אספות הבחירה באיווה

אסיפות הבחירה באיווה (באנגלית: Iowa caucuses) הן, מאז 1972, ההתמודדות המוקדמת ביותר בשנת הבחירות, במסגרת הבחירות המקדימות לנשיאות ארצות הברית.

בשל היותה ההתמודדות הראשונה היא שימשה לא פעם כמקפצה של מועמדים צדדיים, ואפילו אלמוניים לעמדת מפתח בבחירות, כמו ג'ורג' מקגוורן ב-1972, ג'ימי קרטר ב-1976 וג'ורג' הרברט ווקר בוש ב-1980 (אף על פי שלבסוף הוא לא זכה במינוי, אלא הפך לסגנו של רונלד רייגן). גם ג'ון קרי חזר למרוץ ב-2004 בזכות ניצחון מפתיע באיווה אחרי שמסע הבחירות שלו נראה ככושל וניצח בו. אולם ניצחון באיווה הוא לא תנאי הכרחי לזכייה במרוץ. כך למשל ביל קלינטון כלל לא התמודד במדינה באופן רציני ב-1992, מפני שאחד המועמדים באותה מערכת בחירות היה סנאטור מאיווה.

ההתכנסויות לאסיפות הבחירה באיווה בקרוב ל-2000 מקומות ברחבי המדינה נערכות בשעות הערב. מכל מפלגה יכולים להשתתף בתהליך מצביעים הרשומים כחברי מפלגה, אולם ניתן להירשם כחבר מפלגה במקום ובאופן מיידי.

בשיטה זו אין קלפיות או פתקי הצבעה. כמו כן לא מצביעים בדואר, כנהוג בכמה מדינות. במקום זאת מתכנסים המצביעים, שהם ברובם פעילים פוליטיים ולכן רק כ-10% מכלל המצביעים, עם חבריהם במקום ציבורי ודנים דיון פוליטי במועמדים. בסיכומן של ההתוועדויות האלה בוחרים המצביעים את הצירים לוועידות של המפלגות הדמוקרטית והרפובליקנית. המיוחד בשיטה הוא שאנשים יכולים לשנות את הצבעתם ברגע האחרון עקב שכנוע הדדי, או עקב העובדה שהמועמד המועדף עליהם לא עבר את אחוז החסימה. המצביעים רואים איזה מבין המועמדים מוביל, ויכולה להתפתח "הצבעת עדר" לטובת מועמד זה.

לשתי המפלגות יש נהלים שונים לאופי ההצבעה:

במפלגה הדמוקרטית המצביעים מתכנסים בקבוצות בפינות האולם, כל קבוצה והמועמד המועדף עליה, וקבוצת המצביעים שלא החליטו עדיין. לכל קבוצה יש חצי שעה לשכנע את המצביעים מהקבוצות האחרות לעבור ולתמוך במועמד שלהם. לעיתים, משימה זו מוטלת על חלק מחברי הקבוצה בעוד הדיונים נמשכים. לאחר זמן זה, כאשר הקבוצות פחות או יותר מגובשות, בודקים אנשי מנגנון המפלגה המנהלים את ההליך אילו קבוצות לא עברו את אחוז החסימה, שהוא ברוב המחוזות 15%. מצביעים מקבוצות אלו צריכים להצטרף לקבוצה של מועמד אחר, תוך 30 דקות נוספות, או לפרוש מהתהליך. על פי התפלגות הקולות קובעת המפלגה מי המועמדים שיקבלו צירים שיצביעו בוועידה המחוזית וכמה צירים יקבל כל אחד. לאחר הוועידה המחוזית נבחרים הצירים לכל המדינה והם אלה שייצגו אותה בוועידת המפלגה. הנתון שמתפרסם בסופו של התהליך הוא סך הכל מספר הצירים של כל מועמד בוועידות המחוזית.

במפלגה הרפובליקנית מגיעים המצביעים לוועידת ההצבעה ומאזינים לתעמולה. הם גם מנסים לשכנע איש את רעהו לתמוך במועמד המועדף עליהם. לאחר זמן מה המצביעים מקבלים פתק ריק ועליו הם כותבים בכתב יד את שם המועמד המועדף עליהם. חברי המפלגה בכל אזור סופרים את הפתקים ומכריזים על המנצח שקיבל את מספר הקולות המרבי לתקשורת. בא כח האזור הולך לוועידה המחוזית הבוחרת את צירי המחוז ובשלב הבא בוחרים את צירי המדינה כולה. צירים אלה מייצגים את המדינה בוועידת המפלגה. הנתון שמתפרסם בסוף ההליך על ידי המפלגה הוא מספר הקולות בהם זכה כל מתמודד.