בלווה לוקווד
| לידה |
24 באוקטובר 1830 רויאלטון, ניו יורק, ארצות הברית |
|---|---|
| פטירה |
17 במאי 1917 (בגיל 86) ווישינגטון הבירה, ארצות הברית |
בלווה אן בנט לוקווד (24 באוקטובר 1830 – 19 במאי 1917; אנגלית: Belva Ann Bennett Lockwood) הייתה עורכת דין, פוליטיקאית, מחנכת וסופרת אמריקאית. היא הייתה פעילה למען זכויות נשים. העיתונות בימיה התייחסה אליה כאל לוחמת למען זכות בחירה לנשים. לוקווד התגברה על מכשולים רבים, הן אישיים והן חברתיים הקשורים למגבלות מגדריות. אחרי הקולג', היא הפכה להיות מורה ומנהלת, כאשר שמה לעצמה מטרה להשוות את השכר של הנשים העוסקות בחינוך לזה של הגברים בתחום.[1] לוקווד תמכה בתנועה למען שלום עולמי, והייתה חסידה של מתינות.
בתום לימודיה בבית הספר למשפטים בווישינגטון הבירה, הפכה לאחת מעורכות הדין הראשונות בארצות הברית. בשנת 1879, עתרה לקונגרס על מנת שיאפשר לה להתמחות בבית המשפט העליון בארצות הברית, עתירתה התקבלה בהצלחה, ולפיכך הפכה להיות האישה הראשונה אשר ניתנה לה זכות זו. לוקווד רצה לנשיאות ארצות הברית 1884 ו 1888, בראשות מפלגת השוויון הלאומי, והייתה האישה הראשונה אי פעם בארצות הברית ששמה הונח לפני הבוחר ביום הבחירה.
ראשית החיים, נישואין והשכלה
היא נולדה בניו יורק בשם בלווה אן בנט רויאלטון, בתו של לואיס ג'ונסון בנט, חקלאי, ואשתו חנה גרין.[2] בילדותה בילתה זמן רב בבית דודתה ברחוב 5070 גריסוולד, ממול ניתן למצוא כיום לוח אשר מציג את סיפור חייה. כבר בגיל 14, היא לימדה בבית הספר היסודי המקומי.[3] בגיל 18, בשנת 1848, נישאה לאוריה מקנוול, חקלאי מקומי.[4]
שלוש שנים לאחר הולדת בתם לורי, בשנת 1853, מת מקנוול כתוצאה מממחלת השחפת. בעת הזו, כאשר כיסיה דלים, הבינה לוקווד שהיא זקוקה להשכלה רחבה יותר על מנת לפרנס את בתה ואת עצמה. בשלב הראשון, נרשמה לסמינר ג'נסי וויסלין על מנת להכין את עצמה ללימודים בקולג'. התוכנית שלה, כפי שהיא הסבירה במגזין החודשי ליפינקוט, לא התקבלה בסבר פנים יפות או באהדה רבה מצד חבריה ועמיתיה, משום שבאותה תקופה רוב הנשים לא פנו להשכלה גבוהה, קל וחומר אישה אלמנה. אף על פי כן, היא הייתה נחושה לשכנע את המנהלה בקולג' בגנסי בלימה, ניו יורק לקבל אותה.[5]
קריירה מוקדמת בתחום החינוך
לוקווד סיימה בהצטיינות את לימודיה בשנת 1857 ובמהרה הפכה להיות המנהלת של בית הספר לוקפורט המאוחד.[5] חרף העובדה שמדובר בתפקיד עם אחריות, לוקווד הבחינה כי בין אם היא מבצעת עבודת הוראה או מנהלה היא מתוגמלת במחצית השכר בהשוואה לעמיתיה הגברים.
במשיכה לעולם המשפט הבחינה לוקווד לראשונה במהלך לימודים במכללת ג'נסי. במכללה זו לא הייתה מחלקה ללימודי משפטים, לכן פרופסור מקומי הציע לה שיעורים פרטיים, היא נענתה בחיוב, וככל שנקפו השיעורים, התשוקה לעולם המשפט גברה.
