אגודת הפועלים הערבית הפלסטינית
אגודת הפועלים הערבית הפלסטינית הוקמה בשנת 1925 ופעלה עד 1947.
רקע כללי
עד ראשית תקופת המנדט הבריטי הייתה החברה הפלסטינית חברה חקלאית בעיקרה. בתקופת המנדט השתנה מצב זה בהדרגה כאשר הפעילות הכלכלית התרחבה לתחומים נוספים. בעקבות תיעוש והשקעות בתשתיות צמחה שכבת הפועלים הערבים בארץ. איגוד משותף לפועלי הרכבת היהודים והערבים, הוקם ב-1919. כעבור שנה הצטרפו אליו עובדי הדואר והטלגרף. איגוד זה הצטרף להסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל ובעקבות זאת פרשו ממנו הפועלים הערבים והחליטו להקים איגוד עצמאי.[1]
ארגון הפורשים נקרא בראשיתו "ועדת האחווה של הפועלים הערבים" (אל-לַגְ'נַה אל-אַחַ'וִיַה לִלְ-עֻמַאל אל-עַרַבּ). הפועלים הערבים השתכרו מפחות מפועלים יהודים והודרו במידה רבה מן המשק היהודי. על רקע נחיתות זו הגה עבד אל-חמיד חַיְמוּר, פועל בחברת הרכבת יליד סוריה, את הקמת הוועדה על מנת להגן על זכויות הפועלים הערבים. בתחילה הצטרפו לחַיְמוּר שישה עובדים בלבד כי עובדים אחרים חששו מפיטורין. במסגרת הוועדה דנו בבעיות היומיומיות בעבודה ובאי השוויון בינם ובין הפועלים היהודים.
תחילת הפעילות
ב-1923 פנו חברי הוועדה לרשויות המנדט בבקשה לקבל אישור להקמת אגודת פועלים וב- 1925 התקבל האישור לפעילותה של אגודת הפועלים הערבית הפלסטינית (אפע"פ). האגודה הצהירה כי לא תעסוק בדת ופוליטיקה ומטרותיה הן לשפר את מעמדם ומצבם של הפועלים ותנאי העסקתם: הגדרת מסלול קידום, הגבלת שעות העבודה, קביעת שכר מינימום, תשלום עבור ימי חופשה, תשלום בעבור שעות נוספות ופיצוי במקרה של פציעה. בנוסף, ביקשו סיוע להוצאות מגורים, הוצאות לחינוך ילדיהם וביטוח בריאות. אפע"פ הצהירה כי תפעל לקבוע זכויות אלה בחוק המנדטורי.
אפע"פ נאבקה מול מעסיקים פרטיים וגם מול ממשלת המנדט, שהייתה המעסיק הגדול בארץ, כדי להגביל את שעות העבודה של הפועלים, להעלות את שכרם ולחייב את המעסיקים לשלם פיצויים במקרה של פציעה או פיטורין. מאבק זה כלל שביתות שאפע"פ ארגן בכמה מקומות עבודה, כגון במחצבות בחיפה, במפעל הסיגריות של קרמאן, דיק וסלטי, במפעל אריגה במג'דל ועוד.[2]
ב-1930 קיימה האגודה קונגרס ארצי ראשון בחיפה שנכחו בו כשישים נציגים של הפועלים הערבים בארץ, מחצית מהם היו נציגי פועלי חיפה ורובם מקרב פועלי הרכבת.[3] בשנות השלושים פעלו סניפיה המרכזיים של האגודה בירושלים, עכו, יפו וחיפה. עד 1940 היו לאפע"פ סניפים נוספים בכפרי מישור החוף והגליל.[4] עיקר הפעילות הייתה במטרה להפנות את תשומת הלב לבעיות הפועלים ולצרף חברים נוספים לאגודה.
התרחבות הפעילות בשנות הארבעים
בשנות הארבעים התרחבה מאד שכבת הפועלים בארץ כתוצאה מהתפתחות בתיעוש ובעקבות הצרכים של הצבא הבריטי שחנה בארץ באותה תקופה, וכתוצאה ישירה מכך התרחבה גם אפע"פ. מספרם הכולל של החברים באיגוד אשר לא עלה על 2,000 ב-1939, הגיע ל-4,500 עד 1943 ובסופה של אותה שנה זינק ליותר מ-9,000 חברים. רוב המצטרפים החדשים היו צעירים בגילאי 25-30. סניפים קטנים נוספים היו ממוקמים בכפרים ליד עכו, סרפנד (צריפין), צפת, וקלקיליה. ב-1945 הגיע מספר חברי אפע"פ ל-15,000.[5]
ב-1946 אפע"פ דרשה בתוקף לשנות את תקנות התאגיד המוניציפלי בנוגע לזכויות ההצבעה ומחתה במיוחד על כך שתקנות אלו התנו זכות ההצבעה לרשויות המוניציפיאליות בתשלום של אגרת רישום שנתית בסך 1 פאונד. אפע"פ ביקשה להוריד את האגרה לסכום סמלי של 100 מיל.[6]
באוגוסט 1946 כינסה בחיפה אפע"פ את קונגרס הפועלים השני. לתפקיד יושב ראש הקונגרס מונה עַבּד אל-חַמיד חַיְמוּר וסאמי טַהַ מונה למזכ"ל האגודה. בכינוס נכחו נציגים מטעם 42 זרועות ואיגודים. בקונגרס הוחלט כי סוציאליזם הוא מטרת הפועלים הערבים הפלסטינים וכי האיגוד הוא האמצעי הנכון להגעה למטרה זו.[7] חאג' אמין אל-חֻסֵיני מינה את סאמי טַהַ לנציג הפועלים במשלחת הפלסטינית שיצאה לוועידת לונדון ב-1947.[8]
