אברהם גולדברג (צייר)
 | |
| דיוקן עצמי בדיו. צויר בשנות הארבעים. התפרסם לראשונה בספרו של ד"ר ח. גמזו "ציור ופיסול בישראל" - 1951 |
אברהם גולדברג (1906, פולין - 1980, רמת אביב) היה צייר ישראלי.
הצייר היהודי מבין ציירי ישראל
אברהם גולדברג נולד בפולין, בנם של יוסף ורבקה-שיינדל, עלה לארץ ישראל בגיל 16. כעבור זמן נסע ללמוד ציור בארצות הברית ובפריז, שני מקומות בהם ביקר לתקופות ממושכות פעמים אחדות והציג שם מעבודותיו. כבר אז נודע כאמן ארץ-ישראלי המצייר "ציור יהודי", כשהכוונה היא להצביע על היותו בעל התייחסות מיוחדת ברגישותה למה שמכונה בניסוח ספרותי, "הנשמה היהודית". ההגדרה הזו לגביו תופשת משום שהוא יותר מאחרים התמקד בנושא אחד, זכרונות מבית אבא ואמא שחרב. בחו"ל יצר קשרי עבודה וידידות עם אמנים מהשורה הראשונה ואלה פתחו לפניו דלתות. למרות זאת העדיף תמיד לחזור לארץ והמשיך כאן ביצירת עולמו המיוחד. הארץ הייתה מבחינתו ביתו האמיתי האחד והיחיד. אך בכל מקום בו חי המשיך לצייר את עולמו בדיו, בפסטל ובצבעי שמן. חלק ניכר מעבודותיו כמו אלה המוצגות באתר זה, נגזרות מתחום הציור המיניאטורי.
חוקר תולדות האמנות הארץ-ישראלית והמבקר הנודע ד"ר חיים גמזו כתב עליו בין היתר בספרו "ציור ופסול בישראל":
הוא (=אברהם גולדברג) הפחות "ארצישראלי" שבקרב ציירינו, אך "היהודי" שבהם... כל תמונותיו כמעט הן הד מהעיירה היהודית שאיננה. הן ספוגות מין יהדות פנימית, מעורה לא בנופי העיירה החיצוניים, אלא בזכרונות הילדות הנאחזים בארשת פני אמא, בקולו המזמר ובהגיגי תפילתו של אבא, בהווי הביתי מני אז. סוג נופים אחד ויחיד מצייר גולדברג: את נופי הנפש... יצירתו של גולדברג אינה פשטנית, אינה מכריזה על כולה. היא מגלח טפח ומכסה טפחיים... מעל לרהיטים ישנים וזכרונות נסוכי ערגון מתלחשים צללים ומרחפות נשמות תועות, עמומות, משהו מבוהלות, נוגות בעצבון הילדות שחלפה לבלי שוב...
אמן שהנציח את זכרונותיו
ההתייחסות של הביקורת המקצועית לגולדברג נעשתה תמיד מנקודת מוצא של מי שבציוריו משמר גחלת לוחשת של עולם שעלה באש. מעולם הוא לא השתמש במושג "שואה". אבל הייתה תחושה בדרך עבודתו היומיומית שהוא רואה בציוריו שליחות מיוחדות, המנציחה את ה"איך" - איך זה היה לפני. מפני ש"אחרי" צמחו דברים שונים לחלוטין שהוא לא מצא כוח בנפשו לגעת בהם. הדרך שלו להתמודד עם תוצאות מלחמת העולם השנייה נמצאה לו בדבקות בעולם זכרונותיו המאוכלס בדמויות שכמו נמחקו. רק מעת לעת הוא חרג מדמויותיו וצייר נושאים אחרים כאילו נזקק לפרספקטיבה כדי לבחון את עצמו בעשייתו מזווית ראייה שונה. אבל תמיד חזר לדמויות המוכרות לו ואתן גם לרקע המסתורי והאפלולי שלהן.
את ציוריו המיניאטוריים הוא צייר כשמצא עצמו נרדף על חייו בפריז הכבושה במלחמת העולם השנייה. אין לבוא בשעריה ואין לצאת מהם. ידידים סידרו לו מקלט בחדרון צר עם גומחת מטבח זעירה ושם צייר בצבעי פסטל שחבריו הצליחו להשיג עבורו. את קופסות הסיגריות שלו הפך על פניהן וצבע בצבעיו את משטחי הקרטון הלבנים על שולחן קטן כמעט כלוח שח. בנוסף לדמויות שלא הרפה מהן הוא גם צייר דוממים אחדים ונופים של שדות משתרעים למרחקים, הזויים כחלומות, על גבול המופשט, כאילו ביקש אי-שם מנוחה לעצמו. משנשאל גולדברג על תנאי מצוקתו בפריז ויכולתו המוגבלת לצייר במקום בו מרפק פוגע מיד בקיר, השיב: "כשצייר רוצה לצייר הוא ייעשה זאת גם מתחת לשולחן".
