הצגת המקור של הדף "יחסי ישראל–מצרים"

{{יחסי מדינות
| מדינה 1 = ישראל
| מדינה 2 = מצרים
| מפה = Israel Egypt Locator.PNG
| משטר 1 = [[דמוקרטיה פרלמנטרית]]
| משטר 2 = [[רפובליקה]]
| צבע 1 = #007FFF
| צבע 2 = #FF0000
| שגריר 2 = אמירה אורון
}}
'''היחסים של מדינת [[ישראל]] והרפובליקה הערבית של [[מצרים]]''' הם [[יחסים דיפלומטיים|היחסים הדיפלומטיים]] בין [[ישראל]] ל[[מצרים]]. היחסים בין שתי המדינות ידעו ברבות השנים תהפוכות רבות – החל מיחסי עוינות ומלחמה דרך [[הסכם השלום בין ישראל למצרים|הסכם שלום]] היסטורי וראשון ב[[הסכסוך הישראלי-ערבי|סכסוך הישראלי-ערבי]] וכלה בקיומם של יחסים דיפלומטיים מלאים, אך קרירים, בין המדינות.

== מהקמת המדינה ועד ביקור סאדאת (1948–1977) ==
{{ערך מורחב|מלחמות ישראל}}

ב־[[14 במאי]] [[1948]], עם הקמת מדינת ישראל, פלש [[צבא מצרים|הצבא המצרי]] לדרומה של ישראל, כחלק ממתקפה מתואמת של צבאות מדינות ערב השכנות. יחידות מצריות התקדמו דרך אזור [[רצועת עזה]] ו[[ניצנה]], הצליחו לכבוש את [[באר שבע]], הגיעו עד [[גשר עד הלום]] בפאתי [[אשדוד]] וניתקו את הקשר בין אזור הנגב משאר הארץ. כמו כן, הכוחות המצרים הצליחו להגיע עד אזור [[הר חברון]] ולאזור הדרומי של [[ירושלים]]. בהמשך המלחמה הצליחו כוחות [[צה"ל]] להדוף את המתקפה המצרית וכבשו את שטחי הנגב עד [[סיני]] ו[[אל עריש]]. המלחמה הסתיימה ב[[הסכם שביתת הנשק בין ישראל ומצרים|הסכם שביתת נשק]] שנחתם באי [[רודוס]] ב-[[24 בפברואר]] [[1949]]. ההסכם קבע את [[גבול ישראל-מצרים|הגבול בין מצרים לישראל]], על בסיס הגבולות שהתקיימו בין [[המנדט הבריטי|ארץ ישראל המנדטורית]] למצרים בעבר, למעט רצועת עזה שעברה לידי מצרים{{הערה|לא גבול מוסכם, אלא קו שביתת נשק. ברובם גבולות סגורים, ללא תנועה וללא קשר בין האוכלוסיות.}}.

בשנת [[1956]] פלשה ישראל לסיני בהתקפה מתואמת עם [[בריטניה]] ו[[צרפת]] במה שנודע כ[[מבצע קדש]] או [[מלחמת סיני]]. בריטניה וצרפת שאפו להחזיר לידיהן את [[תעלת סואץ]] ש[[הלאמה|הולאמה]] על ידי מצרים זמן קצר קודם לכן. ישראל הייתה מעוניינת בחיסול בסיסי ה[[פדאיון]] שתקפו מטרות בישראל לעיתים קרובות. פיגועי הפדאיון התעצמו החל מעלייתו לשלטון של [[גמאל עבד אל נאצר]] כחלק מ[[מהפכת הקצינים החופשיים]] אשר אירעה במצרים. ישראל כבשה את [[רצועת עזה]] וחצי האי סיני, אולם בלחץ [[ארצות הברית]] ו[[ברית המועצות]] נסוגה והסכימה להפרדת כוחות על בסיס קו שביתת הנשק.