במשך מספר שנים, לוקווד המשיכה ללמד ובנוסף עבדה כמנהלת של מספר בתי ספר מקומיים לנשים צעירות. היא נשארה בלוקפורט עד 1861, לאחר מכן התמנתה למנהלת של סמינר נשים בשם גיינסביל. מיד לאחר מכן, היא נבחרה לעמוד בראש סמינר נשים בעירייה וויגו,ניו יורק, שם היא עבדה במשך שלוש שנים. הפילוסופיה החינוכית שלה השתנתה בהדרגה לאחר שהיא פגשה את סוזן ב.אנתוני, פעילה למען זכויות נשים.
לוקווד הסכימה עם רעיונות רבים של אנתוני בדבר מגבלות חברתיות על נשים. אנתוני דאגה בעיקר בגלל ההשכלה המוגבלת שקיבלו נשים. מרבית הקורסים בבתי הספר לנשים הכינו אותן לחיי הבית עם אפשרות לעסוק בעבודה זמנית בתור מורה. אנתוני דיברה על כך שלנשים צעירות צריכות להינתן יותר אפשרויות, הכוללות הכנה לקראת קריירה בעולם העסקי, במקום בו הכסף הגדול נמצא. לוקווד שאבה עידוד ומרץ מכך לבצע שינויים בבתי הספר שלה. היא הרחיבה את תוכניות הלימוד והוסיפה קורסים המיועדים לנשים אשר בדרך כלל מזוהים עם צעירים זכרים כמו למשל: רטוריקה, בוטניקה והתעמלות. בהדרגה, גמלה ההחלטה בליבה של לוקווד ללמוד משפטים,לעזוב את עולם ההוראה ולעזוב את ניו יורק.
וושינגטון הבירה, נישואים מחדש ועולם המשפט
בפברואר 1866, בלווה ובתה לורה עברו לווינגטון די סי. כיוון שבלווה האמינה שזה מרכז הכוח של ארצות הברית, אשר שם תוכל לקבל הזדמנויות טובות כדי להתקדם במקצוע. היא פתחה בית ספר פרטי מעורב בזמן שהיא המשיכה להתפתח בעולם המשפט. באמצע שנות השישים של המאה התשע עשרה, בית ספר מעורב היה בלתי שגרתי, מרבית בתי הספר היו מופרדים על פי מגדר.
בשנת 1868, בלווה נישאה בשנית, לגבר מבוגר ממנה: הכומר יחזקאל לוקווד, אשר השתתף במלחמת האזרחים האמריקאית והתמחה ברפואה שיניים. הייתה להם ילדה משותפת בשם ג'סי אשר מתה בטרם הגיעה לגיל שנתיים. יחזקאל החזיק רעיונות מתקדמים בנוגע לתפקידם של נשים בחברה.בנוסף, הוא תמך בלורה, ילדתה של לוקווד מנישואיה הראשונים,הוא תמך גם באשתו בזמן לימודיה הפורמליים ועודד אותה לעסוק בנושאים שמעניינים אותה.
בשנת 1870, לוקווד ניסתה להתקבל לבית הספר למשפטים הקולומביאני אשר במחוז קולומביה. האחראים שם סירבו לקבל אותה בגלל החשש שהיא תסיח את דעתם של הסטודנטים הזכרים. לוקווד ומספר נשים נוספות התקבלו בסופו של דבר לבית הספר למשפטים של האוניברסיטה הלאומית. אף על פי שהיא השלימה את כל הקורסים עליה היה לקחת, בשנת 1873, בית הספר למשפטים סירב להעניק לה דיפלומה בשל מגדרה.
כעבור שנה,כאשר הייתה בת 43, היא כתבה מכתב לנשיא ארצות הברית,יוליסס סימפסון גרנט. היא דרשה ממנו לעשות צדק, כאשר במכתבה ציינה כי היא עברה את כל הקורסים הנדרשים על מנת לקבל את התואר. בספטמבר 1873, בתוך שבוע משליחת המכתב, לוקווד קיבלה את התואר שלה.
