בלווה דייוויס
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ריקה. בלווה דייוויס (באנגלית: Belva Davis, נולדה בשם Belvagene Melton; ב-13 באוקטובר 1932) היא עיתונאית טלוויזיה ורדיו אפריקאית-אמריקאית. היא האישה השחורה הראשונה ששימשה ככתבת טלוויזיה בחוף המערבי של ארצות הברית. היא זכתה עבור עבודתה בשמונה פרסי אמי, ולהכרה מאת "ארגון נשים אמרקאיות ברדיו ובטלוויזיה" ומן "האיגוד הלאומי של עיתונאים שחורים".
בתור עיתונאית דייוויס סיקרה אירועים מרכזיים באקטואליה האמריקאית, ועסקה בסוגיות של גזע, מגדר ופוליטיקה. היא עבדה גם כמגישת חדשות, וארחה תוכנית משלה, לפני שפרשה ב-2012.
תחילת דרכה
בלווג'ין מלטון (בלווה דייוויס) נולדה ב-13 באוקטובר 1932, ב מונרו, לואיזיאנה, לג'ון ופלורנס מלטון. היא הבכורה מבין ארבעה ילדים.[1] אמה הייתה בת 14 בעת לידתה, ובלווה העבירה את שנות ילדותה אצל קרובי משפחה שונים. כשהיא הייתה בת שמונה, בלווה וכל משפחתה, כולל דודות ובני דודים, עברו לגור בדירת שלושה חדרים בשכונת מערב אוקלנד באוקלנד, קליפורניה. בסך הכל התגוררו בדירה עשרה אנשים.[2] דייוויס אמרה מאוחר יותר על נעוריה, "למדתי לשרוד. וככל שעברתי ממקום למקום, למדתי להסתגל. כאשר התבגרתי, היה נראה לי שאני יכולה להיות כל מה שאני צריכה להיות."[3]
בסוף שנות ה-1940 היה להוריה מספיק כסף לעבור לבית בברקלי, קליפורניה. דייוויס סיימה את לימודי התיכון שם בשנת 1951, הראשונה במשפחתה לעשות כן. היא התקבלה לאוניברסיטת סן פרנסיסקו סטייט, אבל לא היה לה כסף לשכר הלימוד.[4] היא הלכה לעבוד בתור כתבנית במחסני חיל הים באוקלנד, שם הרוויחה $2,000 לשנה.[2]
קריירה עיתונאית
דייוויס קיבלה משימת פרילנס ב-1957 מ-Jet, מגזין המתמקד בנושאים שחורים ועבור קוראים שחורים, והפכה לתורמת קבועה של כתב העת. היא קיבלה 5 דולר לכתבה, ללא קרדיט. במהלך השנים הבאות, היא החלה לכתוב עבור פרסומים אפריקאים-אמריקאיים נוספים, כולל העיתונים Sun Reporter ו-Bay Area Independent.[2] דייוויס אף ערכה את Sun Reporter מ-1961 ועד 1968.[5] ב-1961, דייוויס הייתה למראיינת ברדיו KSAN, תחנת AM בסן פרנסיסקו. היא עבדה בתור די ג'יי בתחנת רדיו הגוספל KDIA המבוססת באוקלנד, קליפורניה, וכשהוועידה הרפובליקנית הלאומית של 1964 התקיימה בקרבת מקום, הייתה לה ההשראה לסקר אותה כעיתונאית. דייוויס סיפרה על חוויה זו שהיא ועמיתה לואיס פרימן גורשו על ידי משתתפי הוועידה, שגם זרקו עליהם אוכל וקראו לעברם מילות גנאי גזעניות.[6][7] לא הייתה זו הפעם האחרונה שפגשה דייוויס גזענות במסגרת העבודה: ב-1987 היא סקרה צעדה של התנועה לזכויות האזרח במחוז פורסיית במדינת ג'ורג'יה, וכשניסתה לראיין אישה לבנה, זו ירקה בפניה.[3]
דייוויס עבדה בתור שדרניתך רדיו בתחנת KNEW ב-1966, והפכה לאישה השחורה הראשונה לעבוד כעיתונאית טלוויזיה בחוף המערבי, כאשר היא גויסה על ידי KPIX-TV באותה השנה.[3] היא המשיכה לעבוד ב-KPIX, למשך שלושת העשורים הבאים, והייתה למגישת חדשות ב-1970.[5] היא עבדה גם בתחנת KRON-TV. בין הסיפורים שהיא סקרה היו המהומות בברקלי מהומות של התנועה למען חופש הביטוי, הפנתרים השחורים, ההתאבדות ההמונית בג'ונסטאון, ההתנקשות בחייו של הארווי מילק, מגפות האיידס והקרא, וההתקפות על שגרירויות ארצות הברית בקניה ובטנזניה ב-1998.[2][6]
דייוויס זכתה להכרה חיובית רבה עבור סיקורה הפוליטי וסוגיות של גזע ומגדר,[6] כמו גם על התנהלותה הרגועה והמקצועית. ריטה ויליאמס, כתבת ב-KTVU, אמרה עליה: "בלווה ידעתה באופן אינסטינקטיבי איך לשמור על רוגע במצבים טעונים. בין כל הפרימדונות, הייתה לה כל כך הרבה קלאסה, כל כך הרבה נוכחות, וכל כך הרבה אינטואיציה. בלווה תמיד הייתה הגבירה שבשליטה".[2]
האוטוביוגרפיה שלה, Never in My Wildest Dreams: A Black Woman's Life in Journalism, פורסמה בשנת 2010. את הקדמה כתב ביל קוסבי, בה הדגיש את הערך הסמלי שלה עבור הקהילה האפריקאית-אמריקאית.
