בלנסיאגה
 | |
| נתונים כלליים | |
|---|---|
| סוג | חברה בעירבון מוגבל (S.A.) |
| מייסדים | כריסטובל בלנסיאגה |
| תקופת הפעילות | 1919–הווה (כ־105 שנים) |
| חברת אם | קרינג |
| משרד ראשי | פריז, צרפת |
| ענפי תעשייה | אופנה |
| עובדים | 1,325 (2019) |
| https://www.balenciaga.com/en-en | |
בלנסיאגה (בספרדית: Balenciaga, נהגה: [balenˈθjaɣa]) הוא בית אופנה יוקרתי, שנוסד בשנת 1917 על ידי המעצב הספרדי כריסטובל בלנסיאגה בסן סבסטיאן, ספרד וכיום מבוסס בפריז. בלנסיאגה (המעצב) צבר מוניטין רב מעמיתיו בתעשיית האופנה ואף כונה "המאסטר של כולנו" על ידי מעצב האופנה כריסטיאן דיור. בית האופנה נסגר בשנת 1972 ונפתח מחדש בבעלות חדשה בשנת 1986. המותג נמצא כיום בבעלות קבוצת היוקרה קרינג[1].
היסטוריה
בשנת 1919, פתח כריסטובל בלנסיאגה פתח את החנות הראשונה של המותג הנושא את שמו בסן סבסטיאן, ספרד. ומאוחר יותר פתח חנויות נוספות במדריד וברצלונה[2]. בית המלוכה הספרדי והאריסטוקרטיה המקומית נהגו ללבוש את הבגדים שעיצב. עם פתיחת מלחמת האזרחים בספרד, נאלץ לסגור את חנויותיו והוא עבר לפריז[2][3], שם פתח באוגוסט 1937 בית אופנה ברחוב המלך ג'ורג' החמישי ותצוגת האופנה הראשונה שלו שם הייתה מושפעת מאוד מהרנסאנס הספרדי(אנ')[2]. הצלחתו הייתה כמעט מיידית, ומקץ שנתיים העיתונות שיבחה והיללה אותו כמהפכני, ועיצוביו היו מבוקשים מאד[2]. כרמל סנו, העורכת של הרפרס בזאר, הייתה מאוהדיו הראשונים[4].
במהלך מלחמת העולם השנייה, לקוחות בלנסיאגה המשיכו להגיע לרכוש את בגדיו למרות הסיכון שבכך[2]. בתקופה זו הוא התפרסם בזכות ה"מעיל המרובע" שלו, בעל השרוולים הייחודיים המורכבים מחתיכת בד אחת, ובזכות עיצוביו הכללו שילוב של שרוכים שחורים וחומים על גבי בד ורוד[2]. ישנם חוקרי היסטורית אופנה החושדים שהמשך פעילותו של בלנסיאגה בתקופת הכיבוש הנאצי על פריז(אנ') התאפשרה בזכות קשריו של האחרון עם מקורבו של אדולף היטלר, הגנרל פרנסיסקו פרנקו[5]. החברה שלו הייתה אחת מ-60 חברות שהורשו לפעול בזמן הכיבוש, והאספקה השוטפת של חומרי גלם מספרד, שהיו במחסור בפריז באותה עת בשל המלחמה, נתנה לבלנסיאגה יתרון תחרותי. עם זאת, העיד בלנסיאגה שסירב לבקשתו של היטלר להעברת פעילות החברה שלו לברלין[6][7].
בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה המשיך לפתח קולקציות ייחודיות. בשנות ה-60, בלנסיאגה פנה לחדש בגזרת הבדים בהם השתמש: הוא העדיף בדים כבדים, תחרות מורכבות וחומרים בולטים[2]. סימני ההיכר שלו כללו צווארונים מרוחקים מעצם הצוואר, אשר השוו מראה "ברבורי" ושרוולי "צמיד" מוצרים[2].
מאבק נגד העיתונות
ב-1957, בלנסיאגה החליט להציג את הקולקציה שלו לעיתונות יום לפני השליחה לחנויות הקמעונאיות, ובכך שבר מסורת של הצגת קולקציה 4 שבועות קודם להשקה בחנויות לעיתונות שהייתה נהוגה באותה עת. במהלך זה קיווה בלנסיאגה לשמור על זכויות יצירותיו ולמנוע חיקויים. העיתונות התעקשה וטענה שזה כמעט בלתי אפשרי להכניס את יצירותיו להדפסה בכתבי העת בזמן כל כך קצר, אך בלנסיאגה וג'יבנשי התעקשו עמדו בפרץ ובתוך כך פגעו בסיקור הקולקציה. תומכיו של בלנסיאגה טענו שהמתחרה כריסטיאן דיור היה עושה שימוש במידע לחיקוי עבודותיו של בלנסיאגה וללקיחת קרדיט לעצמו. ב-1967 חזרו בהם שני המעצבים והצטרפו מחדש ללוח הזמנים המסורתי.
