הארכאולוגיה של הידע
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | מישל פוקו |
| שפת המקור | צרפתית |
| סוגה | ספר הגות |
| הוצאה | |
| תאריך הוצאה | 1969 |
| מספר עמודים | 256 |
| הוצאה בעברית | |
| הוצאה | הוצאת רסלינג |
| תאריך | 2005 |
| תרגום | אבנר להב |
הארכאולוגיה של הידע (בצרפתית: L'archéologie du savoir) הוא ספר הגות מאת הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו, שיצא לאור בשנת 1969. ה"ארכאולוגיה" היא רפלקסיה מתודולוגית על עיקר עבודתו עד אז, הכוללת דין וחשבון שיטתי על מושג השיח שבמרכזה, ועל אופי החקירה ההיסטורית שמושג זה מאפשר ומחייב. חוקרי פוקו רואים בארכאולוגיה של הידע נקודת מפנה בהגותו, דרכה ניתן לערוך חלוקה בין "פוקו המוקדם" ל"פוקו המאוחר", בין מחקר ארכאולוגי בעיקרו, שעורך סקירות היסטוריות רחבות במבט מכליל, מעט מלמעלה, לבין מחקר גנאלוגי, שמנסה לפעול במציאות החברתית של זמנו, ולעשות שימוש פוליטי בהיסטוריה ובפילוסופיה.
בספר זה "מתמודד [פוקו] עם הבעיות התאורטיות הנובעות מרעיון האי-המשכיות, כלומר המחשבה שיש קרעים פתאומיים ברצף ההיסטורי, אשר בהם משטרים, רעיונות ודרכים לארגון ידע משתנים. פוקו מתווה כאן את רעיון ההתהוות השיחנית ומתאר כיצד שיחים מופיעים ומוסדרים. הוא מתאר את כינונם של הארכיב וההיגד וכן את המתודה הארכאולוגית"[1].
לאחר שעבר סדרה של ניתוחי שיח בספריו הקודמים (שיח השיגעון, למשל, או השיח הרפואי), מבקש פוקו בספרו הנוכחי לנסח מעין מתודה – לא לנתח סוג או צורה של שיח, אלא לחלץ סדירות מסוימת בפעילות הדיסקורסיבית עצמה (נקודה שהוא ממשיך לפתח בספרו סדר השיח); לא לפרש (כלומר, לומר שוב) את מה שנאמר, אלא לבחון איך דבר מסוים נאמר; מדוע מתוך אין-סוף אפשרויות דיבור, ואין סוף דוברים, בפועל נאמרות בשיח נתון אמירות מאוד מצומצמות על ידי מספר דוברים די מצומצם. כלומר, לזהות מהם האילוצים והכללים שמופעלים על שיח. הניתוח הארכאולוגי הוא ניתוח של "מערכת הכללים הלא כתובים שמייצרת, מארגנת ומפיצה את ה"היגד" (כלומר המבע המוסמך) כפי שהוא מופיע בארכיב (כלומר בגוף מאורגן של היגדים)"[2].
פוקו מנתח את התקבצותן של תצורות שיח ואת היחסים בין שיחים בכל רגע נתון. המושג "תצורת שיח" מחליף את מושג ה"אפיסטם" (épistémè), שהופיע בכתביו הקודמים של פוקו. בבסיסה של כל תקופה, טוען פוקו, קיים אפיסטם, שהוא שדה אפיסטמולוגי, או "מערך אופייני של קודים תרבותיים שמכתיבים את האופן שבו נהוג להכיר ולארגן את העולם על ידי מתן צורה מסוימת לשפה, לתפיסה, לערכים ולמנהגים המדעיים"[3]. בספרו הנוכחי משכלל פוקו את הרעיון דרך המושג "תצורת השיח", וטוען כי לכל תקופה יש תת-שכבות של הבנה שסדרי הידע נבנים עליהן: "תצורת השיח מעגנת ומצדיקה זאת באמצעות חוקים שתובעים התייחסות לעובדות מסוימות, תוך כדי התעלמות מעובדות אחרות; היא מגדירה מומחיות באמצעות כללים המכתיבים מי רשאי לדבר או לכתוב אמת; ולבסוף, היא מבססת מדעיות באמצעות כללים שקובעים את הצורה שעל רעיונות ותאוריות ללבוש כדי להתקבל כאמת"[4].