לאחר מבצע קדש, היו ניסיונות גישוש בין הצדדים לכינון הסכם אי לוחמה, אולם אלו נכשלו בעיקר בשל הדרישה המצרית לנסיגה ישראלית חזרה לגבולות [[תוכנית החלוקה]] של ה[[או"ם]] מכ"ט בנובמבר [[1947]].

ב-[[1960]] נערך קרב אוויר בין 4 מטוסים מצריים שחדרו לישראל לבין שני מטוסים ישראלים. במהלך הקרב הפילו טייסי צה"ל [[מיג 17]] מצרי{{הערה|'''[[ישראל 50]]''' בעמוד על שנת 1960}}.

בפברואר 1962 חטפו חיילים מצריים אזרח ישראלי, תושב אופקים, שקטף פטריות סמוך לגבול עם רצועת עזה. מצריים החזירה אותו לישראל לאחר מספר שבועות{{הערה|'''[[ישראל 50]]''' בעמוד על שנת 1962}}.

ב־[[1966]] עלה לכותרות [[אייבי נתן]], אז בעל מסעדת קליפורניה בתל אביב, כשביקר במצרים כחלק מיוזמה פרטית שהוגדרה כתמהונית על ידי שלטונות מצרים.

במאי [[1967]] גברה שוב המתיחות בין ישראל למצרים, לאחר שמצרים הפרה את הסכם הפרדת הכוחות, סילקה את משקיפי האו"ם מסיני ומרצועת עזה וסגרה את [[מצרי טיראן]]. במקביל החלה מצרים בתיאומים צבאיים עם מדינות ערב אחרות לקראת מתקפה על ישראל. ישראל פתחה ב[[מכה מקדימה]] נגד מצרים, [[ירדן]] ו[[סוריה]] במה שנודע מאוחר יותר כ[[מלחמת ששת הימים]]. במלחמה זו כבשה ישראל שוב את רצועת עזה וחצי האי סיני.

עם תום המלחמה, ראתה מצרים בנוכחות הישראלית בסיני כמסוכנת, [[שיקום הצבא המצרי לאחר מלחמת ששת הימים|שיקמה וחיזקה את צבאה]] ויזמה באזור תעלת סואץ תקריות גבול. תקריות אלו החמירו לאורך הזמן והתפתחו לכדי [[מלחמת ההתשה]]. נאצר, הודיע על ביטולה של הפסקת האש בין הצדדים והכריז כי ההתשה היא שתכריע בסופו של דבר את ישראל. מלחמת ההתשה נמשכה עד שנת [[1970]], אז הושגה הפסקת אש בעקבות קבלת [[תוכנית רוג'רס]] על ידי הצדדים. מותו של נאצר באותה שנה והחלפתו ב[[אנואר סאדאת]], תרמו אף הם לתחושת הרגיעה בישראל שראתה בו מנהיג אפרורי.

לאחר תרגילים נרחבים והכנות ממושכות, באוקטובר [[1973]] תקפה מצרים את ישראל במפתיע במה שנודע בישראל כ[[מלחמת יום הכיפורים]] ובמצרים כמלחמת אוקטובר או מלחמת הרמדאן. בתחילת המלחמה הצליח הצבא המצרי לצלוח את [[תעלת סואץ]] ולכבוש שטחים לאורך הגדה המזרחית שלה, אולם בהמשך המלחמה הצליחו כוחות ישראלים לכבוש שטחים ממערב לתעלת סואץ ו[[כיתור הארמייה השלישית של מצרים|לכתר את הכוחות המצריים בסיני]]. על אף המצוקה המצרית והלחץ שהפעילה על המעצמות להשגת [[הפסקת אש]] לנוכח מצבה הצבאי בסוף המלחמה, במצרים הוצגה המלחמה כניצחון הירואי ש"מחה את חרפת 1967". רבים סבורים כי תפיסת המלחמה כניצחון מצרי אפשרה לסאדאת להתחיל במגעים עם ישראל וזאת לאחר שהחזיר את הכבוד האבוד למצרים. בשנת [[1974]] נחתם [[הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים|הסכם הפרדת כוחות]] שבו הוחזר אזור התעלה למצרים, ואשר סיים למעשה את מצב המלחמה בין מצרים לישראל. בספטמבר [[1975]] נחתם [[הסכם הביניים בין ישראל למצרים 1975|הסכם ביניים]] בין שתי המדינות, במסגרתו הורחבה הרצועה המצרית בסיני.

