בוקסר (כלב)
.jpg) | |
| כלבי בוקסר | |
| קבוצה | פינצ'ר, שנאוצר ודמויי דוגה |
|---|---|
| ארץ מקור | גרמניה |
| משקל |
זכרים: 30–38 ק"ג נקבות: 25–32 ק"ג |
| גובה |
זכרים: 57–63 ס"מ נקבות: 53–60 ס"מ |
| תוחלת חיים | 10–12 שנים במקרים זה מגיע לגיל 14 |
| תיאור | הבוקסר הוא כלב מוצק, גדול, בעל שיער קצר וחלק בצבעים חום, מנומר, או לבן. לבוקסר גולגולת רחבה וקצרה, אפו מרובע, הוא בעל לסתות חזקות מאד ונשיכתו חזקה דיה כדי להיתלות בכוח לסתותיו על טרף גדול. |
| אופי | אופיו העליז והשמח, הרצון לרצות את בעליו ותכונות ההתמדה והביטחון שהוא משרה על סביבותיו. מעמידים אותו כאחד מכלבי משפחה המוצלחים ביותר. |
| שימוש | שמירה ומשטרה |
| אילוף | הסתגלות גבוהה |
הבוקסר הוא אחד מגזעי כלב הבית. זהו כלב מוצק, גדול, בעל שיער קצר וחלק בצבעים חום, מנומר, או לבן. לבוקסר גולגולת רחבה וקצרה, אפו מרובע, הוא בעל לסתות חזקות מאד ונשיכתו חזקה דיה כדי להיתלות בכוח לסתותיו על טרף גדול.
כלבי בוקסר הוצגו לראשונה בתצוגת כלבים במינכן בשנת 1895, ובשנת 1896 נוסד מועדון הבוקסר הראשון. על פי נתוני מועדון הכלבים האמריקאי, הבוקסר הוא גזע הכלבים השישי בתפוצתו בארצות הברית החל משנת 2008. מגדלי הבוקסר מבחינים בשלושה סוגים של בוקסר: אנגלי, אמריקאי וגרמני. הבוקסר הגרמני הוא הגדול ביותר במידותיו, בעוד האמריקאי הקטן מבין השלושה.
היסטוריה של הגזע
הבוקסר המוכר לנו כיום נוצר בסוף המאה ה-19 בגרמניה על ידי הכלאת מספר גזעים כדוגמת הבול מסטיף, הבולנביסר (גזע שנכחד), והבולדוג. הבולנביסר היה כלב ציד מוכר במשך מאות שנים לצורך ציד דובים, חזירי בר ואיילים. מטרתו הייתה לתפוס את החיה הניצודה בלסתותיו ולאחוז בה עד שהצייד היה מגיע. לאורך השנים נוצרה העדפה לכלבים קטנים יותר וכלבי בולנביסר בעלי ממדים קטנים יותר נוצרו בחבל ברבנט (Brabant) בבלגיה. בין חוקרי הבוקסר מקובלת הטענה כי הבולנביסר שפותח בברבנט הוא אביו של הבוקסר בן ימינו. בשנת 1894 החליטו שלושה גרמנים: פרידריך רוברט, אלרד קוניג ור. הופנר לייצב את תכונות הגזע ולהציגו בתחרות כלבים. המטרה הייתה ליצור את כלב המשטרה האידיאלי: פראי מצד אחד, אך גם נבון וניתן לשליטה. חזק אך לא כבד מדי על מנת שיוכל לקפוץ מעל מכשולים, ולרדוף במהירות אחר פושעים. בארץ מולדתו הוא עדיין עוזר לעבודת המשטרה. הבוקסר הוצג לראשונה במינכן בשנת 1895, ובשנת 1896 נוסד מועדון הבוקסר הגרמני. בשנת 1902 פרסם המועדון לראשונה את תקני גזע הבוקסר במסמך מפורט שלא חלו בו שינויים משמעותיים לאורך הדורות.