"רמברנדט היהודי"
עוד בחייו כינו את אברהם גולדברג "רמברנדט היהודי". נדמה היה שהצליח לגלות את מקור האור המופלא של רמברנדט כשהתחיל לחשוף את מה שד"ר גמזו כינה "נופי הנפש" שלו. פרופ' ב. ססיל רות הסכים עם דעתו של גמזו בספרו "האמנות היהודית" והוסיף כי מצא בעבודותיו גם מרוחו של הצייר יוסף ישראלס. ציוריו של גולדברג מעידים כי הבין טוב מרבים אחרים את סודות הנפש היהודית, ולא רק מבחינת הנושא והעלילה בלבד, אלא בעיקר הצליח להקנות תחושה למתבונן ביצירותיו שהוא מצא דרך לבטא את המימד הנעלם של הנשמה הערטילאית; עלה בידו ליצור את הרושם העמוק הזה באמצעות הניגודיות המתעתעת ומסקרנת שנוצרת בין הצבעים השונים ומשחקי האור והצל. הוא פעל כבמאי של תיאטרון שהוא בנה לעצמו. מבין הקלעים האפלים ידע לחשוף לעין הצופה את הכתם הבהיר, המדבר, כשהוא מעלים את הבלתי-חשוב ומטמיע אותו ברקע, כצייר היודע היטב גם את סודות וערך העמעום של אמנות מופשטת.
הסטודיו - בית וועד לציירים
ביתו של גולדברג ברחוב קרני ברמת-אביב, היכן שחי ויצר, נודע גם כמקום בו נפגשו לעיתים קרובות אמנים ידועים, אספנים וסוחרי אמנות (לציוריו של גולדברג היו דורשים רבים וניתן למצוא אותם כיום במוזיאונים שונים ברחבי-עולם ואצל אספנים פרטיים בארץ ומחוצה לה). גם אמנים שהתייחסותם לצד האידאולוגי של האמנות היה שונה לחלוטין משלו ונמנו עם החדשנים ומייסדי קבוצת "אופקים חדשים" כאביגדור סטימצקי ופנחס אברמוביץ, נמנו עם אלה המשחרים לפתחו. שיחות מרתקות התנהלו שם בנושא יוצר ויצירה. בסיומו של אחד המפגשים האלה בהם השתתף גם הסופר והצייר עמוס אריכא, הוא שאל את מורהו בעבר אביגדור סטימצקי, אם אין תפישתו את האמנות שהיא שונה משל גולדברג, מפריעה לו להגיע איתו לתמימות-דעים לגבי נושאים שנויים לעיתים במחלוקת חריפה. תשובתו של סטימצקי הייתה כי: "אין להבדל הזה בתפישות האמנותיות כל חשיבות לגבי הסכמות או אי-הסכמות, מפני שבסופו של דבר שנינו ציירים וחשוב לנו הדיאלוג המפרה, וזה העיקר. זהו הבסיס המשותף שלנו. מה גם שתמיד אפשר ללמוד משהו מגולדברג".
הצייר היהודי-אמריקני הנודע אברהם וואלקוביץ (אנ'), חלוץ הציור האמריקני המודרני (ידועה במיוחד סדרת רישומיו שהתמקדו ברקדנית איזדורה דאנקן), היה מיודד עם גולדברג והעריכו כאמן חשוב ויוצא-דופן, ולא פעם הדגיש את יושרו האמנותי שתפישתו האמנותית רחבה ביותר, וכל דרך ביטוי שונה משלו נחשבת בעיניו כל עוד הוא מזהה את האמת ביסודה. "בדרך זו של קבלת האחר והשונה הוא שלם עם עצמו. הציור שלו ושל חבריו הציירים הוא תמצית חייו," אמר עליו וואלקוביץ. כעבור שנים, ב-1979 כשנודע לגולדברג כי חלה במחלה ממארת, הוא הוכיח עד כמה צדק וואלקוביץ כאשר סירב לקבל טיפולים שיגזלו ממנו איכות חיים מהזמן שעוד נותר לפניו למגעים אחרונים ביצירותיו. תמיד טען כי מבחינתו ציור נעשה "גמור" רק כשהוא נרכש ונלקח לתמיד מהסטודיו שלו. אך כל עוד הוא ברשותו הוא יכול לחזור ו"לגעת" בו ואולי אף לשפרו בעוד משהו שנחשף לעיניו. עד ימיו האחרונים "נגע" בעבודותיו ונפטר בביתו כפי שרצה והוא ערירי.
מקורות נוספים
- "ציור ופסול בישראל"/ ד"ר חיים גמזו, "אשכול" הוצאת ספרים, תל אביב, תשי"א
- "האמנות היהודית" בעריכת פרופ' ססיל רות, הוצאת "מסדה" תל אביב, תשכ"א, עמודה 787
- ABRAHAM GOLDBERG, by WALDEMAR GEORGE - AZ PUBLICATIONS, JERUSALEM
קישורים חיצוניים
30833885אברהם גולדברג (צייר)