== ביקור סאדאת בכנסת והסכמי השלום (1979) ==
{{ערך מורחב|הסכם השלום בין ישראל למצרים}}
[[קובץ:Camp David, Menachem Begin, Anwar Sadat, 1978.jpg|שמאל|ממוזער|250px|מימין לשמאל: [[מנחם בגין]], [[ג'ימי קרטר]] ו[[אנואר סאדאת]] ב[[הסכמי קמפ דייוויד|קמפ דייוויד]], [[1978]].]]
מפנה דרמטי ביחסים בין המדינות אירע בנובמבר [[1977]] עם [[ביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל|ביקורו של אנואר סאדאת בישראל]] ונאומו ב[[הכנסת|כנסת]]. ביקור זה התאפשר לאחר שסאדאת הכריז במועצת [[מצרים (עם)|העם המצרי]] על כוונתו לבקר בישראל ונענה בחיוב על ידי ראש הממשלה הישראלי [[מנחם בגין]]. יוזמה זו הרעידה את אמות הסיפים באזור, גרמה לסילוקה של מצרים מ[[הליגה הערבית]] ויצרה בישראל תחושה של כמעט אחרית הימים. לאחר הביקור נפתח משא ומתן בין המדינות שידע קשיים רבים.

בספטמבר [[1978]] חתמו שני הצדדים על הסכם מסגרת לשלום - [[הסכמי קמפ דייוויד]] על פיו תיסוג ישראל מ[[סיני]] באופן מוחלט תמורת שלום מלא עם מצרים. ישראל התחייבה, ששינוי במעמדם של "הגדה המערבית ועזה" יהיה רק במסגרת המשא ומתן על מעמדם הסופי, בהשתתפות מצרים וירדן[https://mfa.gov.il/mfa/foreignpolicy/peace/guide/pages/camp%20david%20accords.aspx]. מספר חודשים לאחר מכן, ולאחר המשך משא ומתן עיקש, חתמו שני הצדדים על [[הסכם השלום בין ישראל למצרים|הסכם השלום ביניהם]] במרץ [[1979]] על מדשאות [[הבית הלבן]] ב[[וושינגטון די. סי.|וושינגטון]]. במסגרת הסכם זה התחייבה ישראל לסגת מכל שטח סיני (המצרים לא דרשו את [[רצועת עזה]] ונפתח [[שיחות האוטונומיה|משא מתן על מתן אוטונומיה לפלסטינים]]) ולהרוס את היישובים הישראליים שהיו קיימים שם ובראשם העיר [[ימית]], תוך 3 שנים. לאחר הנסיגה הישראלית הראשונית מסיני והעברת [[אל עריש]] לידי המצרים הוחל בתהליך הנורמליזציה בין המדינות: נפתחו [[שגרירות|שגרירויות]] הדדיות והחלה הפעלת טיסות בין המדינות.

במקביל ליצירת הקשרים הפורמליים בין המדינות, ניכרה התנגדות עזה מאוד בקרב ה[[אליטה אינטלקטואלית|אינטליגנציה]] המצרית להסכם השלום ומרבית הארגונים המקצועיים הוציאו מתוכם את החברים שקיימו קשרים עם ישראל. כמו כן בלטה התנגדותם החריפה של [[האחים המוסלמים]] במצרים להסכם.