בשלהי המאה ה-19 כבר יוצא הבוקסר למדינות אחרות באירופה והגיע לארצות הברית בתחילת המאה ה-20. מועדון הכלבנות האמריקאי (AKC) הכיר בגזע הבוקסר בשנת 1904, ובשנת 1915 הוכתר לראשונה אלוף הגזע בארצות הברית. במהלך מלחמת העולם הראשונה שימש הבוקסר כלב מלחמה, ביצע שליחויות, נשא משאות וביצע משימות תקיפה ושמירה. רק לאחר מלחמת העולם השנייה הפך הבוקסר לכלב מוכר ואהוד בעולם כולו, לאחר שהובא לאזורים שונים בעולם על ידי חיילים ששבו מאירופה.
מבנה כללי
גובה: זכרים 57–63 ס"מ, נקבות 53–60 ס"מ.
משקל: זכרים 30–32 ק"ג, נקבות 25–27 ק"ג.
פרוותו קצרה בצבע חום בהיר או מנומר בגוונים שונים, בעל כתמים לבנים או בלעדיהם.
מבנה גופו ולסתו רחבים. לבוקסר אוזניים רחבות דקות ושמוטות שמקנות לו מראה חביב ושובב.
כלב בעל מזג טוב ואחראי.
מראה הבוקסר
ראשו של הבוקסר הוא המאפיין הבולט ביותר של גזע זה. תקני הגזע קובעים כי הראש חייב להיות ביחס מדויק לממדי הגוף וחשוב מכל, הראש חייב להראות מסיבי ולא קל מדי. צורת האף היא בעלת חשיבות, והיחס שבין האף לשאר הראש חייב להיות מושלם. אורך האף (מגשר האף ועד קצהו) צריך להיות ביחס של 1:3 לאורך הראש כולו. חייבים להיות כפלי עור היורדים משני עברי האף, החל מגשר האף, קצה האף צריך להיות מעט גבוה יותר מאשר גשר האף. מנשך הבוקסר חייב להיות מנשך תחתון, דהיינו, הלסת התחתונה בולטת לפנים מעט יותר מן הלסת העליונה.
באופן היסטורי, אוזניהם וזנבם של כלבי בוקסר היו מקוצצים, ובמדינות מסוימות עדיין שומרים על מסורת זו. אולם, בלחץ ארגוני זכויות בעלי חיים, ארגונים וטרינריים ודעת הקהל, נאסר על קיצוץ זנבות ואוזני כלבי בוקסר במדינות רבות ברחבי תבל. בבריטניה פותח זן של כלבי בוקסר שלהם זנב קצר באופן טבעי, עוד בטרם נאסר הדבר במדינה, ועל מנת לשמור על מראהו המסורתי של הגזע. מאז 1998 כלבים אלה נרשמים בספר הגזע של הבוקסר הבריטי, והיום קיימים כלבי בוקסר קצרי-זנב במדינות רבות בעולם. אולם, בשנת 2008 תקנה הפדרציה הבין-לאומית לכלבנות את תקני גזע הבוקסר והוסיפה פיסקה ולפיה "כלבים בעלי זנב קצר באופן טבעי" לא יוכלו עוד להיות מוצגים בתחרויות כלבי בוקסר (ובמקרים מסוימים אף לא ניתן יהיה לרשום צאצאיהם בספרי הגזע), במדינות החברות בפדרציה. נכון לשנת 2011, בארצות הברית ובקנדה בוקסרים רבים עדיין מופיעים בתצוגות עם אוזניים קצוצות. בחודש מרץ 2005 שונו תקני הגזע של מועדון הכלבנות האמריקאי (American Kennel Club) כך שניתן להציג כלבים שאוזניהם אינן קצוצות, אולם זנב שאינו מקוצץ עדיין פוגם ביופיו של הכלב על פי אמות המידה לשפיטה.
