אלכסיי סובורין
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אמן ריקה. אלכסיי סובורין (ברוסית: Алексей Суворин; 11 בספטמבר 1834 – 11 באוגוסט 1912) היה עיתונאי רוסי ובעל הוצאת ספרים בעל השפעה ברוסיה הצארית.[1]
קריירה מוקדמת
סובורין נולד למשפחת איכרים, הצליח להשיג גישה לבית ספר צבאי בוורונז' שם סיים את לימודיו בשנת 1850. בשנה שלאחר מכן הגיע לסנט פטרסבורג והצטרף לבית ספר לתותחנים. אחרי זה הוא חזר לשמונה שנים במחוז ילדותו, ולימד שם היסטוריה וגאוגרפיה. איש לא יכול היה לחזות שבתוך שניים או שלושה עשורים, המורה הפרובינציאלי יקום ויהפוך לאחד האנשים המשפיעים ביותר באימפריה הרוסית.
צעד גדול קדימה בקריירה שלו היה בשנת 1861, כאשר עבר למוסקבה, שם מצא את עצמו משתלב בחוגים הספרותיים. מאחר שהפרנסה הייתה בצמצום הוא החליט לעבור לסנט פטרסבורג, שם הצטרף לצוות עיתון רב השפעה בעל נטיות ליברליות. עד מהרה הפך לכתב המוביל בעיתון, וקיבל את תפקיד העורך הראשי. הכתבות של סובורין, שפורסמו תחת שם העט "זר", היו סנסציה מיידית והעניקו לו השראה להפנות את תשומת לבו לכתיבה יצירתית יותר.
הוצאה לאור
הישגיו של סובורין כסופר נמוכים מההישגיו בתחום העיתונות. אף על פי כן, הוא היה סופר פורה ופרסם מספר סיפורים קצרים ומחזות בכלי התקשורת המרכזיים הליברליים שבהם נחשב כאחד המנהיגים. בהתבסס על הצלחה זו, הקים סובורין מיזם הוצאה לאור בשנת 1871. בין הפרסומים הראשונים שלו היה לוח השנה הרוסי, שהיה בעל ביקוש רב בכל רחבי רוסיה, ואחריו הוציא סדרה גדולה של מהדורות זולות של קלאסיקות, זרות ורוסיות. עבור קוראים בעלי אמצעים, הוא הוציא אלבומים מאוירים על גלריות האמנות הגדולות של אירופה. הוא העסיק ציירים רוסיים כמו סרגיי סולומוקו באיור הספרים.
בסוף המאה ה-19, הוא השיק סדרה של מדריכי ערים, שפורסמו על בסיס שנתי (כל אחד היה באורך של בין 500 ל-1500 עמודים) עבור סנט פטרסבורג, מוסקבה ושאר ערי רוסיה בהם היה פירוט שמות וכתובות של תושבים פרטיים, משרדי ממשלה, שירותים ציבוריים ועסקים בינוניים וגדולים. לעיתים הם מכונים מדריכי סובורין כשם ההוצאה. המדריכים משמשים גנאלוגים מודרניים כדי להתחקות אחרי בני משפחה שחיו ברוסיה הקיסרית וברוסיה הסובייטית המוקדמת כאשר רשומות חיוניות חסרות או שקשה למצוא אותן. היסטוריונים משתמשים בהם כדי לחקור את ההיסטוריה החברתית של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 של רוסיה.
עד סוף המאה ה-19, חנויות הספרים של סובורין היו בכל מקום, במוסקבה, סנט פטרבורג, חרקוב, אודסה, רוסטוב, סרטוב. הוא החזיק במונופול על הפצת דברי דפוס בתחנות הרכבת וברכבות, והוא כנראה היה המוציא לאור המשפיע ביותר ברוסיה.
העיתון "נובויה ורמיה"
ב-1876 רכש סובורין את הבעלות על העיתון הכושל נובויה ורמיה ("זמנים חדשים"); הוא נשאר העורך הראשי של העיתון עד מותו. בשנת 1880, הוא ייסד גם כתב עת היסטורי. עד סוף שנות השמונים של המאה ה-19, העיתון נובוייה ורמיה נחשב לאחד המפעלים הרווחיים והעדכניים ביותר בתעשיית ההוצאה לאור הרוסית.
בתחילת דרכו העיתון היה ליברלי ותמך בדעות מהפכניות ושמאליות. אבל העברת הבעחות והעריכה לסובורין, שינתה לחלוטין את כיוונו האידאולוגי. העיתון נתן לסובורין הזדמנות להשפיע על הדור הצעיר בהתבטאויות שמרניות, אנטי ליברליות שלו. הוא היה בעל דעות אנטישמיות ותמך ברוסיפיקציה שקידמה ממשלתו של אלכסנדר השלישי. העיתון נודע כאחד האנטישמיים ברחבי רוסיה, ובעל השפעה גדולה מעבר לסנט פטרסבורג שם הוא הופיע.[2]
הסלידה העזה של סובורין ממהפכנים ומרפורמות הייתה מושרשת בו עמוק: עוד ב-1873, אשתו הראשונה נורתה למוות על ידי אהובה, קצין ליברלי שהתאבד. השפעה נוספת עליו הייתה של פיודור דוסטויבסקי, שעמו היה בקשר קרוב, במיוחד במהלך השנה האחרונה לחייו של הסופר. את סובורין ירש אחד מבניו בראש העסק המשפחתי. העיתון נסגר סופית על ידי לנין לאחר המהפכה.
קברו נמצא בלברה אלכסנדר נייבסקי.
תיאטרון סובורין
מאז שנות ה-60 התעניין סובורין בתיאטרון ופרסם בקביעות ביקורת תיאטרון. הוא התיידד עם אנטון צ'כוב, כאשר האחרון היה עיתונאי שאפתן והפך לאחד ממקורביו המעטים. ההתכתבות הענפה שלהם מעניינת וממחישה את התפתחות השקפותיו של צ'כוב על כל היבטי חייה של רוסיה לאורך השנים. צוין כי צ'כוב היה מסונוור מחיבתו לסובורין.[3]
אבל במחצית השנייה של שנות ה-90, צ'כוב התרחק מסובורין בעקבות דעותיו הריאקציוניות. דעות אלה, הביאו לירידת קרנו של התיאטרון, בעיני האינטליגנציה השמאלנית הרוסית. לכן אחרי שהשלים את "בוסתן הדובדבנים", כתב צ'כוב לאשתו כי לא תמסור את המחזה לסובורין גם אם יציע לו 100,000 רובל.[4]
למרות המוניטין השלילי, התיאטרון שרד והמשיך לפעול ברווחיות עד מהפכת אוקטובר.[5]
מאז 1920, בניין התיאטרון, הפך לביתו של תיאטרון הדרמה בולשוי.
קישורים חיצוניים
- אלכסיי סובורין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Ambler, Effie. The Career of Aleksei S. Suvorin, Russian Journalism and Politics, 1861–1881. Wayne State University Press, 1972.
- ^ Trotsky, Leon (1909). 1905. Vintage Books/Random House. p. 197
- ^ Anton Chekhov's Life and Thought: Selected Letters and Commentary (ed. Simon Karlinsky, Michael Henry Heim). Northwestern University Press, 1997. מסת"ב 0-8101-1460-7, p. 82.
- ^ Robert Leach, Viktor Borovsky. A History of Russian Theatre. Cambridge University Press, 1999, p. 248.
- ^ Robert B. McKean, Ian D. Thatcher. Late Imperial Russia: Problems and Prospects. Manchester University Press, 2005. מסת"ב 0-7190-6787-1, pp. 72–73.