== שלטון מובארק - מלחמת לבנון, הפיגועים במצרים והחזרת טאבה ==
באוקטובר [[1981]], ספג השלום מכה אנושה כאשר הנשיא סאדאת נרצח על ידי אנשי [[הג'יהאד האסלאמי המצרי]] שהתנגד להסכם השלום. למרות הרצח, מילאה ישראל במלואם את התחייבויותיה בהסכם וב־[[25 באפריל]] [[1982]] נהרסה העיר ימית לחלוטין ואחרון הישראלים עזב את סיני. [[נשיא מצרים]] החדש [[חוסני מובארכ]], התקשר לבגין והביע את הערכתו על הביצוע המדוקדק של הסכם השלום. למרות הנסיגה המלאה, תוך זמן קצר החלו היחסים בין המדינות להדרדר עם פרוץ [[מבצע שלום הגליל]] ביוני 1982. מצרים מיהרה להחזיר את [[שגרירות מצרים בישראל|השגריר שלה]] מתל אביב לקהיר ופעלה נמרצות לבידודה של ישראל בעולם.

בנוסף, החלה מצרים לטעון כי הנסיגה הישראלית לא הושלמה וכי רצועת החוף של [[טאבה]], בה הקימה ישראל מלון, היא שטח מצרי ועל ישראל להחזירה למצרים באופן מיידי. למרות משברים אלו, תיירים ישראלים רבים החלו לפקוד את מצרים.

ההתקררות בין המדינות המשיכה לאחר רציחתו ב[[קהיר]] ב-[[1985]] של [http://www.gal-ed.co.il/gpoalim/info/n_show.aspx?id=34172 אלברט אטרקצ'י] {{Webarchive|url=https://web.archive.org/web/20201001125343/http://www.gal-ed.co.il/gpoalim/info/n_show.aspx?id=34172 |date=2020-10-01 }}, [[דיפלומט]] ששירת ב[[שגרירות ישראל בקהיר|שגרירות ישראל במצרים]], רציחתה של אתי טלאור ופציעתם של שלושה עובדי שגרירות נוספים בפיגוע בקהיר ב-[[1986]] ו[[הפיגוע בראס בורקה]] באוקטובר 1985 בו חייל מצרי רצח שבעה ישראלים שנפשו בסיני. עדים שהיו במקום סיפרו על התעלמות מצרית מבקשות העזרה של הישראלים ומזלזול בוטה ועוין. במקביל באותה שנה הסכימו שני הצדדים לגשת לבוררות בינלאומית בנוגע למעמדה של טאבה. בעקבות כך החזירה מצרים את [[שגרירות מצרים בישראל|שגרירה לתל אביב]].

מספר שנים מאוחר יותר בינואר [[1989]], בעקבות הסכם הבוררות בין המדינות, הועברה רצועת החוף של טאבה על בית המלון הישראלי וכפר הנופש שנבנו בה (מלון [[הילטון טאבה]]), לידי מצרים במה שתואר על ידי המשטר המצרי כ"השבת גרגר החול האחרון של המולדת". עם זאת, גם החזרתה של טאבה לידיים מצריות לא הביאה למפנה חיובי ביחסי שתי המדינות. זמן קצר לאחר החזרת טאבה למצרים [[פיגוע האוטובוס במצרים (1990)|הותקף אוטובוס ישראלי סמוך לקהיר]] ואחד עשר ישראלים נרצחו. פיגוע זה היווה מכה אנושה לתיירות הישראלית ההולכת ומתמעטת למצרים והיווה נקודת מפנה ברצונם של ישראלים לבקר במדינה השכנה.

== מהחזרת טאבה ועד ההפיכה ==

מאז הסכם הבוררות בטאבה לא חל שינוי חיובי ביחסי שתי המדינות והם נמצאו באופן עקבי במגמת התקררות איטית. למרות הפצרות חוזרות ונשנות, נמנע הנשיא [[חוסני מובארכ]] מביקור בישראל למעט באופן חד פעמי להלווייתו של [[יצחק רבין]] בנובמבר [[1995]], תוך שהוא מדגיש כי מדובר בביקור פרטי ולא רשמי.

