אנטי-פמיניזם
אנטי-פמיניזם היא אידאולוגיית ההתנגדות לחלק מצורות הפמיניזם או לכולן. חלק מתומכי האנטי-פמיניזם מתנגדים בעיקר לפמיניזם האידאולוגי והרדיקלי, שלטענתם מונע על ידי מיזאנדריה - שנאת גברים[1] ומעודד התקרבנות יותר מאשר שוויון. חלקם טוענים כי הפמיניזם בעידן המודרני מתעלם מאפליית גברים בתחומים כמו גירושין, משמורת ילדים, ניכור הורי, גיוס חובה לצבא, תקציבי בריאות, אחוזי מוות ונכות בתאונות עבודה, אחוז הגברים בין חסרי הבית, הפליה מול מוסדות המדינה, הפליה בדין הפלילי ופער אמפתיה חברתי לרעת גברים.
השקפת עולם
האנטי-פמיניסטים מותחים ביקורת על הפמיניזם לסוגיו ו/או על ביצועו בפועל. הסופר האנטי-פמיניסטי ג'יימס קאלב מגדיר את השקפת עולם האנטי-פמיניסטית כך:
”להיות אנטי-פמיניסט זה להבין שגברים ונשים הם שונים ושהם מסתמכים על כך שהם שונים, ולהסתכל על השוני הזה כעל חלק מהמכלול בחיי אדם, שיש להתחשב בו בעמדות ומצבים חברתיים מסוימים. לפי תקנים פמיניסטיים כל חברה מאוד מפלה או הפלתה נשים לרעה. מכאן שלהיות אנטי-פמיניסט זה לנטוש את הקנאה העיוורת של האידאולוגיה היום שרואה יחסים מסורתיים בין המינים כעניין של שליטה וכניעה, ולקבל את היחס של בני אדם לילדים, חיי משפחה וכו'. כך שאנטי-פמיניזם הוא לא יותר מאשר דחייה של פנטזיות צרות אופקים והרסניות ששייכות לתקופה שבה נגרם בעקבותן הרס ורצח בקנה מידה חסר-תקדים[2].”
יש אנטי-פמיניסטים המבקרים את התנועה הפמיניסטית בכך שהיא עוסקת ביצירת שוויון והעצמה לנשים בלבד, וטוענים שאם רוצים ליצור שוויון והעצמה יש לעשות זאת לשני המינים כאחד, אחרת יש כאן מידה של צביעות.
אנטי-פמיניסטים רבים גם מצביעים על הנזק שגורם הפמיניזם במיתוג נשים כקורבנות תמידיים. מרלה ברוורמן, במאמרה "פמיניזם עם שתי רגליים שמאליות"[3] כותבת:
”כמה פמיניסטיות בולטות, במיוחד בארצות הברית, יצאו בתוקף נגד "הפמיניזם הקרבני" וזיהו את השפעותיו השליליות על הדימוי העצמי של הנשים. בשנת 1993 כתבה נעמי וולף בספרה "אש באש: הכוח הנשי החדש ואיך להשתמש בו" כי "הפסיכולוגיה של הקרבן מזיקה לנשים… אישה המזדהה בראש ובראשונה כקרבן תצליח פחות מזו הרואה עצמה בראש ובראשונה כאפקטיווית וכבעלת עצמה. אם מבנה ה'עצמי' של אישה הוא מבנה של קרבן, כשירותה לוקה בחסר, היא אינה מאושרת דיה וסיכוייה להפוך לקרבן גדולים". טענות דומות השמיעו פמיניסטיות כמו כריסטינה הוף סומרס, רנה דנפלד, קמיל פאליה וקייטי רויפי - נשים שמתחו באומץ לב ביקורת נוקבת על נטייתה של האידאולוגיה הפמיניסטית להקצנה עד אבסורד. ביקורת מסוג זה צריכה הייתה להישמע זה מכבר, אך הנשים שהעזו להביעה נדחו בידי חלק גדול מן הזרם המרכזי של התנועה וכונו בזלזול "פוסט־פמיניסטיות" ואפילו "אנטי־פמיניסטיות".”
לדעת ההיסטוריון מרטין ון קרפלד "נשים הן המגדר המתלונן. גבר מתלונן יזכה למנת לעג או בוז, לאישה מתלוננת סיכוי טוב בהרבה להשיג את מבוקשה. לדעת ון קרפלד, כל הפמיניזם המודרני הוא הבל הבלים,"[4]
כמו כן, גם בישראל, יש נשים המתנגדות לפמיניזם, כמו תנועת "שוברות שוויון" בישראל הגורסות שהפמניזם גזל מהנשים את נשיותן.
