אבוט אנדרסון תאייר
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אמן ריקה. אבוט אנדרסון תאייר (באנגלית: Abbott Handerson Thayer; 12 באוגוסט 1849 - 29 במאי 1921) היה אמן אמריקאי, חוקר טבע ומורה. צייר דיוקנאות, בעלי חיים ונופים, וזכה לפרסום בימי חייו. [1] במהלך השליש האחרון בחייו הוא עבד יחד עם בנו, ג'רלד אנדרסון תאייר, על ספר על ההסוואה בטבע, שלראשונה פורסם על ידי מקמילן בשנת 1909, והוצא מחדש בשנת 1918.[2]
ראשית חייו
תאייר נולד בבוסטון לוויליאם הנרי תאייר ואלן הנדרסון. כבנו של רופא כפרי, הוא בילה את ילדותו בניו המפשייר הכפרית, לרגלי הר מונאדנוק. [ בסביבה הכפרית ההיא, הוא הפך לחובב טבע בעיקר לציפורים. עבודות האמנות הראשונות שלו היו ציורי צבעי מים של בעלי חיים.
בגיל חמש עשרה נשלח לבית הספר בבוסטון, שם פגש את הנרי ד. מורס, אמן חובב שצייר בעלי חיים. בהדרכת מורס, אבוט פיתח ושיפר את כישורי הציור שלו, תוך התמקדות בתיאורים של ציפורים וחיות בר אחרות, ועד מהרה החל לצייר דיוקנאות של בעלי חיים על פי הזמנה. הוא גם לימד את אחותו, אלן תאייר פישר, טכניקות שלמד.[3] בגיל 18 הוא עבר להתגורר בברוקלין, ניו יורק, ולמד ציור בבית הספר לאמנות בברוקלין ובאקדמיה הלאומית לעיצוב. הוא למד אצל למואל וילמרת'. הוא פגש הרבה אמנים מתפתחים ומתקדמים בתקופה זו בניו יורק, כולל אשתו לעתיד, קייט בלויד וחברו הקרוב, דניאל צ'סטר פרנץ'. בשנת 1875, לאחר שהתחתן עם קייט בלויד, עבר לפריז, שם למד ארבע שנים עם אנרי להמן וז'אן-לאון ג'רום, כשחזר לניו יורק, הקים אולפן דיוקנאות משלו (אותו חלק עם דניאל צ'סטר פרנץ'), ונעשה פעיל בחברת הציירים האמריקנים, והתחיל לקבל חניכים.
חזרה לניו המפשייר
החיים הפכו לבלתי נסבלים עבור תאייר ואשתו בראשית שנות השמונים של המאה ה-19, כאשר שניים מילדיהם הקטנים נפטרו במפתיע, בהפרש של שנה אחת. פגועים מבחינה רגשית במשך מספר שנים הם עברו ממקום למקום. אף על פי שהוא עדיין לא היה מבוסס כלכלית. באותה העת, המוניטין הגדל של תאייר הביא להזמנות רבות, יותר ממה שהוא יכול היה לבצע. ביניהם היו מג'ורג 'וושינגטון, מארק טוויין והנרי ג'יימס. הוא גם הכין דיוקנאות של שלושת ילדיו שנותרו בחיים מרי, ג'רלד וגלדיס, והשתמש בהם כמודלים לקומפוזיציות סמליות כמו אנג'ל (1887) ווירג'ין אנת'רון (1891).
לאחר שאביה נפטר, אשתו של תאייר חלתה בדיכאון בלתי הפיך, מה שהביא לכליאתה בבית חולים, להתדרדרות בריאותה ולמותה בסופו של דבר ב־3 במאי 1891, כתוצאה מדלקת ריאות.[4]
זמן קצר לאחר מכן התחתן תאייר עם חברתם הוותיקה אמה בקינגהאם, שאביה מוזס ייל ביץ' היה הבעלים של ניו יורק סאן. הוא ואשתו השנייה בילו את שנותיהם שנותרו בניו המפשייר הכפרית, חיו בפשטות ועבדו באופן פרודוקטיבי. בשנת 1901 הם התיישבו לצמיתות בדבלין, ניו המפשייר, שם גדל תאייר בילדותו.