ציבור עורכי הדין של המחוז של קולומביה קיבל אותה, למרות שמספר שופטים אמרו ללוקווד שאין להם אמון בה, תגובה אשר היא נאלצה להתמודד איתה שוב ושוב. כאשר ניסתה להתקבל לעורכי הדין במרילנד, שופט שם אמר לה שאפילו ה' בעצמו החליט שנשים אינן שוות לגברים ולעולם לא יהיו. כאשר היא ניסתה להשיב לו, הוא אמר לה שאין לה זכות לדבר והוציא אותה מבית המשפט. בנוסף, היא גם ניסתה לייצג את הגמלאים אך לא איפשרו לה זאת. לאחר שהתמחתה שלוש שנים פנתה לבית המשפט העליון על מנת להצטרף לעורכי הדין שם, אבל בקשתה נדחתה על רקע מגדרי.[6]
לוקווד נאבקה גם נגד המוסכמות החברתיות וגם כנגד המעמד החוקי המוגבל לו זכו נשים. בחוק האנגלי לוקווד נחשבה כאישה נשואה, מעמדה בחוק היה שונה משל אישה רווקה. כלומר כאישה נשואה היא נחשבה כפופה אך ורק לבעלה. אפילו בשנת 1873, המון מדינות סירבו לאפשר לנשים נשואות להחזיק רכוש, לרשת רכוש, לבצע משא ומתן או לשמור את הכסף אותו הרוויחו, מבלי לקבל אישור מצד הבעל.
אף על פי כן, לוקווד התחילה לצבור ניסיון וזכתה בכמה מקרים, כך שאפילו מבקריה הגדולים הכירו ביכולות שלה. היא נודעה כעורכת דין לענייני נשים. היא הגישה תביעה מטעם עצמה בשנת 1872 על מנת שהממשלה הפדרלית תשלם שכר זהה לעובדים משני המגדרים. לוקווד נשארה פעילה במספר ארגונים שעסקו בזכות בחירה לנשים והעידה בפני הקונגרס כדי לקדם חקיקה להענקת הגנה רבה יותר בחוק לנשים נשואות ואלמנות.
בגלל שההתמחות שלה הוגבלה בשנת 1870 בשל אפליה חברתית, לוקווד כתבה חוק שישלול את האפשרות לאפליה בעריכת דין בין גברים לנשים. משנת 1874 עד 1879 היא פעלה בקונגרס על מנת לקדם את החוק, בד בבד התמודדה עם מותו של בעלה באפריל 1877. ב 1879 החוק עבר, והנשיא רתפורד הייז חתם עליו. החוק אפשר לכל הנשים שהוכשרו לעריכת דין להתמחות בכל בית משפט פדרלי. בשלישי במרץ, 1879 לוקווד הושבעה בתור החברה הראשונה בציבור עורכי הדין של בית המשפט העליון. בשנת 1880, לוקווד הייתה עורכת הדין הראשונה שהציגה תיק בפני בית המשפט העליון.
הקריירה הפוליטית
בלווה לוקווד הייתה האישה הראשונה לרוץ לנשיאות ארצות הברית. לוקווד רצה כמועמדת של מפלגת השוויון הלאומי. היא רצה לבחירות לנשיאות בשנים 1884,1888. הסגנית שלה בבחירות 1884 הייתה מריאטה תאחסן ובשנת 1888 עם צ'ארלס סטיוארט ריתוך.
ללוקווד לא היה סיכוי ממשי לנצח בבחירות משום שהיא ייצגה מפלגת נישה בלי תמיכה רחבה בציבור. בבחירות היא קיבלה 4100 קולות, זו הייתה הפתעה שהיא קיבלה בכלל קולות משום שלנשים לא הייתה זכות בחירה בכלל, ובנוסף העיתונות התנגדה למועמדות שלה.
השנים המאוחרות
לוקווד הייתה סופרת מוערכת, שכתבה באופן תדיר מאמרים על זכות הבחירה לנשים ועל הצורך לשוויון עבור נשים. במהלך שנות השמונים והתשעים של המאה התשע עשרה הופיעו פרסומיה במגזינים מפורסמים כמו קוסמופוליטן והמגזין השבועי של הארפר. לוקווד השתתפה גם בהתאחדות הנשים הלאומית בתקשורת, ארגון אשר הטיף לשיווין זכויות לנשים.
לוקווד האמינה מאד בעשיית מאמץ למען שלום עולמי. היא הייתה עורכת משותפת במגזין שנקרא: "משכין שלום" והייתה שייכת להתאחדות השלום העולמית. היא השתתפה בקונגרס בינלאומי בלונדון בשנת 1890.[7] היא המשיכה לדבר מטעם עצמה על שלום וסובלנות עד למותה.