מספר אקדמאים שמרניים, וביניהם אלן קארלסון ופ. קארולין גראגליה, מאמינים שהשינוי בתפקידי הנשים, מאמהות לאנשי מקצוע, הוא אסון חברתי שגובה מחיר מחיי המשפחה, ובמקום שכניסת נשים למסחר ולפוליטיקה תהיה נקודת השיא של נועם ההליכות הנוצרי במערב, היא נראית ההפך הגמור מכך, וגורמת לכאוס חברתי ולניתוק הולך וגובר בין אנשים[5].
אנטי-פמיניסטים מגנים לעיתים קרובות את התופעה שנתפסת אצלם כמדיניות של שנאת-גברים מצד שלטונות המערב. לפעמים הם מצביעים על גידול בגירושין ו-"התמוטטות של משפחות" וטוענים שהשפעת הפמיניזם היא הגורם לכך. הם גם מציינים את העובדה שהימצאות פשע, הריון בגיל ההתבגרות, ושימוש-יתר בסמים גבוהים יותר בקרב ילדים מבתים ללא אב, בהתחשב בכך ש-66%-80% (תלוי במקורות) ממקרי הגירושין נעשים ביוזמת נשים.
האנטי-פמיניסטים דוגלים בזכותה של האישה לקריירה ולעצמאות כלכלית בכל התחומים, אך, בכל זאת, מכבדים אשה אשר בחרה להיות עקרת בית. אנטי-פמיניסטים מציינים שפמיניסטים מהווים לחץ אדיר על נשים מסורתיות בכך שהם משמיצים את תפקידה המסורתי של עקרת הבית. בהיות הפמיניסטים סבורים כי "אסור שלאישה תהיה הסמכה להישאר בבית ולגדל ילדים. החברה צריכה להיות שונה לחלוטין. אסור שתהיה לנשים האפשרות הזאת, בדיוק בגלל שאם אכן ישנה אפשרות כזאת, יותר מדי נשים יבחרו בה"[6], ומנגד מעודדים ומקדמים את אשת העסקים, את המודלים של נשים מנהיגות, את כניסת נשים לסביבות תחרותיות, שבהן ייתכן ולא יוכלו להסתדר טוב כמו הגברים, ואפילו מסיבות פיזיות בלבד, הסופרת טיילור קולדוול חולקת עליהם ומסבירה:
”אין סיפוק אמיתי בקריירה עבור אישה כמוני. אין בית, שום חופש אמיתי, שום תקווה, שום הנאה, שום ציפייה ליום המחרת, שום סיפוק. אני מעדיפה לבשל ארוחה לגבר ולהביא לו את נעלי הבית ולהרגיש את עצמי מוגנת, מאשר לקבל את כל הצל"שים המענקים וההוקרה שניתנו לי ברחבי העולם, וזה כולל את רכושי וחשבונות הבנק שלי. אין להם ערך בעיני. ואני רק אחת מתוך מיליוני נשים אומללות שכמותי”[7]
אנטי-פמיניסטים מציינים מקרים שבהם מדיניות ותקנות פמיניסטיות פוגעות בביטחון העצמי של האישה, וגם בתחומים שבהם המדיניות פועלת, בהתייחסם אל מקרים של העדפה מתקנת והקלה בדרישות בעיקר במקצועות עם דרישות גופניות, כמו צבא ושירותי הצלה, שכן, מצד אחד, הנשים המגויסות מאומנות לביצוע משימות קלות יותר, ובכך יורדת יעילותה של היחידה הכללית, ומצד שני, אסור שלא לגייס אותן.
הפסיכולוג הקליני ומבקר התרבות ג'ורדון פיטרסון אינו אנטי-פמיניסט, אם כי ביקורתו על הפמיניזם הרדיקלי, כגל של נאו-מרקסיזם והוא מזהיר מהנזקים שלדעתו מחוללות הפמיניסטיות בעולם האקדמיה.
ההוגה הליברטיאן הניו זילנדי, Danny Duchamp, טוען שהרדיקליזציה של הפמיניזם הייתה שם בכוח מהגל הראשון של התנועה, שהתחיל בסוף המאה ה-19 ועצם המושג פמי-ניזם, מעיד על שאיפה לעליונות נשית ולא לשוויון[8].
