דין משמעתי

דין משמעתי (בראשי תיבות: דמ"ש) הוא הליך פורמלי שבו נדונה אשמתו של אדם השייך לארגון מסוים שאינו מדינה. דין משמעתי דן בהפרת התקנות, הכללים או החוקים הנהוגים באותו הארגון.

בניגוד לבית משפט אזרחי רגיל, תוצאת ההליך השיפוטי היא בדרך כלל: זיכוי או ענישה. הדין המשמעתי אינו עוסק, בדרך כלל, בדיונים בעלי אופי של בוררות בין שני צדדים או בין אדם לרשות שלטונית.

הליך הדין המשמעתי מתקיים בניהולו של מי שהוסמך לכך על ידי הארגון, ובדרך כלל יש לו גם סמכות ענישה או לחלופין סמכות להמליץ על ענישה.

עונשים מקובלים בדין משמעתי הם הערה, התראה, נזיפה, קנס, הורדה בדרגה, השעיה ופיטורים.

דין משמעתי בישראל

לעובדי המדינה קיימים שני בתי דין למשמעת בנציבות שירות המדינה, בחיפה ובירושלים,^[1] הפועלים מכוח חוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963.
ברשויות המקומיות פועל בית דין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות, מכוח חוק הרשויות המקומיות (משמעת), תשל"ח-1978.
דין משמעתי בצה"ל מתקיים בהתאם לחוק השיפוט הצבאי.
בית הדין למשמעת של משטרת ישראל פועל מכוח חוק המשטרה, התשס"ו-2006 ותקנות המשטרה (סדרי דין בדיון משמעתי), התשע"ב-2012.^[2]
לשכת עורכי הדין בישראל מפעילה בתי דין משמעתיים מחוזיים אשר דנים בעבירות משמעת שבוצעו על ידי חברי הלשכה או מתמחים. בית הדין כפוף לכללי האתיקה של הלשכה ולחוקי מדינת ישראל. בית דין משמעתי רשאי להטיל על נאשם שהורשע בעבירת משמעת את העונשים הבאים: אזהרה, נזיפה, קנס (עד סך של 25,000 ש"ח כנגד כל עבירה), השעיה מן הלשכה והוצאה מן הלשכה (כלומר, שלילת רישיון לעסוק בעריכת דין). על פסיקה של בית דין משמעתי מחוזי קיימת רשות ערעור לבית הדין המשמעתי הארצי, שעל פסיקתו ניתן לערעור בזכות לבית המשפט המחוזי בירושלים.
חוק הספנות (ימאים), תשל"ג-1973 מסדיר את הקמתם של בתי דין משמעתיים לימאים.
במקומות עבודה שונים מופעל דין משמעתי מכוח הסכמים קיבוציים החלים על מקומות עבודה אלה.
במוסדות להשכלה גבוהה מוגדר תקנון משמעת המחייב את הלומדים במוסדות אלה.