בתקופת השיחות המדיניות בין ישראל לפלסטינים ולסורים והחתימה על [[הסכם אוסלו]], הדרדרו מאוד היחסים בין ישראל למצרים. מצרים ראתה במדיניות [[המזרח התיכון]] החדש של ישראל מסווה להשתלטות ישראלית.{{מקור|נושא=ישראל|נושא2=מדינות המזרח התיכון}} כך שבאופן פרדוקסאלי ובניגוד לעמדה המוצהרת של מצרים בדבר רצונה בשלום כולל במזרח התיכון, היו [[שנות ה־90]] שנים קשות ביחסי ישראל-מצרים. עם פרוץ [[האינתיפאדה השנייה]] התדרדרו היחסים כאשר מצרים האשימה את ישראל בדיכוי של הפלסטינים והחזירה את שגרירה מתל אביב.

כאמור, ב[[שנות ה־80]] נהגו ישראלים רבים לטייל במצרים כתיירים אך מספרם פחת מאוד במהלך השנים בשל תחושת העוינות כלפי ישראל, לצד החשש מ[[טרור]] של חוגים קיצוניים. עד ראשית [[העשור הראשון של המאה ה-21]] נהגו ישראלים רבים לפקוד את חצי האי סיני, אולם למן פרוץ [[האינתיפאדה השנייה]] ובעיקר בשל פיגועי [[טרור פלסטיני]] ב[[מתקפת הטרור בסיני (2004)|הילטון טאבה]], [[דהב]] ו[[שארם א-שייח']] בשנים [[2004]]–[[2006]], התמעט באופן דרמטי מספר התיירים הישראלים בחצי האי, וכיום התיירות הישראלית למצרים בכלל ולסיני בפרט, דלה ביותר. התיירות המצרית לישראל מותרת באופן רשמי אך בפועל לא מיושמת בשל הדרישה של [[ממשלת מצרים]] מאזרחיה הרוצים לבקר בישראל להוציא אישור מיוחד - 'הפתק הצהוב' מטעם שרותי הביטחון המצריים. דרישה זו מגבילה את התיירות המצרית לישראל לכמה עשרות תיירים מדי שנה - כאשר רובם מגיעים ל[[השטחים|שטחים]] בלבד.

השלום עם מצרים נשמר בקפדנות לאורך השנים אך נחשב ל"[[שלום קר]]", לאור העובדה שבמצרים קיימת עוינות רבה כלפי ישראל, הבאה לידי ביטוי בעיקר בתקשורת ארסית כנגד ישראל, ובהגבלות פורמליות ובלתי פורמליות על כל קשר שמקיים מצרי עם ישראל או ישראלים. מדיניות השלום הקר המצרית באה לידי ביטוי בהחרמה מוחלטת שמטילים שלל האיגודים המקצועיים במצרים על כל קשר עם ישראל וישראלים. כך לדוגמה, ביקורו הבודד של ה[[סופר]] המצרי [[עלי סאלם]] בישראל, גרר את נידויו המוחלט על ידי איגוד הסופרים במצרים. מצרים מערימה קשיים רבים על יצירת קשרי מסחר בין המדינות, קשרי תרבות ואקדמיה, ועוד.

עם עלייתו של [[אריאל שרון]] לשלטון בישראל בפברואר [[2001]], והסרת ה"חשש" המצרי מפני יצירת שלום כולל במזרח התיכון ללא הנהגה מצרית, החלו היחסים בין המדינות דווקא להתחמם שוב. שיאם של היחסים בא לידי ביטוי בשחרורו של האסיר הישראלי שהואשם בריגול, [[עזאם עזאם]], כמחווה לשרון, ומחמאות ישראליות למובראכ על טיפולו באירועי הטרור ב[[טאבה]] ובסיני. שיאם של הקשרים בתקופת שרון היו בימי [[תוכנית ההתנתקות]], אז הגיע התיאום בין המדינות לשיא. הנשיא מובארכ החליט למנות שוב [[שגרירות מצרים בישראל|שגריר בישראל]] ושלח לתפקיד זה את מקורבו, דיפלומט ותיק ומנוסה, [[מוחמד עאסם איברהים]] ([[2005]]–[[2008]]). צוות השגרירות גדל והסגל הדיפלומטי המצרי הפך לאחד הגדולים בישראל.