לבלווה לוקווד הייתה קריירה כעורכת דין במשך 43 שנים, היא נפטרה ב 19 במאי 1917, היא נקברה בוושינגטון הבירה, בבית הקברות של הקונגרס.
מורשת
באוניברסיטת סירקיוז העניקו ללוקווד תואר דוקטור לשם כבוד במשפטים בשנת 1908.
ישנן קהילות בארצות הברית שנקראו על שמה למשל: בלווה, מערב וירג 'יניה; לוקווד, קליפורניה; לוקווד, מערב וירג'יניה; המלט של לוקווד, ניו יורק.כאשר לוקווד צברה חשיפה, אמהות רבות קראו לילדותיהן על שמה.
לפחות על שלושה פסלי ראש נחצבו דמותה. הם הושמו על גבי ספינות. אחד מהן מוצג היום במוזיאון בקוניטיקט.
בגלריית הדיוקנאות הלאומית בוושינגטון, יש דיוקן של לוקווד שצוייר ב-1908, כאשר היא קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד במשפטים מאוניברסיטת סירקיוז.
בשנת 1983 לוקווד נכללה בהיכל התהילה הלאומי לנשים בניו יורק, שם נכתב עליה: "השתמשה בידע שלה במשפטים, על מנת לקדם זכות בחירה לנשים, רפורמות רכוש בחוק, תשלום שכר זהה בעבודה ושלום עולמי. מהלך חייה עודד נשים אחרות לפתח קריירות. לוקווד עזרה לפתוח את הנושא של הכשרה מקצועית חוקית לנשים.
ב-1986, היא זכתה להוקרה מצד שירות הדואר בארצות הברית, על ידי כך שהם יצרו סדרת בולים לזכרה.
ראו גם
לקריאה נוספת
- Cook, Frances A. "Belva Ann Lockwood: for Peace, Justice, and President" (1997) Women's Legal History Biography Project, Robert Crown Law Library, Stanford Law School.
- Kerr, Laura. The Girl Who Ran for President. Thomas Nelson, 1947.
- Norgren, Jill. "Belva Lockwood, Blazing the Trail for Women in Law". Prologue Magazine. Spring 2005, Vol. 37, No. 1.
- Norgren, Jill. "Belva Lockwood, Blazing the Trail for Women in Law, Part 2". Prologue Magazine. Spring 2005, Vol. 37, No. 1.
- Norgren, Jill. Belva Lockwood: The Woman Who Would Be President. New York: New York University Press, 2007.
קישורים חיצוניים
- Finding Aid to Belva A. Lockwood Collection, 1830–1917 at the New York State Library
- Belva Ann Lockwood Papers 1878–1917, 1984, 1986, 1992, Swarthmore College
- Belva Lockwood alumnae records and other material [1](הקישור אינו פעיל), Syracuse University Archives
- Mrs. Belva A. Lockwood: Counsellor-At-Law and Advocate. Jeriah Bonham, editor. Fifty Years' Recollections with Observations and Reflections on Historical Events giving sketches of Eminent Citizens—Their Lives and Public Service. Peoria, Illinois, J.W. Franks & Sons, 1883. Pages 248–261.
- Current photos of the remains of her home outside of Royalton, NY
- Belva Ann Bennett Lockwood, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Margaret Bell, "Women of Spirit", Boston Globe, August 8, 1922, p. 14
- ^ Jill Norgren. "Belva Anne Bennett McNall Lockwood", American National Biography, Oxford University Press, 2000 edition
- ^ "Once Ran for President", Boston Globe, October 20, 1907, p. SM 11
- ^ Kitty Parsons. "Who Was the First Woman to Run for the Presidency?", Christian Science Monitor, March 11, 1964, p. 19
- ^ 5.0 5.1 Belva A. Lockwood. "My Efforts to Become a Lawyer", Lippincott's Monthly Magazine, February 1888, pp. 215–30
- ^ David C. Frederick, Oral Argument in the Supreme Court p.p. 31-32 (2003)
- ^ "Belva Lockwood is 86", Washington Post, October 25, 1916, p. 5