תאייר היה אדם חריג ודעתני, ואורח חייו של משפחתו שיקף את אופיו: בדרך כלל הם ישנו בחוץ כל השנה כדי ליהנות מהיתרונות של אוויר צח, [13] שלושת הילדים מעולם לא היו נרשמו לבית ספר. השניים הצעירים, ג'רלד וגלדיס, ירשו את הכשרון של אביהם והפכו לציירים.
הישגים אומנותיים
קשה לסווג את תאייר בפשטות כאמן. לעיתים קרובות הוא תואר כאיש אקצנטרי, וישנן הערכות סותרות מקבילות הרואות בו לצד היותו אמן גם חוקר אקדמי, ספונטני המאלתר בשיטותיו האמנותיות. לדוגמה, הוא ידוע ברובו כצייר של "דמויות אידיאליות". מאחר שהוא הציג נשים כהתגלמות של יופי וקסם, לבושות בטוניקות לבנות זורמות ובעלות כנפי מלאכים.[5]
כאשר החל להוסיף כנפיים לדמויותיו בסוף שנות השמונים של המאה ה-19, הוא הסביר זאת:
"ללא ספק התשוקה שלי כל החיים לציפורים, סייעה להטות אותי ולהוסיף כנפיים בתמונות שלי. אבל בעיקר הוספתי כנפיים כדי לסמל אווירה מרוממת..."
השימוש הראשון בכנפיים היה הציור "אנג'ל". כשצייר את התמונה, הוא בנה תפאורה של כנפיים ממוסמרות בלוח עץ, ולידו עמדה בתו מרי.
הוא שרד בעזרת פטרוניו, ביניהם התעשיין צ'ארלס לאנג פרר.
הוראה
תאייר היה בעל תושייה בהוראתו, שאותה ראה חלק שימושי ובלתי נפרד מהעבודה שלו באולפן. בין חניכיו המסורים היו רוקוול קנט, לואי אגסיז פוארטס, ריצ'רד מרימן, בארי פוקנר (בן דודו של תאייר), אלכסנדר ויליאם ג'יימס ובנו של תאייר ובתו, ג'רלד וגלדיס. הייתה לו השפעה עמוקה גם על דניס מילר בונקר, שאף על פי שלא היה תלמיד רשמי, הוזמן לצייר לצד האמן המבוגר בשנת 1886, וכתב "תאייר האיש הגדול הראשון שהכרתי, ואני לא ממש יכול להתרגל אליו. "
במכתב לתומאס וילמר דיווינג (בערך 1917), חושף תאייר כי שיטתו הייתה לעבוד על ציור חדש במשך שלושה ימים בלבד. אם הוא עבד על זה יותר זמן, כתב..."אז ביום הרביעי, הוא במקום להרוס את הציור, היה לוקח פסק זמן, ומתרחק ככל האפשר מהעבודה. בינתיים היה מבקש מכל תלמיד להכין עותק מדויק של אותו ציור בן שלושת הימים. ואז, כשהוא חזר לסטודיו שלו... העותקים החדשים, נתנו לו שוב דחיפה של שלושה ימים". [22] כתוצאה מכך, בסופו של דבר היו כמה גרסאות חלופיות של אותו ציור, במצבים סיום שונים לחלוטין."
חוקר הסוואה בטבע
_(14765066925).jpg)
לפעמים מכונה תאייר "אבי ההסוואה". הוא אמנם לא גילה את נושא ההסוואה, אך הוא היה בין הראשונים שכתב על דפוסי "קישוט" המשבשים ומפרקים את קווי המתאר של בעל החי עם סימונים המסיחים את הדעת. למעשה בעלי החי מייצרים מסכות - כמו פרפר שמחקה דגם של עלה.[6]
החל משנת 1892, הוא כתב על תפקידה של ההצללה בטבע, שלפיה צורות נראות פחות עגולות ופחות מוצקות דרך הצללות הפוכות, כמו הצד התחתון הלבן של בעלי החיים. [7] ממצא זה עדיין מקובל מאוד בהווה, ולעיתים מכונה חוק תאייר. עם זאת, הוא היה אובססיבי לגבי הרעיון שכל החיות מוסוות, אבל טען שגם ציפורים בולטות כמו טווסים הם למעשה צבעוניות למטרות הסוואה. הוא הותקף נמרץ על כך במאמר ארוך על ידי תיאודור רוזוולט.