אנטי-פמיניזם במדינת ישראל
אנטי-פמיניסטים בישראל מבחינים בצורת הפמיניזם המשמעותית ביותר בישראל כמוקצנת ופסולה וטוענים שהיא זו שמניעה את הארגונים הפרו-פמיניסטיים בפועלם ומשפיעה לרעה על החקיקה ופסיקה. כך, למשל:
- קיים אי שוויון בישראל לטובת נשים בהליכי הגירושין, בכל הנוגע להחזקת ילדים ולמשמורתם. (הבמאי ישראל הלפרן ביים את סרט התיעודי זכות אבות אודות תופעה זאת, אשר מגולל את מאבקם של גברים במערכת פמיניסטית ממוסדת בת כ־3,000 ארגונים וזרועות בכל מוסדות השלטון על מנת לראות את ילדיהם לפני ואחרי הגירושין שיזמו נשותיהם).
- דוגמה נוספת לפעולה שלטונית - פמיניסטית אשר מעניקה פררוגטיבה לנשים בצורה הנטענת כלא הוגנת לחלוטין, היא הנחיה 2.5 של פרקליטות המדינה[9]. קיימת ביקורת חריפה כלפי הוראה זו מכיוון שהיא מאפשרת לנשים להגיש תלונת כזב במשטרת ישראל נגד גברים, ובין השאר נגד בעליהן, בעבירות אלימות או בעניינים שבצניעות, מבלי להסתכן בהעמדה לדין בגין תלונת שווא[10]. המתנגדים מצטטים בין היתר את ד"ר נצ"מ (דימ.) פנחס יחזקאלי, אשר טוען כי בחלק מתחנות המשטרה, שיעורן של תלונות השקר מתוך תלונותיהן של נשים עולה על 50%. בעקבות ביקורת זו, שונתה ההנחיה וכיום ניתן להגיש כתב אישום בגין תלונת שווא על אלימות המשפחה באישור פרקליט מחוז.
- עקב לחץ כבד של ארגוני נשים לאורך שנים, אימצו רשויות האכיפה מדיניות של הרחקה אוטומטית של גברים מבתיהם בשל תלונות נשים. אנשי אקדמיה ובהם ד"ר יואב מזא"ה מהקריה האקדמית אונו טוענים כי בפרקליטות ישנה הטיה של ממש נגד גברים, רק בשל מינם, ואף מדיניות של הרחקת גברים מביתם כאשר האשה מפעילה אלימות כנגדם.
- נשים זכאיות ליותר נקודות זיכוי בחישוב מס הכנסה מאשר גברים[11].
- גיל הפרישה לגמלאות של נשים נמוך יותר מזה של גברים.
בישראל פועלות מספר עמותות כמו המתנגדות לפמיניזם, כמו תנועת "שוברות שוויון" בישראל הגורסות שהפמניזם גזל מהנשים את נשיותן. עמותת "אבות למען צדק", למניעת אפליית גברים.
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: אנטיפמיניזם |
הערות שוליים
- ^ Sociologist Anthony Synnott argues that the reality of misandry is undeniable when one looks to cultural, academic, and media depictions of men. He states that "misandry is everywhere, culturally acceptable, even normative, largely invisible, taught directly and indirectly by men and women, blind to reality, very damaging and dangerous to men and women in different ways and de-humanizing ( Why Some People Have Issues With Men: Misandry, Psychology Today, October 6, 2010)."He also criticizes modern scholarship on men as"dehumanizing" and lacking in awareness of statistical reality.
- ^ Jim Kalb, Anti-Feminist Page, 12.2.04
- ^ גיליון כ"ד של כתב העת 'תכלת'
- ^ מרטין ון קרפלד, The Privileged Sex, הולנד: CreateSpace, 2013
- ^ Paul Gottfried, The Trouble With Feminism, Men's News Daily, 17.5.02
- ^ "No woman should be authorized to stay at home and raise her children. Society should be totally different. Women should not have that choice, precisely because if there is such a choice, too many women will make that one." -- Simone de Beauvoir, "Sex, Society, and the Female Dilemma" Saturday Review, June 14, 1975, p.18
- ^ His Precious Little Girl
- ^ Danny Duchamp, Feminism: The Cancer That Always Was, Youtube, 27.5.2017
- ^ http://www.justice.gov.il/NR/rdonlyres/745C69E2-CFDC-483E-BF03-0EFCF2C35992/0/25.pdf
- ^ ניב עמית, שורש הרע של ציר הרשע, באתר News1 מחלקה ראשונה, 10 בפברואר 2010
- ^ [1]
29235880אנטי-פמיניזם