הצגת המקור של הדף "ניסן רזניק"

'''ניסן רזניק''' היה פרטיזן יהודי וממארגני "[[תנועת הבריחה|הבריחה]]" בפולין וברומניה. הוא היה ממניחי היסוד הרעיוני והארגוני של תנועת ההתנגדות [[ארגון הפרטיזנים המאוחד|פפא"ו]] "(ארגון הפרטיזנים המאוחד)", ומהראשונים שקראו ליהודים להתגונן בנשק.<ref name=":0" /> בהמשך, הוא עבר לאיטליה והמשיך בפעילותו בענייני עלייה, בריחה וחינוך במוסדות הפליטים.

== קורות חייו ==
ניסן רזניק נולד ב[[פינסק]] בשנת [[1918]] והיה מראשי תנועת הנוער "[[הנוער הציוני]]" . עם פרוץ [[מלחמת העולם השנייה]] עבר ל[[וילנה]], שם היה מראשי הקואורדינציה הציונית<ref>{{צ-ספר|מחבר=ראובן מירן|שם=ניצנים מאפר|מקום הוצאה=|מו"ל=יד ושם|שנת הוצאה=2003}}</ref>.

ביוני [[1941]] פלשה [[גרמניה הנאצית]] ל[[ברית המועצות]]. בין הקורבנות הראשונים של ההשמדה הגרמנית היו רבים מ[[יהדות וילנה|יהודי וילנה]], שנרצחו בקרבת מקום, ב[[פונאר]]. רזניק היה ממניחי היסוד הרעיוני והארגוני של תנועת ההתנגדות [[פפא"ו]], ארגון הפרטיזנים המאוחד, שהוקם ב[[גטו וילנה]] על ידי חברי תנועות הנוער השונות והקומוניסטים ותכננה התנגדות מזוינת. ארגון ה[[ארגון הפרטיזנים המאוחד|פפא"ו]] היה ארגון מחתרת יהודי אנטי-גרמני שפעל בגטו וילנה. הארגון איחד בתוכו יהודים [[קומוניזם|קומוניסטים]], [[הבונד|בונדיסטים]], וציונים. הקריאה למרד באה לידי ביטוי בכרוז שהוקרא ב-31 בדצמבר 1941. עם חיסול הגטו ב-[[1943]] וכישלון תוכנית ההתנגדות הצטרף עם אחרים לפרטיזנים שלחמו ביערות [[ליטא]]. לאחר השחרור היה ממארגני ה"בריחה" ב[[פולין]] ו[[רומניה]]. רזניק עבר ל[[איטליה]] והמשיך בפעילותו בענייני עלייה, בריחה וחינוך במוסדות הפליטים<ref>{{קישור כללי|כתובת=http://www.vilna.co.il/היסטוריה-ומורשת/אישים/אישים-במלחמה/ניסן-רזניק/|הכותב=|כותרת=ניסן רזניק|אתר=איגוד יוצאי וילנה והסביבה|תאריך=17/02/2020}}</ref>.

בשנת 1947 עלה לארץ והצטרף לקיבוץ [[ניצנים]] שעל גבול [[מצרים]]. ב-7 ביוני [[1948]], במהלך [[מלחמת העצמאות]], נערך הקרב על ניצנים, אשר הסתיים בכיבושו של קיבוץ ניצנים על ידי חיל המשלוח המצרי. כמה עשרות מן המגינים הישראלים נהרגו. רוב האחרים, כולל ניסן רזניק, נפלו בשבי (97 גברים ו-7 נשים). לאחר נפילת ניצנים הם הובלו ל[[משטרת מג'דל]] והוצעדו ברחובות העיירה. לאחר מכן הובלו ל[[עזה]]. הם עמדו בלחץ חקירות, אך מסרו רק פרטים מזהים. לאחר מכן הועברו ל[[אל עריש]], שם שהו כשלושה שבועות בתנאים קשים, נתונים למלקות והשפלות. משם הועברו ל[[מחנה עבאסיה]] שליד [[קהיר]], שם רוכזו כל שבויי [[צה"ל]].

הפצועים קשה רוכזו בבית חולים צבאי בעיר [[קובה]] וקיבלו טיפול רפואי גרוע. הנשים נכלאו מחוץ למחנה עבאסיה בתנאי רווחה יחסית. בתחילה כיהנו חמישה מאנשי ניצנים בוועד שנבחר על ידי השבויים, אולם הם לא הצליחו להביא להטבת תנאי השבויים. המכות וההתעללויות נמשכו, וביקורי נציג ה[[הצלב האדום|צלב האדום]] ב[[קהיר]] בכלא לא סייעו להקלת המצב. נציג הצלב האדום לא עמד על כך שיינתן לו להיפגש עם השבויים ביחידות, ולאחר שעזבו המשיכו להתעלל בהם.

בסוף אוקטובר 1948, לאחר [[מבצע יואב]], כבש צה"ל את האזור מחדש. חברי ניצנים חזרו מן השבי לאחר הסכם שביתת הנשק עם מצרים, אשר נחתם ב-24 בפברואר [[1949]]. סעיף מס' 9 התייחס לשבויים: "כל שבויי המלחמה הנמצאים בידי כל אחד מהצדדים להסכם זה, המשתייכים לכוחות המזוינים הסדירים והבלתי סדירים של הצד השני יוחלפו". בסעיפי משנה של סעיף זה נקבע כי החילופין יחלו תוך עשרה ימים בפיקוח מנגנון ה[[האומות המאוחדות|או"ם]]. רזניק חזר יחד עם השבויים.<ref name=":0">{{קישור כללי|כתובת=http://tst-massuah.scepia-sites.co.il/hebrew/article.aspx?item=748|הכותב=|כותרת=ניסן רזניק|אתר=משואה|תאריך=30/01/2020}}</ref>

== הערות שוליים ==

{{הערות שוליים}}

{{מיון רגיל:רזניק, ניסן}}

[[קטגוריה:יהודים ליטאים]]
[[קטגוריה:ילידי 1918]]
{{וח}}
{{מיון ויקיפדיה|דף=ניסן רזניק|גרסה=28249822|דרגה=נקי}}