אוטיכס
אוטיכס מקונסטנטינופוליס (ביוונית: Εὐτυχής; 380–456)[1] היה איש כהונה בכיר ואב מנזר בקונסטנטינופול. הוא התבלט לראשונה בשנת 431 במועצה הראשונה של אפסוס, בגלל התנגדותו החריפה לתאורייתו של נסטוריוס[2] הגינוי שלו לנסטוריאניזם ככפירה הוביל אותו לתפיסה קיצונית לא פחות, אם כי הפוכה, שגרמה להוקעתו כ"כופר" בעצמו.
ביוגרפיה
אוטיכס היה אב המנזר של מנזר מחוץ לחומות קונסטנטינופול, שם שלט במעל 300 נזירים. הוא זכה לכבוד רב והיה הסנדק לכריספיוס, סריס רב השפעה בחצרו של תאודוסיוס השני.[3]
מחלוקת
לאחר שטען הפטריארך של קונסטנטינופול, נסטוריוס, כי אין להתייחס למרים כביכול כ"אם הא-לוהים" ( תיאוטוקוס ביוונית, מילולית "נושאת א-לוהים"),[4] הוא הוקע ככופר. במאבק בקביעה זו של הפטריארך נסטוריוס, אוטיכס הכריז כי אותו האיש הוא "מיזוג של יסודות אנושיים וא-לוהיים",[4] מה שגרם להוקעתו שלו ככופר עשרים שנה לאחר המועצה הראשונה של אפסוס במועצת כלקדון בשנת 451 לספירה.
עורכי אנציקלופדיה בריטניקה קובעים[1]
הצהרתו החוזרת ונשנית של אוטיכס, "שני טבעים לפני, אחד אחרי האינקרנציה", הייתה נוסחה שלו והייתה ביטוי ספציפי לדוקטרינה המונופיזיטית שלפיה באינקרנציה, טבעו האנושי של ישו הוכרע והוחלף למהות אחת. לפיכך, הוא הגיע למסקנה שאנושיותו של ישו נבדלת מזו של בני אדם אחרים, מה שכמה חוקרים מציעים שהוא הניסוח האמיתי של מונופיזיטיות.
הנצרות קיבלה את תאורייתו של נסטוריוס, שהיו באותו האיש טבע אנושי וטבע א-לוהי. נסטוריוס ביקש להדגיש את הבידול בין שני הטבעים, ובכך לטעון שאנושיותו היתה מוגבלת. בניגוד לכך, אוטיכס הפך את הקביעה לקיצוניות ההפוכה, וטען שהטבע האנושי והטבע הא-לוהי שולבו, כביכול, לטבעו היחיד של אותו האיש, כשהא-לוהות לא מפריעה לקבל אותו כבן אנוש רגיל.
קריירה
אוטיכס הכחיש שאנושיותו של אותו האיש הייתה מוגבלת או לא שלמה, דעה שחלק חשבו דומה לדוקטרינה האלכסנדרונית (עם זאת, טענה זו נדחית בתוקף על ידי הכנסייה הקופטית, הרואה באוטיכס כופר).[5] בכל מקרה, האנרגיה והפזיזות שבה הציג אוטיכס את דעותיו גרמו לו לא להיות מובן. הוא הואשם בכפירה על ידי דומנוס השני מאנטיוכיה (אנ') ועל ידי אוזביוס, הבישוף המקומי של דורילאום, בסינוד בראשות פלביאנוס בקונסטנטינופול ב-448. הסבריו לא היו מספקים, והמועצה הדיחה אותו ממעמד הכמורה ונידתה אותו.[2]
החלטה זו גררה את התנגדותם של הקיסר תאודוסיוס השני ושל דיוסקורוס הראשון, הפטריארך של אלכסנדריה שהתרשם כי אוטיכס ויתר על המונופיזיטיות. זה האחרון כינס כנס משלו, בשנת 449, הועידה השנייה של אפסוס, אשר זיכה את אוטיכס מכל אשמה, שכן אוטיכס לטענתו של דיוסקורוס, חזר בו ממינותו. לאור נוכחותם המאיימת של מספר רב של נזירים מצריים, המועצה לא רק החזירה את אוטיכס לתפקידו, אלא גם הדיחה את אוזביוס, דומנוס ופלביאנוס, מתנגדיו העיקריים. פסק דינה של המועצה התנגש עם דעתו של הבישוף של רומא, ליאו, אשר נטש את מדיניותו של קודמו סלסטינוס הראשון, וכתב בתקיפות רבה לפלביאנוס בתמיכה בדוקטרינת שני הטבעים ואדם אחד.[2]