בפרוץ [[מלחמת לבנון השנייה]] השמיעה מצרים ביקורת נגד התנהלות [[חזבאללה]] ונקטה מדיניות של תמיכה שקטה בישראל. היקף הפגיעה במטרות ובאוכלוסייה האזרחית גרם למתיחות מסוימת ביחסי שתי המדינות, אף כי מובארכ הבהיר, שלא יתערב במלחמה. כמה אירועים העיבו על מערכת היחסים: בדצמבר 2006 חדר דרך סיני [[מחבל]] פלסטיני אשר ביצע [[פיגוע]] בעיר [[אילת]] במהלכו [[רצח]] שלושה ישראלים. בחורף [[2007]], צצו במצרים האשמות חריפות נגד ישראל וישראלים בדמות טענות על חשיפת רשת ריגול ישראלית; ריאיון שהעניק בישראל השר [[בנימין בן אליעזר]] על פעולות סיירת "שקד" ב[[מלחמת ששת הימים]] הביא לגל האשמות קשות במצרים, שכללו עדויות לגבי הרג שבויים מצריים על ידי צה"ל ב-[[1967]]; דעת הקהל במצרים סערה בעקבות שמועה על החדרת משאית נושאת חומר רדיואקטיבי לקהיר על ידי [[שגרירות ישראל בקהיר|השגרירות הישראלית]]. בעקבות 'פרשיות' אלו דרשו חברי פרלמנט מצריים, רובם ככולם מהאופוזיציה, לנתק את היחסים עם ישראל ולגרש את השגריר הישראלי מהמדינה.

בקיץ [[2007]], עם חיזוק מקומה של מצרים כמתווכת בסכסוך הישראלי-פלסטיני ובעיקר סביב סוגיית החייל החטוף [[גלעד שליט]], התחממו שוב היחסים בין המדינות ומובראכ אירח את אולמרט ב[[שארם א-שייח']]. לעומת זאת לקראת סוף אותה שנה ותחילת [[2008]] נרשמה שוב מתיחות בין המדינות, שנבעה ממה שישראל ראתה כמתן יד חופשית מצרית להברחות אמצעי הלחימה מסיני לרצועת עזה. לאחר ששרת החוץ [[ציפי לבני]] הישראלית התריעה על הנושא והביעה את מורת רוחה הפומבית מהמדיניות המצרית במסגרת דיוני [[ועדת החוץ והביטחון]] של הכנסת, תבעו גורמים מצריים מלבני 'לא להתערב בעניינים בהם אינה מבינה', וחלקם אף ביקשו לאסור על שרת החוץ הישראלית לשוב ולבקר במצרים.

במאי 2008 החל לזרום גז מצרי ב[[צינור הגז הערבי#קו אל עריש-אשקלון|צינור אל-עריש-אשקלון]], שהוקם בעקבות הסכם שנחתם בין שתי המדינות ל-20 שנה.