פרקי הספר
I
פוקו מציג שתי שיטות חקירה וכתיבה היסטורית, אותן הוא מחלק להיסטוריה מסורתית והיסטוריה "עכשווית"; ההיסטוריה הישנה, המסורתית, התמקדה במשכי הזמן הארוכים, בתבניות נטולות הזעזועים, בתופעות ארוכות הטווח ובמשקעים העמוקים ששוכנים מתחת לפני השטח המשתנים והתזזיתיים של האירועים ההיסטוריים. מטרת הניתוח המסורתי הייתה לכונן רציפות חוצה. המחקר העכשווי, הארכאולוגי, לעומת זאת, מחפש את השבר, הקרע, הבידוד, מערכות היחסים והסדרות המקוטעות. המטלה הנוכחית היא לחשוב כיצד ניתן להגות את חוסר הרציפות? למצוא מהו הרובד הלגיטימי לפרשנות? לניתוח מבני? איך ניתן לבודד מדע אחד, יצירה אחת, טקסט אחד.
לכיוון המחקר החדש שמציע פוקו מספר השלכות: המבט המחקרי אינו עוד מבט כוללני לעבר מקורן של תקופות ארוכות, אלא מופנה לעבר פני השטח, שם מתהווים אירועים ספציפיים שחורגים מחוק יחיד; מושג האי-רציפות הוא המושג בעזרתו חושבים על מהלך ההיסטוריה (במקום לנסות לעוקפו); ההיסטוריה השמרנית היא גלובלית, ומנסה לרכז את כל האירועים ההיסטוריים סביב גרעין מרכזי אחד ויחיד, המחקר הארכאולוגי, לעומת זאת, עשוי לפרוש מרחב של פיזור; ההיסטוריה החדשה משנה את המתודולוגיה של ההיסטוריה, תפיסותיה והשאלות שהיא שואלת, ועל-כן עליה להגדיר את שיטותיה, יחידות המחקר שלה, ייחודיותה משיטות מחקר אחרות. הספר מוקדש רובו ככולו לנקודה אחרונה זו.
השלכה מרכזית של המחקר ההיסטורי החדש שמציע פוקו, ואחת הסיבות עיקריות להתנגדות שהוא מעורר, היא פגיעה במעמדו המיוחס של הסובייקט בהיסטוריה ובמחשבה המערבית מאז המאה ה-19. ההיסטוריה השמרנית, טוען פוקו, "היא המקבילה החיונית לתפקידו המייסד של הסובייקט: הערבות שניתן יהיה להשיב לו את כל מה שחמק ממנו; הביטחון שהזמן לא יפזר דבר בלא להחזירו בתוך יחידה שהורכבה מחדש"[5]. אלו המבכים על הגישה (הארכאולוגית) החדשה, אלו הטוענים נגד הנוקטים בה שהם רוצחים את ההיסטוריה, מבכים לא את העלמות ההיסטוריה, אלא את הימחקות אותה צורה של היסטוריה שהייתה כולה מיוחסת לפעולתו הסינתטית של הסובייקט.
II סדירות השיח
יחידות השיח
כדי להגות את האי-רציפות יש להשתחרר ממספר מושגים שמאפיינים את החלוקה (והחשיבה) ההיסטורית המסורתית ליחידות שיח; ראשית, ממונחים כגון "מסורת", "מצע", "אבולוציה" או "רוח" אשר מאורגנים ומגוננים כולם על תמת רציפות (המונחים "רוח של תקופה" או "אבולוציה" של מצב אחד מתוך אחר וכדומה, כופים רציפות על אלמנטים נפרדים בפועל). בנוסף, יש לנטוש את החלוקות המקובלות למכלולי שיח גדולים (מדע, היסטוריה, פילוסופיה, פוליטיקה וכיוצא בזה), שכן במקומות שונים ובזמנים שונים חלוקות כגון "מדע" פועלות בצורות שונות לחלוטין. כמו כן, יש לפקפק גם באחדותן של יחידות השיח הבסיסיות והחומריות; הספר והיצירה (ראו הרחבה בערך: מהו מחבר?). לבסוף, יש לוותר על הנחת קיומו של "מקור סודי", שכל מה שנאמר בפועל אינו אלא הדהוד מאוחר שלו. השהיית צורות הרציפות פותחת מרחב עצום אך מוגדר, אשר מורכב ממכלול ההיגדים האפקטיביים הנתפסים במסגרת תפוצתם כאירועים.