ב-1947 כינסה אפע"פ בחיפה קונגרס שלישי שנכחו בו 120 נציגים אשר ייצגו 120 אלף פועלים ערבים מכל הארץ. הלך הרוחות בקונגרס הושפע מהצעת החלוקה שעתידה הייתה לעמוד להצבעה באו"ם. החלטות קונגרס זה נגעו לסוגיה הפוליטית של חלוקת הארץ. בקונגרס הוחלט לסרב לחלוקת הארץ. כמו כן הוחלט כי עם סיום המנדט תוקם בארץ מדינה ערבית-פלסטינית דמוקרטית. יהודים שחיו בארץ לפני 1918 וצאצאיהם יוגדרו כאזרחים שווי זכויות במדינה הפלסטינית לכשתוקם.[9]
פיצולים באגודה
במרוצת הזמן, בעיקר בשנות ה-30, הצטרפו אליה חברים בעלי אידאולוגיה קומוניסטית וסוציאליסטית, אולם אלה לא הצליחו להתברג בהנהגה. אי לכך אירעו שני גלי פרישה מהאגודה: האחד ב-1934 והשני בשנת 1945. הפילוג השני אירע עקב מחלוקת על זהותם של נציגי האגודה לכנס איגודי פועלים בינלאומי בלונדון. חברי האגודה הקומוניסטים התנגדו לכך שנציגי האגודה בקונגרס יהיו מזכיר אפע"פ, סאמי טַהַ, ועורך הדין חנא עַסְפוּר. משום כך פרשו הקומוניסטים מאפע"פ והקימו את "קונגרס הפועלים הערבים" (מֻאְתַמַר אל-עֻמאל אל-עַרַבּ).[10]
רצח סאמי טַהַ ודעיכת הארגון
סאמי טַהַ (1911 – 11 בספטמבר 1947), המזכיר הכללי אפע"פ, נולד בכפר עראבה, ליד ג'נין, למד בבית הספר היסודי בכפרו במשך חמש שנים. הוא היגר לחיפה בראשית שנות השלושים ובעיר מצא עבודה כפקיד באפע"פ. במקביל לעבודתו קרא על חקיקה בנושאי עבודה וזכויות פועלים וכן למד אנגלית על בוריה. הוא נבחר לכהן כמזכיר הכללי של אפע"פ בקונגרס הארצי שהתקיים ב-1946. תואר על ידי מכריו כאדם צנוע ומסור מאד לענייני הפועלים הפלסטינים.[11] מנגד טענו מבקריו כי הוא שיתף פעולה עם מוסדות ציוניים, בעיקר עם ההסתדרות, על חשבון האינטרסים של פועלים פלסטינים. עוד נטען כי ריכז בידיו את מלוא הסמכויות לניהול אפע"פ ופעל כרודן בארגון שהתיימר להיות דמוקרטי.[12]
ב-11 בספטמבר 1947 נרצח סמי טַהַ, מזכ"ל אפע"פ. איש לא הורשע ברצח, אך הסברה הרווחת היא כי טַהַ נרצח בהוראתו של ראש הוועד הערבי העליון, חאג' אמין אל-חוסייני. טַהַ היווה איום על אל-חֻסֵיני, שכן הוא פעל להקמתה של מפלגת פועלים פוליטית ויצר לשם כך קשרים עם מפלגת הלייבור הבריטית. הוא גם יצר קשרים עם ההסתדרות והביע תמיכה במוסא אל-עַלַמִי, שדרכו הפוליטית הייתה מנוגדת לזו של הוועד הערבי העליון. השערה אחרת היא שהרצח בוצע על ידי איגוד פועלים יריב.[13] רצח טַהַ סימן את סוף עידן האיגודים המקצועיים ופעילותם הלכה ודעכה מאז.[14]
הערות שוליים
- ^ נאדר עבוד, "אגודת הפועלים ערבית הפלסטינית 1947-1925", עבודת גמר לתואר מוסמך, חיפה, 1988, עמ' 27-36.
- ^ אחמד אל-ימאני, ג'מעית אל-עמאל אל-ערביה אל-פלסטיניה בחיפא (דמשק: דאר כנעאן לל-דראסאת ואל-נשר, 1993); בולוס פרח, מהשלטון העות'מאני למדינה העברית: סיפור חייו של קומוניסט ופטריוט פלסטיני (תרגום: אודי אדיב ויוסף מנצור, חיפה: הוצאת המתרגמים, 2009).
- ^ פרח, עמ' 34.
- ^ Khalaf, "The Effect of Socioeconomic Change on Arab Societal Collapse in Mandate Palestine", International Journal of Middle East Studies 19 (1997), p.103
- ^ Khalaf, p.103.
- ^ Khalaf, p.104.
- ^ "סאמי טה", אל-מוסועה אל-פלסטיניה, כרך 2, עמ' 530.
- ^ מֻצטפא כַּבַּהא, הפלסטינים – עם בפזורתו (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2010), עמ' 78.
- ^ אל-מוסועה אל-פלסטיניה, עמ' 530.
- ^ כַּבַּהא, עמ' 76-75.
- ^ אל-מוסועה אל-פלסטיניה, עמ' 530.
- ^ Zachary Lockman, Comrades and Enemies: Arab and Jewish Workers in Palestine, 1906-1948 (Berkeley: University of California Press, 1996), pp. 316, 318-319.
- ^ פרח, עמ' 119-118; כבהא, עמ' 76, 79.
- ^ כבהא, עמ' 79.