בזמן [[מבצע עופרת יצוקה]] נתנה מצרים גיבוי שקט לפעולות צה"ל כנגד ארגון הטרור [[חמאס]] ברצועת [[עזה]], והטילה עליו את האחריות לפרוץ האירועים. למרות דרישת הפלסטינים, היא סירבה לפתוח את מעברי הגבול, כל עוד [[הרשות הפלסטינית]] לא תקבל את האחריות עליהם. עם זאת, היא גינתה את ישראל לאחר תחילת המהלך הקרקעי. יחסה העוין של מצרים לתנועת החמאס, נובע בין היתר מחששה מהתערבות והתפשטות [[איראן|איראנית]]-[[איסלאמיזם|איסלמיסטית]] כמו גם התחזקות [[האחים המוסלמים]] באזור. מצרים המשיכה עם אותו קו, המתנגד לחמאס גם במהלך שנת [[2009]]. מצרים החלה בבניית קיר פלדה בעומק של כמה עשרות מטרים לאורך [[ציר פילדלפי]], במטרה לעצור את המשך חפירת המנהרות לאורך הציר דרכו מוברחים אמצעי לחימה לעזה וממנה. חמאס, שהבין כי קיר זה עלול לפגוע קשות ביכולותיו הצבאיות ובניהול קשריו עם איראן וחזבאללה, פתח במערכה תקשורתית נגד מצרים{{הערה|1=[http://www.jcpa.org.il/JCPAHeb/Templates/showpage.asp?FID=650&DBID=1&LNGID=2&TMID=99&IID=23763 המאבק על קיר הפלדה המצרי], [[המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה]], 24 בדצמבר 2009}}.

עד [[ההפיכה במצרים (2011)|המהומות וההפיכה במצרים]], היה הגבול שבין המדינות שקט רוב הזמן, אם כי התרבו בו ההברחות רבות של אמצעי לחימה לכיוון [[רצועת עזה]], כמו גם פעילות פלילית ענפה לאורך הגבול עם סיני הכוללת [[סחר בסמים]], סחר בנשים ו[[הגירה]] בלתי חוקית, בעיקר מ[[דרום סודאן]] ו[[אריתריאה]].

== הפיכת תחריר: עליית מוחמד מורסי והאחים המוסלמים ==
ב-[[25 בינואר]] [[2011]] החלו הפגנות המוניות נגד הנשיא [[חוסני מובארכ]] שהביאו ל[[ההפיכה במצרים (2011)|חילופי שלטון במצרים]]. ההפגנות גרמו לאי-סדר במצרים וכן הושמעו ביתר שאת קולות נגד ישראל ונגד הסכם השלום שבין המדינות. קבוצות קיצוניות שהיו נגד הסכם השלום בין ישראל למצרים או שסברו שמחיר הגז המצרי נמוך מדי, פוצצו מספר פעמים את [[צינור]] ה[[גז טבעי]] ממצרים לישראל. החבלות החוזרות בצינור הביאו להפסקת הזרמת הגז לישראל לסירוגין.
ב-[[28 במאי]] פתחה מצרים את [[מעבר רפיח]] למורת רוחה של ישראל, ולראשונה מאז שהוטל [[הסגר על רצועת עזה]].

ב-[[13 ביוני]] 2011 נעצר אילן גרפל במצרים בחשד כי ריגל במצרים עבור ישראל{{הערה|{{וואלה!||דיווח במצרים: "קצין ישראלי נעצר בחשד לריגול"|1831428|12 ביוני 2011}}}}. גורמים רשמיים בישראל דחו בתוקף את האשמות של הגורמים המצרים.

ב-[[20 באוגוסט]] 2011, העביר ד"ר עבד אל-מונעם אבו אל-פותוח ביקורת חריפה על הסכמי השלום שבין ישראל למצרים. אבו אל-פותוח, איש [[האחים המוסלמים]] אשר התכוון להתמודד על נשיאות מצרים, אמר כי הסכמי קמפ דייוויד "למעשה אינם קיימים עוד בשטח" וכי הקשרים היחידים התנהלו בין המשטר המצרי לשעבר "שהיה סוכן של הציונים" לבין ממשלת ישראל. לדבריו, בניגוד לממשלות, "העם המצרי לא ראה בהסכמים אלו מההתחלה דבר מלבד פיסת נייר"{{הערה|{{וואלה!|ניר יהב|האחים המוסלמים: "הסכם השלום עם ישראל - פיסת נייר"|1852340|20 באוגוסט 2011}}}}.