תאייר התערב לראשונה בהסוואה צבאית בשנת 1898, במהלך המלחמה הספרדית-אמריקאית, כאשר הוא וחברו הציעו להשתמש בצבעי הסוואה בספינות האמריקאיות. שני האמנים השיגו פטנט על הרעיון שלהם בשנת 1902, בשם הכותרת "תהליך הטיפול בחיצוניות של ספינות וכו', להפיכתם לפחות גלויות", בו מתוארת שיטתם שעוצבה על פי צבעי שחפים.
הניסויים של תאייר עם הסוואה נמשכו גם בזמן מלחמת העולם הראשונה. בתחילת אותה מלחמה, למשל, פיתח חברו ג'ורג' ברוש מטוס מוסווה, בעוד שתאייר המשיך בהתעניינותו בהסוואה משבשת.
בהדרגה הפקידו תאיר וברוש את עבודת ההסוואה שלהם על אחריות בניהם - את הספר "צבעי הסוואה בממלכת החיות" (1909), שכתיבתו ארכה שבע שנים, עשה ג'רלד בנו של תאייר.
בערך באותה עת, תאייר שוב הציע הסוואה לספינות חיל הים האמריקני (ושוב לא הצליח), והפעם עבד עם ג'רום בנו של ברוש.
בשנת 1915, במהלך מלחמת העולם הראשונה, הציע תאייר את ההסוואה, למשרד המלחמה הבריטי, וניסה ללא הצלחה לשכנע אותם לאמץ לוחמה עם מדי הסוואה במקום מדי החאקי המונוכרומים. בתוך כך, הצעתם של תאייר וג'רום ברוש לשימוש בצלליות בהסוואה של אוניות אושרה לשימוש באוניות אמריקאיות, וקומץ חובבי תאייר (ביניהם בארי פוקנר) גייסו מאות אמנים להצטרף לחיל ההסוואה האמריקני.
שנים מאוחרות יותר
למרות שינויים מהירים בעולם האמנות בראשית המאה העשרים, המוניטין של תאייר נותר גדול. אוניברסיטת ייל הציעה לו תואר כבוד בשנת 1916, ומכון קרנגי בפיטסבורג הקים תערוכה של עבודותיו בשנת 1919 שכללה למעלה מחמישים ציורים.
על פי הודאתו בעצמו, תאייר סבל לעיתים קרובות ממצב של הפרעה דו־קוטבית. במכתביו תיאר זאת כ"מטוטלת", שבאמצעותה התחלפו רגשותיו בין שני הקצוות בריאות וחולי. מצבו הנפשי החמיר ככל שהתגלעה המחלוקת לגבי ממצאי ההסוואה שלו. המחלוקת הבולטת ביותר היתה, כאשר הוא הותקף על ידי נשיא ארצות הברית לשעבר תיאודור רוזוולט.
כשהוא הזדקן, הוא סבל יותר ויותר מהתקפי חרדה, תשישות, עצבנות ומחשבות אובדניות, עד כדי כך שהוא כבר לא הורשה לצאת בסירתו לבד.
בגיל 71, תאייר נפטר בביתו ב־29 במאי 1921.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ "Thayer, Abbott Handerson" . Encyclopædia Britannica. 26 (11th ed.). 1911. p. 728.
- ^ "Camouflage". BBC Radio 4. 16 March 2017
- ^ "A Finding Aid to the Abbott Handerson Thayer and Thayer Family Papers, 1851–1999 (bulk 1881–1950), in the Archives of American Art". Archives of American Art, Smithsonian Institution. Retrieved 31 May 2012.
- ^ "Abbott Handerson Thayer And Thayer Family Papers"
- ^ Jacobson, Aileen (2016-01-09). "Museum Explores Trials and Triumphs of Female Artists". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2020-07-02.
- ^ Roy R. Behrens, Revisiting Abbott Thayer: non-scientific reflections about camouflage in art, war and zoology, Philosophical Transactions of the Royal Society B: Biological Sciences 364, 2009-02-27, עמ' 497–501 doi: 10.1098/rstb.2008.0250
- ^ A Painter of Angels Became the Father of Camouflage, Smithsonian Magazine (באנגלית)
31925310אבוט אנדרסון תאייר