פוקו מבחין בנקודה זו בין הניתוח הבלשני-סטרוקטורלי ובין אירוע השיח; הניתוח הלשוני מבקש לכונן מערכת לשונית (גם אם היא תלויה בקורפוס של היגדים, מטרתה ליצור מערכת עבור היגדים אפשריים, ושתתקיים גם כשאיש כבר לא ידבר אותה); לעומתו שדה אירועי השיח הוא המכלול הסופי תמיד והמוגבל בפועל של אותם היגדים (רבים ככל שיהיו). הניתוח הלשוני מבקש למצוא כללים לפיהם נבנה היגד זה או אחר, תיאור אירוע השיח שואל: כיצד זה אירע שהופיע היגד מסוים ולא אחר?
הבחנה נוספת היא בין תולדות-המחשבה, בהן מתעניינים בכוונות הסובייקט הדובר, לבין אירוע השיח, בו השאלות העיקריות הן: מהי המציאות חד-פעמית הנחשפת במה שנאמר בפועל, ולא בשום מקום אחר? אילו צורות אמירה אחרות מדיר השיח? מהם תנאי וגבולות קיומו? זיקותיו להיגדים אחרים?מדוע אינו יכול להיות שונה ממה שהיה?
תצורות השיח
לא ניתן לקבץ יחד היגדים או אירועי שיח משום שנראה שהם מתייחסים לאותו מושא (למשל, שיגעון), כי אין כל אחדות למושא "שיגעון" (ואף לא למושא ספציפי דוגמת "הנוירוזה במאה ה-19"); לא ניתן לקבץ היגדים ואירועי שיח על סמך סגנון משותף או סוג אמירה משותף, משום שהשיח או ההיגד אינן מורכבים רק מאמירות, ומשום שהתיאורים לעולם אינם קבועים; לא ניתן לבסס קבוצות היגדים על-סמך מערכת המושגים הקבועה בתוכה הם פועלים, משום שמערכת זו יכולה לאפיין קבוצה מסוימת, אך לא את כל השיח; לא ניתן לבסס קבוצות היגדים על סמך זהותן ותמידותן של התמות שביחס אליהן הם נאמרים (למשל, התמה האבולוציונית, שיכולה להופיע כאותה תמה בשיחים שונים).
היווצרות המושאים
יש לבחון כיצד נוצרים מושאים. בשיח הפסיכופתולוגיה במאה ה-19, למשל, מושאים רבים התפתחו, כונו בשם, תוחמו, נותחו, תוקנו, הוגדרו מחדש וכיוצא בזה. האם ניתן לקבוע את הכלל שהופעתם הייתה כפופה לו? לדעת לפי איזו מערכת לא דדוקטיבית יכלו מושאים אלה לעמוד זה לצד זה, לבוא זה אחר זה, וליצור את שדה הפסיכופתולוגיה? מה היה משטר קיומם כשיח?
- יש לאתר את רובד ההיחשפות שאפשר למושאי שיח הפסיכיאטרי, כמו אנומליה או פסיכוזה, להופיע, להתגדר ולהתבדל ממונחים אחרים.
- יש לאתר רשויות של תחימה, שעל-פיהן נקבע, למשל, מי מוסמך לכונן ולהגדיר שיגעון בחברה של המאה ה-19 – הרפואה בעיקר, אך לצידה גם המשפט, המערכת הדתית וביקורת האמנות.
- יש לנתח את מערכי האפיון לפיהן מפרידים, מנגידים, מקרבים, ממינים וגוזרים "שיגעונות" שונים כמושאים של השיח הפסיכיאטרי.
תיאור זה אינו מספק, משום שרובד היחשפות אינו מושג מגובש מספיק, הוא אינו מושא נתון שעל השיח לנתח, הוא אינו מסביר מה הקשר בין רמות הבידול שהוא מאתר, ומדוע נוצר מכלול זה ולא אחר, כיצד העובדות שצצות בו משתנות.
לסיכום, שיח אינו מתאפיין במושאים (דברים) מיוחסים אלא בדרך שבה הוא יוצר את המושאים שלו (אפילו הם מפוזרים למדי). היווצרות זו מופעלת באמצעות מכלול של יחסים המתקיימים בין רשויות של היחשפות, של תחימה ושל אפיון. תצורת שיח מוגדרת (לפחות באשר למושאיה) אם ניתן לקבוע מכלול מן הסוג הזה: אם ניתן להראות כיצד מושא כלשהו של שיח מוצא בו את מקומו ואת חוק הופעתו.
