אמדו בלו
 |
חג' סר אמדו בלו, אביר מפקד של מסדר האימפריה הבריטית (12 ביוני 1910 - 15 בינואר 1966) היה פוליטיקאי ניגרי שהיה ראש הממשלה הראשון והיחיד של אזור צפון ניגריה. הוא החזיק גם בתואר סראודנה (Sardauna) של ח'ליפות סוקוטו. בלו ואבובכר טפאווה בלווה היו דמויות מרכזיות בצפון ניגריה לפני העצמאות, ושניהם שיחקו תפקידים מרכזיים במשא ומתן על השפעתו בניגריה העצמאית. כמנהיג קונגרס העם הצפוני (אנ'), הוא היה אישיות דומיננטית בפוליטיקה הניגרית בזמנן של הפדרציה הניגרית והרפובליקה הניגרית הראשונה (First Nigerian Republic; 1963-1966).
תחילת חייו
בלו נולד בראבה בסביבות שנת 1909 למאלאם אבראהם בלו. אביו החזיק בתואר סרקין (Sarkin) ראבה (אנ'). הוא צאצא של עות'מאן דן-פודיו, מקים הח'ליפות של סוקוטו, נין של הסולטאן מוחמד בלו ונכדו של הסולטאן אטיקו נא ראבה. הוא סיים את לימודיו התיכוניים בשנת 1931 ולאחר מכן הפך למורה לאנגלית בחטיבת הביניים סוקוטו.
ראשית דרכו הפוליטית
בשנת 1934 מינה הסולטאן חסן דן-מו'אזו (Hassan dan Mu'azu) את בלו לראש מחוז ראבה, לאחר אחיו ששימש בתפקיד לפניו. בשנת 1938 קודם לתפקיד ראש חטיבת גוסאו (Gusau; כיום במדינת זמפרה), והיה חבר במועצת הסולטאן. באותה שנה, בגיל 28 בלבד, בעקבות מותו של חסן דן-מו'אזו, התמודד בלו על משרת סולטאן סוקוטו. הוא הפסיד במאבקי הירושה לצאצא אחר של עות'מאן דן-פודיו, סידיק אבו בכר השלישי (Siddiq Abubakar III), ואבו בכר שלט במשך חמישים שנה עד מותו בשנת 1988. הסולטאן החדש מינה מיד את אמדו בלו לסרדונה (נסיך הכתר) של סוקוטו, תואר כבוד, וקידם אותו למועצת הרשות הילידית של סוקוטו. תארים אלה הפכו אותו אוטומטית ליועץ המדיני הראשי לסולטאן. מאוחר יותר, הוא מונה לאחראי על פרובינציית סוקוטו ופיקח על 47 מחוזות, ובשנת 1944 הוא חזר לארמון הסולטאן ועבד כמזכיר הראשי של מינהל הילידים במדינה.[1]
בשנות ה-40 הצטרף לארגון ג'מעייה מוטאנן אראווה (Jamiyya Mutanen Arewa), שהפך לקונגרס העם הצפוני בשנת 1951. ב-1948 הוא קיבל מלגה ממשלתית והגיע לאנגליה כדי ללמוד מינהל וממשל מקומי, שהרחיב את הבנתו ואת הידע שלו על הדרך למשול באנשיו.
לאחר שחזר מבריטניה, הוצג כמועמד לייצג את פרובינציית סוקוטו ב"בית האספה" (House of Assembly) האזורי. כחבר באספה, ייצג את האינטרסים הצפוניים ואימץ סגנון של התייעצות וקונצנזוס עם הנציגים העיקריים של האמירות הצפוניות - קאנו, בורנו וסוקוטו. הוא נבחר לחבר בוועדה שניסחה מחדש את חוקת ריצ'רדס (אנ'). עבודתו באספה ובוועדת החוקה הובילה להערכה רבה כלפיו בצפון ניגריה, והוא התבקש לקבל על עצמו את עמדות המנהיגות בג'מעייה מוטאנן אראווה. בבחירות הראשונות שנערכו בצפון ניגריה בשנת 1952 זכה סר אמדו בלו במושב בבית הצפוני של האספה, והפך לחבר המועצה המבצעת כשר העבודה, שר הממשל המקומי, ושר פיתוח הקהילה באזור הצפוני של ניגריה.[1] בשנת 1954 מונה בלו לשליט (premier) הראשון של צפון ניגריה. בבחירות 1959 לעצמאות הוא הוביל את NPC לזכייה במספר הרב ביותר של מושבים בפרלמנט. NPC בהובלתו התחברו לננמדי אזיקיווה ול-NCNC בהובלתו (המועצה הלאומית של ניגריה ושל הקאמרונים) כדי להקים את הממשלה הפדרלית הראשונה של ניגריה, שהובילה לעצמאות מבריטניה. בלו בחר להישאר לאחר העצמאות שליט צפון ניגריה והעביר את תפקיד ראש הממשלה של הפדרציה לסגן הנשיא של NPC, אבובכר טפאווה בלווה.