מאבק במועצת האופנה הצרפתית
בלנסיאגה התנגד בהתרסה לכללים, להנחיות ולמעמד הבורגני של מועצת האופנה הצרפתית, ולפיכך מעולם לא היה חבר בה. למרות הכבוד הרב שנרכש לו בתעשיית האופנה, מבחינה טכנית, בלנסיאגה מעולם לא הוגדרה כאופנה עילית[8].
סגירת בית האופנה
כריסטובל בלנסיאגה סגר את בית האופנה שלו בשנת 1968 ומת בשנת 1972. בית האופנה היה למעשה במצב רדום עד שנת 1986[1].
פתיחה מחדש בשנת 1986 ועד היום
בשנת 1986 רכשה חברת Jacques Bogart S.A. את הזכויות על בית האופנה והשיקה קולקציה חדשה של בגדי "Ready to Wear" (אנ') תחת השם "Le Dix"[9]. האוסף הראשון עוצב על ידי מישל גומה (אנ') באוקטובר 1987, שנשאר לתפקד כמעצב ראשי בבית האופנה במשך חמש השנים הבאות. הוא הוחלף בשנת 1992 במעצב ההולנדי יוזסוף טימיסטר (אנ') שהתמקד בהחזרת המותג למעמדו בתעשיית האופנה. במהלך כהונתו של טימיסטר, ניקולה ג'סקייר (אנ') צורף כמעצב, ובסופו של דבר קודם לתפקיד המעצב הראשי בשנת 1997[10].
בשנת 2000 עמדו הכנסות החברה על 113.2 מיליון פרנקים צרפתים[11].
ב-2001 נמכר בית האופנה לתאגיד קרינג (לשעבר קבוצת גוצ'י/PPR)[12].
ב-2018, הצהיר מנכ"ל בלנסיאגה סדריק שרבי, כי מכירות המותג הן הצומחות בקצב המהיר ביותר בקבוצת קרינג, לפני המותג המוביל גוצ'י[13].
בתחילת שנת 2020, התקבלה החלטה בחברה לחזור לתחום האופנה העילית, 52 שנים לאחר שהפסיק בית האופנה להציגה בתצוגת הקיץ[14] [15].
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של בלנסיאגה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 "Balenciaga, Couturier, Is Dead". ניו יורק טיימס. 25 במרץ 1972.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 2.7 צ'ארלסטון, בת' דאנקף (באוקטובר 2004). "כריסטובל בלנסיאגה (1895–1972)". ציר זמן של ההיסטוריה של האומנות. מוזיאון המטרופוליטן לאמנות. ארכיון מ-27 בינואר 2007. נבדק ב-2007-03-11.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "כריסטובל בלנסיאגה". מוזיאון ויקטוריה ואלברט. אורכב מ-המקור ב-2007-11-23. נבדק ב-2007-03-11.
- ^ רולנדס, פנלופה (2005). קורטוב של תעוזה: כרמל סנו וחייה באופנה, באמנות ובמכתבים. אטרייה. p. 286 ומקומות נוספים. ISBN 0743480457.
- ^ פיטר, פופהם (6 במרץ 2011). "אופנה ופאשיזם: סיפור אהבה". אינדפנדנט. נבדק ב-2021-10-08.
{{cite web}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: url-status (link) - ^ "5 ענקי אופנה שהיו להם קשרים לנאצים". The Fashion Spot. 1 במאי 2014. נבדק ב-2021-10-08.
{{cite web}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: url-status (link) - ^ פול, ג'ונסון (19 בינואר 2011). "לחתוך נגד ההטייה". This Recording. נבדק ב-2021-10-08.
{{cite web}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: url-status (link) - ^ "Balenciaga, Cristóbal". jrank.org.
- ^ Spindler, Amy (18 במרץ 1996). "Reviews/Fashion;Givenchy in the Galliano Era: Clean Looks, Few Surprises". ניו יורק טיימס.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Paquita Paquin, Cédric Saint-André Perrin (30 ביוני 1999). "Il est devenu, à 26 ans, le styliste d'une maison de prestige. Nicolas Ghesquière enfile l'habit Balenciaga". ליברסיון.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Lecœur, Xavier (29 ביוני 2001). "Balenciaga tire l'activité du groupe Jacques Bogart". Les Échos.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Le groupe Gucci rachète Balenciaga". ליברסיון. 7 ביולי 2001.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Brannigan, Maura (23 במאי 2018). "Balenciaga is growing faster than any other Kering brand right now". Fashionista.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Luxe : Balenciaga (Kering) veut lancer une première collection haute couture cet été". capital.fr. 20 בינואר 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Balenciaga relance sa ligne Haute Couture". Vanity Fair. 20 בינואר 2020.
{{cite web}}: (עזרה)
33893093בלנסיאגה