מסקנות והערות: מושאי-שיח נוצרים מתוך תנאים היסטוריים (כלומר, אי-אפשר לדבר בכל תקופה נתונה על כל דבר. לא קל לומר דבר-מה חדש); יחסי מושאי-השיח נקבעים בין מוסדות, תהליכים כלכליים וחברתיים – הם אינם נוכחים במושא; מושאים נוצרים בתוך מרחב ועיצוב תיאורים אפשריים; יחסי השיח אינם פנימיים לשיח. הם אינם מאפיינים את השפה שהשיח משתמש בה את אופני התפרשותו, אלא את השיח עצמו כעשייה.
היווצרות דפוסי האמירה
שיח מתייחד בכך שהוא מצומצם ביחס לדוברים שיכולים לדבר בו, לאובייקטים שיכולים להופיע בו, ולמקומות והאופנים בהם הוא יכול להופיע. אי לכך, יש לשאול: מי מדבר? איפה הוא מדבר? מה מעמדו של הדובר?
- לא כל אחד מוסמך להשתמש בכל שפה, ליהנות מיוקרתה. לעיתים, כמו ברפואה, הזכות להשתמש בשפה מוגדרת בחוק ובתקנות.
- יש לאתר את המקומות שבהם דוברים מסוימים יכולים להשמיע ולהכיל את דברם: לרופא יהיה מקום זה בית-החולים, הקליניקה הפרטית, המעבדה, הספרייה. מקומות אלו משתנים במשך השנים, ניתקים, מופיעים במקומות אחרים. הם אינם קבועים. (הניתוח יכול להמשיך גם לבחינת יחסי החלל שמאפשרים לדובר להוציא אל הפועל את השיח שלו, למשל, ארגון חלל הכיתה באוניברסיטה, הצבת המרצה מול ומעל לתלמידים, עזרי שמע שנלווים לעיתים)
- יש לבחון מהי עמדת הסובייקט ביחס למושאי השיח: האם הוא מביט בהם, רושם אותם ממשש אותם? האם הוא מרצה עליהם, חוקר אותם, מעבד אותם? כך נסיק שהרפואה הקלינית במאה ה-19 היא תוצר של יצירת הזיקה, במסגרת השיח הרפואי, בין מספר מסוים של יסודות נבדלים, שאחדים מהם נגעו במעמד הרופאים, אחרים במקום המוסדי והטכני שהם דיברו ממנו, אחרים בעמדתם כסובייקט מביט, מתבונן, מתאר, מורה וכדומה.
ניתן לראות כעת שהסובייקט (במובנו הפסיכולוגי ובמובנו הטרנסצנדנטלי) אינו מה שמאחד את דפוסי השיח, אלא שיחים אלו מגדירים את פיזורו, מייצרים עבורו עמדות שונות.
היווצרות המושגים
III ההיגד והארכיב
להגדיר את ההיגד
פוקו מאתר את היחידה הבסיסית של השיח בהיגד (énoncé). שיח בנוי מהיגדים שמצטרפים אחד לשני, תוך מערכת אילוצים על ייצור, חזרה וצירוף של היגדים. פוקו מנסה לנתח אחרת את היחס שבין הוראה-מוען ומשמעות-נמען. ההיגד נבדל מהפסוק הלוגי, מהמשפט הדקדוקי ומה-speech act האנליטי; לא מדובר ביחידות לשוניות מסוג המשפט, משום שגם סידור האותיות על מקלדת, רשימת הטיות גוף בספר דקדוק או טבלת מיון מינים בוטניים הם כולם היגדים. ההיגד מונח היכן שהוא בין המשמעות ליחידה הלשונית. ההיגד מוגדר לפי ארבע פונקציות: סובייקט ההיגד (המוען), מרחב ההופעה של האובייקטים, ההקשר המושגי, המטריאליות של השיח.
לקריאה נוספת
- מישל פוקו, 2005. הארכאולוגיה של הידע, תל אביב: הוצאת רסלינג, תרגום: אבנר להב.
- חיים דעואל-לוסקי, 2005. "מתחת ומעבר לתשוקת הידיעה מונחת ההיסטוריה", אחרית-דבר בתוך: הארכאולוגיה של הידע, שם.
- עדי אופיר, פוקו הטוניסאי, באתר הארץ, 18 בדצמבר 2005
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
24712668הארכאולוגיה של הידע