולנית: Rugi Pruskie; בגרמנית: Polenausweisungen), היה גירוש המוני של פולנים מפרוסיה בין 1885 ל-1890, שבמסגרתו יותר מ-30,000 פולנים (מהם כ-10,000 יהודים[1]) שהיגרו לפרוסיה מהמחוזות הפולניים של האימפריה הרוסית ואוסטריה, גורשו חזרה לארצות מוצאם[2].
הציבור הפולני וכן הפרלמנט הגרמני הפדרלי, גינו את הגירוש ההמוני, והיה לו חלק בהחמרת יחסי גרמניה–רוסיה. ניתן לראות בו דוגמה מוקדמת לטיהור אתני.
רקע
חלוקת פולין
חלוקת פולין בסוף המאה ה-18, מחקה למעשה את פולין כמדינה עצמאית וחלקה את שטחיה בין פרוסיה, האימפריה הרוסית ואוסטריה. כך נוצרו למעשה מיעוטים פולנים גדולים בשטחיהן של שלוש המדינות. המחוזות המזרחיים של פרוסיה התבססו במידה רבה על אחוזות מנוריאליות של יונקרים גרמנים, שהעסיקו אלפי פולנים נודדים מהחלק הרוסי והאוסטרי של פולין המחולקת. כמו כן, התעשייה הצומחת בשלזיה עילית משכה עובדים מאזורים נחשלים כלכלית. אף על פי שמעולם לא נרשמה פעילות פוליטית אנטי-גרמנית בקרב המהגרים הפולנים, הגידול באוכלוסייה הפולנית הבהיל את החוגים הגרמניים הלאומניים, כולל קנצלר גרמניה אוטו פון ביסמרק.
מלחמת התרבות – הקולטור-קאמפף
מלחמת תרבות (Kulturkampf) היה הכינוי לסכסוך פוליטי בן שבע שנים (1871–1878) בין הכנסייה הקתולית בגרמניה לבין ממלכת פרוסיה, בראשות הקנצלר אוטו פון ביסמרק. הסכסוך נסוב על מידת מעורבותה של הכנסייה בממלכה הפרוסית. אלא שבהשוואה לסכסוכים אחרים של כנסייה ומדינה על תרבות פוליטית, סימן ההיכר שלו בפרוסיה היה עמדות אנטי-פולניות.
ביסמרק ראה בכנסייה הקתולית ישות נחשלת, אויבת הקדמה, וחממה לריאקציונרים. חלק גדול מהקתולים היו האזרחים הפולנים של פרוסיה, מיעוט בעל נטיות לאומניות ומסוכן, בעיני הקנצלר. המדיניות האנטי-קתולית של ביסמרק הופעלה ב-1870 בפרוסיה כאשר כמרים ובישופים נאסרו או הוגלו, מסדרי הנזירים הקתוליים הוצאו מחוץ לחוק ורוב המנזרים והכנסיות, נסגרו. גם מערכת החינוך הקתולית בוטלה. גורמים רבים התנגדו לצעדים אלה, גם מקרב תומכיו של ביסמרק, אך הוא המשיך בהם למרות הכל[3].
צו הגירוש משנת 1885 ויישומו
ב-26 במרץ 1885, הורה משרד הפנים של פרוסיה לגרש מחוץ לפרוסיה את כל הפולנים והיהודים המחזיקים באזרחות רוסית. ביולי 1885 הורחב צו הגירוש כך שיכלול גם פולנים בעלי אזרחות אוסטרית. בנוסף, השלטונות היו מחויבים לדאוג לכך שבעתיד לא יתיישבו בתחומם "זרים בלתי רצויים".
הצו הוצא לפועל על כל האזרחים שאינם פרוסים ללא התחשבות בכך שחלקם ישבו בפרוסיה שנים רבות, חלקם אף שירתו קודם בצבא הפרוסי, והיו ביניהם קשישים, נשים, וילדים. המגורשים "הונעו בהמוניהם לעבר הגבול המזרחי כשהז'נדרמים מכים בהם בכתות הרובים". רובם הגדול של המגורשים, כמעט 26,000 בני אדם, נאלצו לעזוב את פרוסיה כבר בחודשים הראשונים לפרסום הצו, בעיקר פועלים ובעלי מלאכה שהועסקו שם. דווח על מקרי מוות, שכן הגירוש בוצע בחורף. הגירושים נמשכו בשנים שלאחר מכן, ועד 1890 עלה מספר המגורשים על 30,000, וגבול פרוסיה היה סגור בפני כל המהגרים ממוצא פולני.
השפעות על דעת הקהל
הגירוש עורר זעקה בקרב דעת הקהל של פולין, גרמניה ואירופה. אלפרד פון ולדרזה, שהסכים באופן עקרוני לנחיצות הגירוש, הודה ב"חומרתו המדהימה" (בגרמנית: unglaubliche Härte) במקרים בודדים. שווייניץ, שהיה באותה עת שגריר גרמניה ברוסיה, אמר: "כאשר יום אחד יתפטר הקנצלר הגדול, יתביישו בעצמם אנשים רבים ויבקרו את הנכונות שלהם לנהוג ברשעות ולהיכנע לרצונו האדיר. אני נדהם בראותי עד כמה הגירוש לא חכם ואכזרי".
