בית טאסל
 | |
| חזית הבית הפונה לרחוב | |
| האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2000, לפי קריטריונים 1, 2, 4 | |
| מדינה |
 בלגיה |
|---|---|
בית טאסל (הולנדית: Hotel Tassel, צרפתית: Hôtel Tassel) הוא בית עירוני שנבנה על ידי האדריכל ויקטור הורטה בין 1893 ל-1894, עבור המדען והפרופסור הבלגי אמיל טאסל. הבית שוכן ברחוב רו פול-אמיל ז'נסונסטר מספר 6 בבריסל. בית זה נחשב כמבנה האר נובו הראשון, כיוון שעיצובו היה חדשני ובבנייתו השתמשו בחומרים ובקישוטים חדשים. לאחר סיום הבנייה בית טאסל זכה לתגובות מעורבות, אך בתוך זמן קצר הוא נחשב לבניין מפתח בהתפתחות האדריכלות המודרנית. בית טאסל הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית בשנת 2000, ביחד עם בית סולווה, בית ון אטוולדה ובית הורטה שהיה שייך לאדריכל עצמו. בנימוקי הוועדה מטעם אונסק"ו נאמר:
ארבעת הבתים העירוניים הראשיים - בית טאסל, בית סולווה, בית ון אטוולדה, והבית והאטלייה של הורטה - השוכנים בבריסל ועוצבו על ידי האדריכל ויקטור הורטה, אחד מהיוזמים הראשונים של האר נובו, הם חלק יוצא דופן מהעבודה החלוצית של האדריכלות בשלהי המאה ה-19. המהפכה העיצובית המיוצגת בעבודות הללו מאופיינת על ידי התכנון הפתוח שלהם, פעפוע האור, והצירוף המבריק של קווי הקישוט המגולפים עם מבנה הבניין
הבית העירוני הראשון שנבנה על ידי הורטה היה בית אוטריק. בית זה היה חדשני כיוון שנעשה בו שימוש בקישוטי אר נובו ללא התייחסות לסגנונות עיצוב היסטוריים אחרים. אולם, תוכנית קומת הקרקע והעיצוב המרחבי של בית אוטריק היו מסורתיים בבסיסם. בתוכנית המצומצמת של הבניין החדרים סודרו לפי העיצוב המסורתי שהיה נהוג בבלגיה באותה תקופה. החדרים היו בצורת סוויטה בצד השמאלי של הבניין, ומאוגפים על ידי היכל כניסה צר עם מדרגות ומסדרון המוביל לגן נוי קטן בצד האחורי של הבית. רק בחדר הראשון ובחדר האחרון היו חלונות, כך שהחדר האמצעי (שבמקרים רבים שימש כחדר אוכל) היה אפלולי.
הורטה לא עבד לפי מסורת זו כאשר בנה את בית טאסל. למעשה, הוא בנה בית שהורכב משלושה חלקים שונים: שני בתים רגילים מלבנים ואבן - אחד מהצד של הרחוב ואחד מהצד של הגן - המחוברים ביניהם על ידי מבנה פלדה המכוסה בזכוכית. מבנה זה שימש כחלק המקשר בעיצוב המרחבי של הבית, והכיל מדרגות ומשטחים שחיברו את החדרים והקומות השונים. באמצעות גג הזכוכית המבנה שימש כפיר עבור אור שהאיר את מרכז הבית. בחלק זה של הבית, שניתן היה להשתמש בו לצורך קבלת אורחים, הורטה השתמש בכל כישוריו כמעצב. הוא עיצב בעצמו כל אחד ואחד מן הפרטים: ידיות של דלתות, עבודות עץ, אריחים פינתיים וחלונות ויטראז', רצפת פסיפס, מדרגות, וכן ציורי קיר והריהוט. הורטה הצליח לשלב בין הקישוטים הנרחבים ללא הסתרה של המבנה האדריכלי הכללי. תוכנית הבניין היא סימטרית ביחד לציר המרכזי המתחיל בכניסה, עובר דרך גרם המדרגות הראשי וחדר האורחים, ומסתיים בחלון של חדר האוכל הפונה אל הגן.
החידושים שנעשו בבית טאסל סימלו את הסגנון והגישה של רוב הבתים העירוניים שנבנו לאחר מכן על ידי הורטה, כולל שלושת הבניינים שהוכרזו על ידי אונסק"ו. עלותם של הבתים הייתה גבוהה מאד כך שרק העשירים יכלו להרשות לעצמם לקנות אותם. כתוצאה מכך החידושים האדריכליים לא היו בשימוש נרחב אצל אדריכלים חרים. רוב בתי האר נובו בבלגיה ובמדינות אירופה האחרות הושפעו מסגנון הקישוט החד של הורטה, המיושם בעיקר לבניינים מסורתיים. בית טאסל השפיע על אדריכל האר נובו הצרפתי הקטור גימאר, שבתקופה מאוחרת יותר פיתח פרשנות אישית לסגנונו של הורטה.
לאחר מלחמת העולם השנייה הבית פוצל לדירות קטנות שהסתירו את רוב הקישוטים המקוריים. האדריכל ז'אן דלאהי רכש את הבית ב-1976, שיפץ את חזיתו הפונה אל הרחוב ואת הדלתות הראשיות, ושינה את הבניין כך שהוא יוכל לשמש כבית משרדים יוקרתי.
לקריאה נוספת
- Françoise Aubry and Jos Vandenbreeden (eds.), Horta, Art Nouveau to Modernism, Ludion Press Ghent - Harry N. Abrams Publishers New York, 1996.
קישורים חיצוניים
  | |
|---|---|
|
שגיאות פרמטריות בתבנית:מיון ויקיפדיה
שימוש בפרמטרים מיושנים [ דרגה ] בית טאסל23155813