פרווה וצבעים
הבוקסר הוא כלב בעל שיער קצר, פרוותו מבריקה וחלקה ושערותיו צמודות לגוף. צבעי הכלב המוכרים הם חום בהיר, מנומר ולבן. לעיתים קרובות לבוקסר כתמים לבנים על הבטן והרגליים. כתמים לבנים אלה עולים לעיתים לצוואר או לפני הכלב, ומכונים "הבזקים" (flash). קיימים בוקסרים חומים בגוונים שונים של חום, החל מחום בהיר צהבהב, חום-אדמדם, צבע מהגוני וצבע דבש כהה. בבריטניה ובאירופה מכונים בוקסרים חומים בשם "אדומים". בוקסר מנומר משמעותו שעל פרוות הכלב פסים שחורים על רקע חום. בחלק מן הבוקסרים המנומרים עולה שטח צבע הפסים השחור על הרקע החום ולעין המתבונן נראה הכלב שחור עם פסים חומים. על פי תקני הגזע, בבוקסר מנומר הצבע החום חייב ליצור ניגוד ברור לעין עם הפסים השחורים ולכן כלב שעליו פסים שחורים רבים מדי עשוי להיפסל על פי תקני הגזע. אין בגזע הבוקסר גן לכלבים בעלי פרווה שחורה לחלוטין, ולכן כלבי בוקסר גזעיים שחורים אינם בנמצא.
בוקסר לבן
בוקסר עם כתמים לבנים אשר שטחם למעלה משליש משטח הגוף, נקראים בוקסרים לבנים. כלבים אלה אינם לבקנים ואינם נדירים. כ-20%-25% מכלל כלבי הבוקסר נולדים לבנים. מבחינה גנטית כלבים אלה חומים או מנומרים, עם כתמים לבנים נרחבים המכסים את צבעה הבסיסי של פרוותם. בדומה לבני אדם בעלי עור בהיר, לכלבי בוקסר לבנים סיכון גבוה יותר לחלות בסרטן העור מאשר בוקסרים חומים או מנומרים. הגן האחראי לכתמים הלבנים בכלב הבוקסר קשור גם לחרשות מולדת בגזע זה. על פי הערכות, כ-18% מכלל הבוקסרים הלבנים הם חרשים באוזן אחת, או בשתיהן. בעבר, מגדלי בוקסרים המיתו לרוב גורים שהתגלה כי נולדו חרשים. היום גורים אלה נמסרים לרוב לאימוץ, לאחר שעוקרו. כלבי בוקסר לבנים פסולים לתצוגות כלבים על פי תקני הגזע, אף שבשנת 2010 פתח מועדון הבוקסר הגרמני קבוצת תצוגה נפרדת לבוקסרים לבנים. כל רישומי גזע הבוקסר בעולם אוסרים על הרבעת כלבי בוקסר לבנים, ומתירים השתתפותם במופעי זריזות ומכשולים. בוקסרים לבנים, בדומה לבוקסרים אחרים, הם כלבי שרות ולוויה טובים.
אופי הבוקסר
אופיו של הבוקסר הוא בעל חשיבות עליונה ודורש תשומת לב קפדנית. הבוקסר ידוע מראשית ימיו בזכות אהבתו הרבה ונאמנותו לבעליו ולבני ביתו. הוא כלב שאינו מזיק למשפחה, אולם אינו בוטח בזרים, אופיו נבון וידידותי בעת משחק, אולם הוא אמיץ ונחוש כאשר הורגז. תבונתו וצייתנותו, צנעתו וניקיונו תורמים להיותו כלב משפחה רצוי ביותר ובן לוויה משמח. הוא ישר ונאמן במהותו, לעולם לא ירמה או יתנהג בעורמה אף בערוב ימיו
— 1938 AKC Boxer Breed Standard[1]
בזכות אופיים, כלבי בוקסר הם כלבים נוחים לילדים. הם כלבים פעילים וחזקים ויש לאפשר להם פעילות גופנית כדי למנוע התנהגויות הבאות משעמום, כגון לעיסה, חפירה וליקוק. לכלבי בוקסר תדמית של כלבים "עקשנים" מעט, תכונה היכולה לבוא כתוצאה מאילוף לא נכון. בזכות תבונתם ונכונותם לעבודה, אימון כלב זה באמצעי ענישה הוא בעל יעילות מוגבלת. בוקסרים מגיבים טוב יותר לאילוף המבוסס על התניה חיובית. קיימת מחלוקת בין מאמני כלבים באשר למידת האינטליגנציה של הבוקסר, יש הטוענים כי הבוקסר בעל אינטליגנציה ממוצעת, בעוד אחרים טוענים כי מאמן מיומן יפיק מן הבוקסר ביצועים מעל לממוצע[2].