חברי הפרלמנט הפולנים האתניים העלו את הנושא בפני הפרלמנט של האימפריה הגרמנית, בתמיכתם של מפלגת המרכז הגרמנית, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, והפרוגרסיבים הגרמנים. מנהיג המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, וילהלם ליבקנכט, קרא לקנצלר לחזור בו מהצעדים שעלולים לגרום לקשיים בזירה הבינלאומית ולגרור צעדי דיכוי כנגד גרמנים החיים מחוץ למדינה. אנספלד, שהיה פרוגרסיבי, הביא להחלטה שהאינטרס הלאומי לא מצדיק את הגירוש, מנוגד לשיקולים הומניטריים, ומהווה איום על רווחת אזרחי האימפריה. לודוויג וינדתורסט ממפלגת המרכז הגיש הצעה משלימה באותו עניין. ב-16 בינואר 1886, גינה הפרלמנט של האימפריה הגרמנית את הגירוש ברוב גדול של קולות. למרות זאת, ממשלת פרוסיה התעלמה מהחלטת הפרלמנט.
השפעה על יחסי גרמניה–רוסיה
היחסים הטובים בין גרמניה ורוסיה הידרדרו בשנות ה-80 של המאה ה-19 עקב מגמות לאומניות גוברת בפוליטיקה הרוסית. מיעוטים גרמנים באימפריה הרוסית, התמודדו עם רגשות שליליים הן בממשלה והן בקרב הציבור שתמך ברעיונות פאן-סלאביים. לאור זאת, המליץ שווייניץ, שגריר גרמניה ברוסיה, לביסמרק להימנע מגירוש נוסף, שרק יעורר את תומכי הפאן-סלאביות ויפעיל דיכוי נגד המתיישבים הגרמנים ברוסיה.
ואכן, הגירוש נתקל בחוסר הסכמה בחוגי הממשלה ברוסיה. ניקולאי גירס (אנ'), שר החוץ של רוסיה, הצהיר כי ביסמרק במו ידיו הוא שגרם להחמרה בעוינות שכבר הייתה קיימת כלפי גרמנים ברוסיה, והפיץ את זרעי האנטגוניזם האתני. ביסמרק עצמו הביע בפני השגריר שווייניץ את אכזבתו, ואמר כי "הרוסים הראו פחות שביעות רצון מהגירוש ממה שציפיתי". זמן קצר לאחר מכן הטילה ממשלת רוסיה הגבלות חוקיות על רכישה וחכירה של קרקע על ידי גרמנים ברוסיה, ובכך הגבילה את תנועת הקולוניזציה הגרמנית בחלקה של פולין שבשליטת הרוסים.
ריכוך מדיניות הגירוש לאחר 1890
להפתעתו של ביסמרק, המפלגה השמרנית - במיוחד היונקרים ממעמד בעלי האדמות שלו במזרח פרוסיה - התייצבה לצד הקתולים. הם היו אמנם פרוטסטנטים ולא אהבו את האפיפיור, אבל הם פחדו מסחר חופשי שיעמיד אותם בתחרות עם ארצות הברית ויצואני תבואה אחרים. הצורך בכוח עבודה זול גבר בסופו של דבר, והממשלה הפרוסית רככה את מדיניות צמצום המיעוטים בשטחה. בשנת 1890 הוצא צו חדש שהתיר להעסיק פולנים בשטחי פרוסיה אך התנה זאת בכך שישהו במדינה רק עשרה חודשים בשנה, ויעזבו אותה בחודשי החורף (בין 20 בדצמבר ל-1 בפברואר של כל שנה). הצעד נועד לשמר את מעמדם של העובדים כעובדים עונתיים ולמנוע התאזרחות והתבססות שלהם במדינה. גם שיטה זו, של גירוש החורף השנתי, אף שתאמה את האידאולוגיה של ביסמרק, לא עלתה בקנה אחד עם צורכי התעשייה. כך, חרגו תעשיינים רבים מן הצו, וגם השלטונות הפרוסיים הפגינו סובלנות שקטה ואף פעלו להשעות את הצו זמנית. אף על פי כן, הורשו להיכנס לשטחי המדינה רק אנשים לא נשואים ולעיתים קרובות הם הופרדו מהאוכלוסייה המקומית.
הגירה פולנית לפרוסיה לפני מלחמת העולם הראשונה
החל משנת 1905 סוכנות ממשלתית למחצה בשם "המשרד הראשי של עובדי החווה" טפלה בעובדים שמוצאם מחוץ לגרמניה, והיוותה כר פורה לשחיתות והתעמרות. העובדים קיבלו שכר רעב, נוצלו, והיו למעשה חסרי זכויות. אף על פי כן, זרם המועמדים היה תמיד גדול, וערב מלחמת העולם הראשונה מספר העובדים המהגרים עלה על 500,000 איש, 80% מהם מהחלק העני של פולין שהיה תחת שלטון רוסיה.
בניגוד לכוונותיו המקוריות של ביסמרק, הגירוש תרם להידרדרות ביחסי גרמניה-רוסים ולשחיקת שיתוף הפעולה הארוך ביניהן. מדיניות החוץ של רוסיה השתנתה והובילה לבסוף ליצירת הברית הצרפתית-רוסית, שהפכה במהרה להסכמה המשולשת בין בריטניה, צרפת ורוסיה, שנלחמו כנגד האימפריה הגרמנית במהלך מלחמת העולם הראשונה בשנים 1914–1918.
עד היום, ה"רוגי פרוסקי" או הגירוש ההמוני מפרוסיה, משמש בפולין כסמל לאומי לאי צדק משווע של פרוסיה, האימפריה הגרמנית ואוטו פון ביסמרק באופן אישי, כנגד הפולנים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ↑ Debating National Interest in the Expulsions of Poles and Jews, 1885-86 | German History Intersections, germanhistory-intersections.org
- ↑ Poles and the Demographic Threat in Prussia, 1881–1887, academic.oup.com
- ↑ Richard Blanke, Bismarck and the Prussian Polish Policies of 1886, The Journal of Modern History 45, 1973, עמ' 211–239
גירוש הפולנים מפרוסיה40005966Q7253168