אנך עומק

משמאל: מלח באונייה מודד את עומק המים לקראת הורדת העוגן. תחריט עץ בספרו של אולאוס מגנוס, 1555

אנך עומק (באנגלית: leadline) הוא מכשיר למדידה ידנית של עומק המים בהם שטה ספינה ולזיהוי סוג הקרקעית. הוא נחשב לעזר הניווט הקדום ביותר הידוע לנו, שראשית הופעתו בים התיכון במאה ה-6 לפנה"ס ואולי אף קודם לכן. האנך בנוי ממשקולת עופרת בצורת חרוט קטום – עגול או מתומן – הקשור לקצה חבל ארוך. בתחתית המשקולת שקע, בתוכו מורחים מנה גדושה של חלב או שומן, אליו תידבק דגימה מן הקרקעית כשהמשקולת תפגע בה. החבל מסומן במרחקים שווים באמצעות קשרים ופיסות אריג, כדי להקל על המדידה. משקלו של האנך הפשוט נע בין 3 ל-5 ק"ג בקירוב, ואורך החבל כ-20 פאדום (30 מטרים), בעוד משקל האנכים למים עמוקים נע בין 13 ל-25 ק"ג ואורך החבל שלהם 100-200 פאדום (180-360 מטרים).

עומק מים הנופל מ-100 פאדום מציין בדרך כלל את קרבתה של יבשה, ואונייה שגיששה את דרכה באפילה יכולה הייתה על ידי מדידה חוזרת ונשנית של עומק המים לנווט את דרכה אל החוף. המדידה הבטיחה גם שהספינה בהתקרבה למים רדודים לא תפגע בקרקעית ותינזק. סוג הקרקעית (בוץ, חול, צרורות חצץ, סלעים ועוד) היה גם הוא סימן עזר לניווט, וידיעתו הייתה נחוצה כדי להבטיח שהעוגן שיוטל המיימה ייאחז היטב בקרקעית. אנך העומק מילא את שלושת התפקידים הללו מאז ירד האדם לים ועד תחילת המאה העשרים, אז הוחלף במדי עומק חדישים ומשוכללים פי כמה, וכיום הוא נותר בשימושם של כלי שיט קטנים בעיקר.

קישורים חיצוניים

ערך זה הוא קצרמר בנושא תחבורה. אתם מוזמנים לתרום למכלול ולהרחיב אותו.