הבוקסר אינו כלב אכזרי או תוקפני מטבעו, אולם כאשר מתגרים בו, הוא הופך לשומר רב-עוצמה לביתו ולמשפחתו, וכמו לכל כלב, נדרש לו תהליך של חיברות. בוקסרים בדרך כלל סבלניים כלפי גורים, או כלבים קטנים יותר, אולם ייתכנו קשיים עם כלבים גדולים, במיוחד כלבים בני אותו מין. זהו כלב האוהב חברה, בין של בני אדם, או של כלב אחר.
תפקיד וייעוד
למרות מקורו ההיסטורי של הבוקסר ככלב ציד, אין הוא עוסק בפעילות זו. הבוקסר הוא כלב לוויה והגנה. אופיו העליז והשמח, הרצון לרצות את בעליו ותכונות ההתמדה והביטחון שהוא משרה על סביבותיו. מעמידים אותו כאחד מכלבי משפחה המוצלחים ביותר.
זהו כלב השייך לקבוצת כלבי העבודה ורבים מבני מינו משרתים בכוחות הביטחון מסביב לעולם, אך גודלו הבינוני-גדול אידיאלי למרבית המשפחות. מרבית הכלבים ממין זה משמשים ככלבי משפחה.
בריאות
המחלות העיקריות להן חשופים כלבי הבוקסר הן סוגי גידולים ממאירים שונים, מחלות לב, חוסר בפעילות בלוטת התריס, ניוון מפרק הירך, ניוון עמוד השדרה, אפילפסיה, מחלות מערכת העיכול, אלרגיות, עיוות בעפעפיים. על פי סקר בריאות של מועדון הכלבים הבריטי, 38.5% ממקרי המוות של כלבי בוקסר הם מגידולים ממאירים, 21.5% מוות בזקנה, 6.9% ממחלות לב, ו-6.9% מבעיות במערכת העיכול. על פי סקר זה, תוחלת החיים הממוצעת של כלבי הבוקסר היא 9 שנים ו-8 חודשים. בבתי גידול בעלי מודעות לחולשותיו של גזע זה נעשות בדיקות בריאות קפדניות לכלבים המועמדים לריבוי, זאת כדי להקטין ככל הניתן את תורשת המחלות המאפיינות את הבוקסר.
ידוע כי כלבי הבוקסר רגישים באופן מיוחד ל-Acepromazine, אחד מסמי ההרדמה הנפוצים בתחום הרפואה הוטרינרית[3]. כגזע אתלטי קיימת חשיבות רבה בפעילות גופנית של כלבי הבוקסר לשם שמירה על בריאותם. יחד עם זאת פעילות גופנית יתרה בכלבים צעירים עלולה להזיק להתפתחות השלד. בגיל מבוגר כלבי בוקסר יכולים לשמש בני לוויה מצוינים בעת ריצה. בגלל מבנה הגולגולת הבוקסר רגיש לטמפרטורות גבוהות וללחות גבוהה.
קישורים חיצוניים
- Boxer Breed Standard. - תקן גזע הבוקסר בארצות הברית (באנגלית)
- American Boxer Club - מידע על גזע הבוקסר במועדון הבוקסר האמריקאי (באנגלית)
- Boxer Club of Canada: Code of Ethics - קוד אתיקה לבעלי כלבי בוקסר במועדון הקנדי (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ OFFICIAL STANDARD FOR THE BOXER. Approved by the American Kennel Club April 12, 1938
- ^ Your Boxer's IQ: Breaking The Code. akcgazzette, July 1994
- ^ Acepromazine and Boxers
26188652בוקסר (כלב)