דיווייס אירחה תוכנית משלה, "This Week in Northern California" בערוץ KQED, החל משנת 1990. היא פרשה בנובמבר 2012.[6] השידור האחרון שלה כלל ריאיון עם מאיה אנג'לו, שהייתה חברה אישית שלה, שכן נושא הפרק היה חברות.[3]
חיים אישיים
בלווה נישאה לפרנק דייוויס ב-1 בינואר 1952. לזוג היו שני ילדים, ונכדה. דייוויס פגשה את בעלה השני, ביל מור, ב-1967 בעת עבודתה KPIX-TV.[8] דייוויס הייתה אדם פרטי, ובמשך רוב חייה המקצועיים הפרידה בין עבודתה לחייה האישיים. אך בשנת 1975, דייוויס התירה לחברתה, האנתרופולוגית ואשת התקשורת קתלין ה. ארנולד (לימים קתלין ראנד ריד), להפיק את תוכנית הטלוויזיה Belva Davis – This is Your Life. דייוויס הייתה מנטורית של ארנולד במשך עשרות שנים.[9]
דייוויס מכהנת במועצות המנהלים של מוזיאון התפוצה האפריקאית, המכון להזדקנות, ומוזיאון האמנות של סן פרנסיסקו.[2]
הכרה
דייוויס זכתה בשמונה פרסי אמי של סן פרנסיסקו / צפון קליפורניה.[6] היא חברת כבוד באחוות קאפה אלפא אלפא.[10] היא זכתה בפרס מפעל חיים מארגון הנשים האמריקאיות ברדיו ובטלוויזיה וכן מהאיגוד הלאומי של עיתונאים שחורים.[2]
לקריאה נוספת
- Davis, Belva; Haddock, Vicki (2011). Never in My Wildest Dreams: A Black Woman's Life in Journalism. Polipoint Press. ISBN 1936227061.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Guthrie, Julian (20 בינואר 2011). "Newswoman Belva Davis reflects on her life". San Francisco Chronicle.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 Jones, Carolyn (9 במאי 2010). "Belva Davis, grande dame of Bay Area journalism". San Francisco Chronicle.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 Barney, Chuck (6 בנובמבר 2012). "Belva Davis, acclaimed journalist, ready to step away from anchor chair". San Jose Mercury News.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Harris, Janelle (30 ביולי 2014). "SO WHAT DO YOU, DO BELVA DAVIS, PIONEERING BROADCAST JOURNALIST, TV HOST AND AUTHOR?". Mediabistro.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 5.0 5.1 Mantell, Jim (17 ביולי 1976). "Moving Up In The Media". Baltimore Afro-American. p. 7.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 Asimov, Nanette (23 בפברואר 2012). "Groundbreaking journalist Belva Davis to retire". San Francisco Chronicle.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Rutland, Ginger (19 בפברואר 2012). "The Reading Rack". Sacramento Bee. p. E3. אורכב מ-המקור ב-1 בפברואר 2013.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ De La O, Jessie (15 במאי 2012). "Bay Area Journalist gives inspiring lecture". The Oak Leaf. Santa Rosa, California.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Jet Magazine, January 22, 1976 Vol. 49, No 17,"Frisco Woman Honored for Broadcast Work"
- ^ "Membership: Honorary Members". Alpha Kappa Alpha Sorority, Incorporated. אורכב מ-המקור ב-28 בספטמבר 2007.
{{cite web}}: (עזרה)
31430324בלווה דייוויס