כשליט צפון ניגריה
המנהיגות של בלו כללה תערובת של ערכים דתיים, מסורתיים ומודרניים, והוא שילב את הערכים הללו בתפקידיו השונים בצפון ניגריה הקולוניאלית והעצמאית. העדיפות העיקרית שלו הייתה לוודא שצורכי האזור באים לידי ביטוי במישור הפוליטי והכלכלי, בדומה לאזורים המערביים והמזרחיים של ניגריה, שהיו בעלי מעמד גבוה יותר. הדבר תרם להחלטה להחליף את מעניקי השירותים האזרחיים שמקורם בדרום ניגריה ובאירופה בניגרים צפוניים, מדיניות שקיבלה ביקורת מצד מנהיגי אופוזיציה כמו אבראהים אימאם.
בלו אימץ בתחילה את מערכת השלטון העקיף (Indirect rule) שהתקיים בניגריה הקולוניאלית לפני שהחיל בהדרגה רפורמות בשטחים שבהם משל. בתקופת כהונתו תיאר אותו הביוגרף שלו, ג'ון פדן, כשמרן פרוגרסיבי, משום שהוביל שינוים מערכתיים, אך ייצג גם את האליטות המסורתיות.
מדיניות כלכלית
מוסדות שונים נוצרו תחת בלו, כולל תאגיד פיתוח צפון ניגריה (NNDC) ובנק הצפון וצפון ניגריה השקעות בע"מ (NNIL). חברת NNDC הייתה חברת אחזקות שהונה הגיע מהליכי השיווק של האזור, בעוד NNIL הייתה שותפות בין החברה לפיתוח הקהיליה (Commonwealth Development Corporation) ו-NNDC, שנוצרה כדי לסייע בפיתוח התעשייתי בצפון ניגריה.
חינוך
בלו יזם תוכניות כדי לחדש את החינוך הקוראני המסורתי בצפון ניגריה. הוא הקים ועדה בנושא, והעניק הכרה רשמית לבתי הספר המסורתיים. הוועדה המליצה על הכנסת מקצועות חילוניים בבתי הספר ויצירת כיתות שונות לתלמידים.
חלק ממטרותיו החינוכיות היה בניית בית ספר בכל מחוז בצפון ניגריה.
מותו של בלו
בלו נרצח ב-15 בינואר 1966 בהפיכה שהפילה את ממשלת ניגריה של אחר העצמאות, שאורגנה על ידי קבוצת קצינים דרומיים משבט איגבו שמרדו במה שראו כהגמוניה של העמים הצפוניים, האוסה ופולאני. הוא עדיין כיהן כראש הממשלה של צפון ניגריה אז.
בהפיכה נרצחו גם מנהיגים אחרים, בהם שותפו לדרך אבובכר טפאווה בלווה, שר האוצר פסטוס אוקוטיה אֶבו וסמואל אקינטולה. בסופו של דבר, הקצינים שיזמו את ההפיכה לא הצליחו לתפוס בעצמם את השלטון, אבל הממשלה הפסיקה להתקיים. בהמשך נתפס השלטון על ידי הגנרל ג'ונסון אגוי-אירונסי, ממוצא איגבו.
בעקבות ההפיכה תמה תקופת הרפובליקה הניגרית הראשונה, וניגריה נכנסה לעידן של דיקטטורות צבאיות כמעט רצופות.
חייו האישיים
לבלו היו שלוש נשים בזמן מותו. חפסאטו, אשתו הראשונה והוותיקה, מתה לצדו.[2]
היו לו שלוש בנות ששרדו מאישה אחרת, אמינה (גוגון קאנו).
מורשת
בלו הוביל תהליכי מודרניזציה בצפון ניגריה בתקופת שלטונו, והוא עשה מאמץ לאחד בין הזרמים והעמים השונים באזור.
אוניברסיטת אמדו בלו בזאריה (אנ') שבקדונה נקראת על שמו. הדיוקן שלו מעטר את שטר 200 הנאירה של ניגריה.[3]
לקריאה נוספת
- Ahmadu Bello; My Life, Cambridge University Press, 1962.
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Edditors, Our (2019-04-07). "The Founding Fathers: Sir Ahmadu Bello". Leadership Newspaper (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2019-04-18.
- ^ "FLASHBACK: How Nzeogwu killed Ahmadu Bello and wife, by Gidado Idris". TheCable (באנגלית אמריקאית). 2017-12-17. נבדק ב-2019-03-20.
- ^ שטר 200 נאירה
25702756אמדו בלו