ברטה השמנה
 | |
| ברטה השמנה | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מדינה מייצרת |
 הקיסרות הגרמנית |
| שנת ייצור | 1914 |
| מערכה מרכזית | מלחמת העולם הראשונה |
| מידע טכני | |
| אורך | 5.88 מטר |
| משקל | 43 טון |
| צוות | כ-200 חיילים[1] |
| מערכות נשק | |
| קליבר | 420 מ"מ |
| אורך קנה | 5.04 מטר (12 קליבר) |
| סוגי תחמיש | נפיץ |
| משקל פגז | 820 ק"ג |
| זווית צידוד | 4° |
| זווית עלרוד | 40° עד 75° |
| קצב אש | 8 פגזים בשעה |
| מהירות לוע | 400 מטר לשנייה |
| טווח מקסימלי | 12.5 ק"מ |
ברטה השמנה או ברטה הגדולה (בגרמנית: Dicke Bertha) היה כינויו של תותח-על מטיפוס הוביצר מתוצרת קרופ שהיה בשימוש צבא האימפריה הגרמנית במלחמת העולם הראשונה. שמו הרשמי היה M-Gerät 14 Kurze Marine-Kanone. התותח הענק נבנה במיוחד על מנת להבקיע את הביצורים שהקימה בלגיה על גבולה עם גרמניה, שלב חיוני במימוש תוכנית שליפן הגרמנית לכיבוש צרפת.
שירות
תכנון התותח החל לפי הזמנת משרד המלחמה של האימפריה הגרמנית, עוד בשנת 1904 לאחר לימוד אופן הפעלת ארטילריה כבדה לשבירת המצור בפורט ארתור במהלך מלחמת רוסיה–יפן. במצור הפעילו היפנים אשר תותחי-חוף בקוטר 280 מ"מ אותם עקרו מתושבתם הקבועה והשתמשו בהם לירי תלול-מסלול מול הביצורים, כך שהפגזים נפלו מלמעלה על גג הביצור.
בתחילה בנתה קרופ מספר אבות טיפוס, בעלי קליבר הולך וגדל. אילו נתגלו כמסורבלים מדי. משנתברר ניתן היה להניע אותם רק על גבי מסילת ברזל הם נזנחו.
התותח הסופי היה שונה מאבות הטיפוס שקדמו לו כיוון שיוצר תוך הקפדה על יכולת הובלה בכביש (בעל גלגלים ונגרר על ידי טרקטור, ולא על גבי מסילת ברזל), תפעול על ידי צוות קטן יחסית וקצב אש גבוה ככל האפשר. במרץ 1914 הודגמה הגרסה הסופית של ההוביצר בפני וילהלם השני, קיסר גרמניה ובכירים נוספים. התותח זכה לכינוי "ברטה השמנה" על שם ביתו של אלפרד קרופ, שירשה את מפעלי קרופ ב 1902.
עם פרוץ המלחמה באוגוסט היו מוכנים רק שני תותחים, אך ייצורם נמשך לאורך המלחמה. הופעתו הראשונה של התותח בשדה הקרב הייתה עם פרוץ המלחמה במתקפות על ביצורי לייז', נאמור ואנטוורפן בבלגיה וקו הביצורים בצפון צרפת. ההתקפה הצליחה לפורר את הביצורים וזיכתה את התותח בתהילה של "נשק פלא" (גרמנית: Wunderwaffe). יכולת "פלאית" זו נבעה מהסיבה שהביצורים נבנו בשנות ה-80 של המאה ה-19 מבטון לא מזוין. בהתקפה על ביצורי ורדן בפברואר 1916 כשלה ההפגזה, ולא הצליחה למוטט את הביצורים שנבנו מבטון מזוין, אך גרמה להם נזק. כישלון זה גרם להפסקת ייצור התותחים, לאחר שייוצרו בין 12 ל-18 פריטים.
מפעלי קרופ העשירו את הפלדה לייצור הקנה בכמות קטנה של היסוד מוליבדן. המוליבדן שהוסף לפלדה העלה את נקודת ההתכה של הפלדה ל-2,620 מעלות צלזיוס, כאלף מעלות יותר מעל נקודת ההתכה של ברזל. כן ביטל המוליבדן את תכונת הפריכות של הפלדה המתגלה בטמפרטורות גבוהות וגורמת להסדקותה. רק ב-1916, באמצעות הנדסה הפוכה של שרידי קני תותח גילו הבריטים שהפלדה של קרופ הכילה מוליבדן והחלו להשתמש בעצמם ב"פלדת מולי" לייצור שריונות טנקים[2].
ראו גם
לקריאה נוספת
- Gerald V. Bull, Charles H. Murphy, Paris Kanonen: The Paris Guns (Wilhelmgeschutze) and Project HARP, E. S. Mittler, Herford, 1988
- Herbert Jäger, German Artillery of World War One, The Crowood Press, מסת"ב 1-86126-403-8
קישורים חיצוניים
- ברטה השמנה באנציקלופדיית המלחמה (באנגלית)
- אתר מקיף בנושא עם המחשות ותמונות (באנגלית)
- ברטה השמנה באתר "מונחי המלחמה" האנגלי (באנגלית)
- ברטה השמנה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ באתר Military Factory
- ^ סם קין, הכפית הנעלמת, דביר 2013 עמ' 104-106
ברטה השמנה31866415