הצגת המקור של הדף "כל הטומאות כשעת מציאתן"

'''כל הטומאות כשעתן מציאתן''' הוא כלל בדיני ה[[חזקה (הלכה)|חזקות]], האומר כי בכל ספק שהוא, יש להכריע את ההלכה כפי המצב בו נמצא החפץ בשעה שהתעורר בו הספק.
== הכלל ==
כלל זה נאמר באדם שנגע במישהו בלילה, ובשעת הנגיעה לא ידע אם האדם שנגע בו הוא חי או מת, ובבוקר ראה שהוא מת, לא ניתן להכריע את הספק על ידי [[חזקת הגוף]] האומרת שמכיון שהיה חי הרי הוא חי עד שיוודע אחרת, וזאת מכיון שבשעת התעוררות הספק לא ידוע אם היה חי או לא.

אך אם ראו בתחילה את אותו אדם חי ולאחר מכן נגע בו בלילה כשלא ידע אם הוא חי או לא, במקרה כזה ניתן להסתמך על חזקת הגוף האומרת כי האדם חי היה בשעת הנגיעה, וממילא לא נטמא הנוגע בו{{הערה|תוספתא טהרות פ"ו, מובא בר"ן וריטב"א ב{{בבלי|נדה|ד|א}}}}.
== סברת הדין ==
ה[[מהרי"ט]]{{הערה|ח"א סימן ל"ז.}} מסביר כי [[חזקה דמעיקרא]] מתבסס על כך שכאשר נודע לנו על מצב מסוים, כמו למשל ב"ראהו חי", מותר לנו להאמין בה עד שיוודע שהיא השתנתה, ולכן גם כאשר נודע לנו שהיא השתנה לא ניתן להסיק שכבר השתנה זמן מה לפני שנודע לנו, מכיון שדין החזקה אומרת שלא היה לנו לחשוש '''בשעת הספק''' לכך שמא השתנה. אך כאשר אנו מתוודעים למעשה לאחר השינוי ולא ראינו את האדם לפני כן כאשר היה חי, לא ניתן להשתמש בדין חזקה דמעיקרא, מכיון שכעת הוא כבר בטל, והוא היה קיים רק בשעה שהנהגת החזקה עדיין הייתה מעשית.
== תקפות הדין בחזקות רעועות ==
[[רב יהודה]] פוסק בשם רבו [[שמואל]], כי המחליף [[פרה]] ב[[חמור]], ומשך בעל החמור את הפרה ובכך גרם לקיום הקנין, ולאחר מכן נמצא החמור כשהוא מת, ולא ידוע האם בשעת החליפין עדיין קיים היה החמור, וממילא הקנין קיים, או שמא מת היה וכל הקנין לא היה לו תוקף, במקרה כזה על בעל החמור להביא ראיה שחמורו קיים היה בשעת החליפין, וכל עוד לא יביא ראיה הוא לא יקבל לרשותו את הפרה.

התוספות{{הערה|שם=כתובות|{{בבלי|כתובות|עו|א}}}} מסביר זאת על פי כלל שכל הטומאות כשעת מציאתן, ולכן מכיון שבשעת התעוררות הספק נמצא החמור לפנינו מת, עלינו לומר שגם מקודם היה מת{{ביאור|וכסברתו הנזכרת של המהרי"ט}}.

ה[[פני יהושע]] מקשה שהרי החמור ידוע היה שהיה חי ואם כן היה לנו ללכת אחרי דין החזקה האומר שהוא היה עדיין חי בשעת החליפין, ומתרץ הפני יהושע שחזקת חי היא חזקה רעועה שכן ידוע שסופה להשתנות בבירור - אי פעם, שסוף האדם למות.{{ביאור|הפני יהושע מוסיף ומסביר שכן הדין בכל חזקות רעועות, כמו בחזקה המבוססת על הרוב, חזקה כזו נידונת בבהמה שלא ידוע מעולם שלא הייתה טריפה, אלא מתוך הסתמכות על הרוב ניתן להסתמך על כך שהיא לא טריפה; עם זאת, כאשר תמצא בהמה כזו שהיא טריפה, אין להסתמך על דין החזקה שבה, מכיוון שהיא הייתה מבוססת על חזקה חלושה ורעועה יחסית של מכוח [[רוב (הלכה)|רוב]] ולא וודאי מוחלט}}.

== הדין בקדשים ==
בניגוד לקביעת התוספות{{הערה|שם=כתובות}}, רבים מהראשונים ובהם גם התוספות עצמו ב[[מסכת נדה]] סבורים כי דין זה של "כל הטומאות כשעת מציאתן" אינו דין וסברא מהתורה, אלא תקנת חכמים, אותה החמירו בדיני [[טומאה וטהרה]] ואכילת קדשים בלבד, מפני חומרתם.
== כללים נוספים ==
יש המסבירים כי דין כל הטומאות כשעת מציאתן נאמר רק כאשר החפץ נמצא במצב המחייב בעצמותו את דין הטומאה, הטהרה וכדומה. מצב כזה ייתכן כאשר אדם מצא מת בלילה, ומכיון שמצבו של המת בתור מת הוא המחייב את הטומאה, ניתן לשייך את החפץ הנמצא לסוגת הטומאות כל עוד לא הוברר אחרת. לעומת זאת, כאשר נדה נמצאה ודם טמא על בגדיה, אין הדם בעצמותו מחייב טומאה, אלא יציאת הדם מהמקור, ולכן למרות שהדם נמצא על בגדיה, אין דין זה נכנס בסוגת הדין של כל הטומאות כשעת מציאתן{{הערה|[[תוספות רי"ד]] ב{{בבלי|קידושין|עט|א}}, וראה ב"משנת יואל", להרב יואל קלופט.}}.
== ביאורים ==
{{ביאורים}}
== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}
[[קטגוריה:כללי חזקות]]
[[קטגוריה:כללים ועקרונות בהלכה]]