בינתיים, הקיסר תאודוסיוס השני מת. מחליפו, מרקיאנוס, נישא לאחותו של תאודוסיוס, פולכריה. באוקטובר 451, זימנו מרסיאן ופולצ'ריה מועצה (האקומנית הרביעית) שהתכנסה בכלקדון, בה השתתף דיוסקורוס ובה הוא זכה לגינוי. שם, הסינוד של אפסוס כונה "סינוד שודדים", שבו, נאמר, איים דיוסקרוס במוות על הבישופים אם לא יסכימו איתו. ההליכים של הסינוד הקודם בוטלו, ובהתאם למגמה מיאפיזיטית יותר במשנתו של קירילוס מאלכסנדריה, הוכרז ששני הטבעים מאוחדים במשיח (ללא כל שינוי, קליטה או בלבול) ו'מתחברים ליצירת אחד. אדם והיפוסטזיס אחד.' אוטיכס מת בגלות, אך על חייו המאוחרים יותר לא ידוע דבר.[2]
אלה שלא אישרו את המועצה הכלקדונית הואשמו מאוחר יותר בהיותם "מונופיזיטים" והם ידועים בימינו כ"אורתודוקסים מזרחיים", ביטוי שכיום מקיף את הכנסייה הקופטית, הכנסייה האורתודוקסית הארמנית והכנסייה האורתודוקסית הסורית. הם הואשמו שלא כדין בהסכמה עם אוטיכס לגבי "טבע אחד" במשיח ובדחיית ההיגיון הכפול של ישו (עם האב ואיתנו האנשים); עם זאת, כנסיות אורתודוקסיות מזרחיות מעדיפות להיקרא "מיאפיזיטיות" והן נגד תורתו של אוטיכס. זה אושר במאי 1973 כאשר האפיפיור הקופטי המנוח, שנודה השלישי, ביקר ברומא וכתב הצהרה כריסטולוגית עם האפיפיור פאולוס השישי.
הזיכרון של אוטיכס נשמר על ידי הכלקדונים כמו לאו הראשון, שהשתמש במונח "אוטיכיאן" כתיאור מזלזל של הלא-כלקדונים שבתורם האשימו את הכלקדונים שהם "נסטוריאנים" ודיאופיזיטים.[6]
לקריאה נוספת
- Meyendorff, John (1983) Byzantine Theology: Historical Trends and Doctrinal Themes (revised 2nd ed.). New York: Fordham University Press. ISBN 9780823209675.
- Meyendorff, John (1989 Imperial unity and Christian divisions: The Church 450-680 A.D. The Church in history. Vol. 2. Crestwood, NY: St. Vladimir's Seminary Press. ISBN 9780881410563.
- Ostrogorsky, George (1956) History of the Byzantine State. Oxford: Basil Blackwell.
- GA Bevan ו-PTR Gray, "The Trial of Eutyches: A New Interpretation", Byzantinische Zeitschrift 101 (2009), 617–57..
- אדולף הרנק, תולדות הדוגמה, iv. פסים
- F. Loofs, Dogmnegeschichte (מהדורה רביעית, 1906), 297 ואילך.
- RL Ottley, דוקטרינת ההתגלמות, ב. 97 ואילך.
- מאמר בהרצוג-האוק, Realencyk. für prot. תיאול., עם ביבליוגרפיה מלאה.
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Eutyches | Biography, Eutychianism, Beliefs, & Facts | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 Chisholm, Hugh, "Eutyches", Encyclopædia Britannica Vol. 9 (11th ed.), Chisholm, Hugh, ed. (1911)., 1911, עמ' 958
- ^ Chapman, John, . "Eutyches.", The Catholic Encyclopedia 5, New York: Robert Appleton Company, 1909. 21 Jan. 2014
- ^ 4.0 4.1 The Great Heresies, web.archive.org, 2007-07-09
- ^ The Departure of St. Dioscorus, 25th Pope of Alexandria., www.copticchurch.net
- ^ Cohen, Samuel (2022-01-25). "Eutychianorum furor! Heresiological Comparison and the Invention of Eutychians in Leo I's Christological Polemic". Entangled Religions. 11 (4). doi:10.46586/er.11.2020.9434. ISSN 2363-6696.
35404933אוטיכס