בעקבות [[מתקפת הטרור בדרום ישראל (2011)]], אי מניעת המתקפה על ידי מצרים ומותם של חיילים מצריים בחילופי האש שבעקבות המתקפה, החלו הפגנות המונים מול שגרירות ישראל בקהיר. במהלך ההפגנות ב-[[20 באוגוסט]] הסיר מפגין את [[דגל ישראל]] מעל בניין השגרירות{{הערה|{{וואלה!|ניר יהב|גיבור היום במצרים: מסיר הדגל מגג שגרירות ישראל|1852483|21 באוגוסט 2011}}}} ו[[המועצה הצבאית העליונה של מצרים]] שקלה להשיב את השגריר המצרי מתל אביב. לבסוף התנצלה ישראל על מותם של החיילים המצריים, אך מצרים הודיעה כי לא תסתפק בהתנצלות זו. יחסו של המשטר החדש לישראל, הפיכתו של הגבול הישראלי-מצרי לגבול עימות, פעילות ארגוני טרור ב[[חצי האי סיני]] והעוינות ברחוב המצרי לישראל, הביאו את יחסי שתי המדינות לשפל.

ב-[[9 בספטמבר]] 2011 התרחשה [[תקיפת שגרירות ישראל במצרים (2011)|תקיפת בניין שגרירות ישראל במצרים]], במהלכה תקף ההמון את הבניין והשתלט עליו, תוך שהוא בוזז את תכולת חלק ממשרדי השגרירות. המאבטחים הישראלים בשגרירות עמדו בסכנה וחולצו בידי הצבא המצרי לאחר לחצים אמריקניים על השלטון הצבאי המצרי. בעקבות כך הוחזרו לישראל השגריר, עובדי השגרירות ובני משפחותיהם{{הערה|{{הארץ|ברק רביד|שגריר ישראל במצרים, העובדים ובני משפחותיהם פונו הלילה בטיסה מיוחדת|1.1559203|10 בספטמבר 2011}}}}. סגן השגריר נותר כנציג הדיפלומטי היחיד של ישראל במצרים{{הערה|{{וואלה!|ניר יהב|"פתיחת השגרירות בקהיר תתעכב, הרחוב עדיין זועם"|1861113|18 בספטמבר 2011}}}}.

באוקטובר 2011 סייעה מצרים לישראל ולחמאס להגיע ל[[ההסכם לשחרור גלעד שליט|הסכם בדבר שחרור גלעד שליט]], וליישום ההסכם, והגיעה [[פרשת אילן גרפל|להסכם נפרד עם ישראל]], שבמסגרתו שוחרר [[אילן גרפל]] והוחזר לישראל. בתמורה שחררה ישראל 25 אסירים פליליים מצריים{{הערה|{{mako|חדשות 2|אילן גרפל ישוחרר היום מהכלא המצרי ויגיע לישראל|13f7d3e52334331017|news-military/security|27 באוקטובר 2011}}}}.

באפריל 2012 ביטלה מצרים את הסכם הגז עם ישראל{{הערה|{{TheMarker|אבי בר-אלי|מצרים ביטלה את הסכם הגז עם ישראל; EMG: "זו הפרה של הסכם השלום"|0000017f-db49-db22-a17f-fff9593c0000|22 באפריל 2012}}}}. [[חברת החשמל]] הישראלית פנתה לבוררות בינלאומית שפסק תשלום לישראל בגובה כ-1.76 מיליארד דולר. באפריל 2017 דחה בית משפט בשווייץ ערעור מצרי על פסק דין דולר{{הערה|{{כלכליסט|ליאור גוטמן|הערעור נדחה: מצרים מחויבת לשלם לחברת החשמל כ-1.76 מיליארד דולר|3712174|27 באפריל 2017}}}}. לאחר שמצרים סירבה לשלם את הפיצוי, הגיעו הצדדים לפשרה ביוני 2019 לפיה תקבל חברת החשמל 500 מיליון דולר על פני שמונה וחצי שנים{{הערה|{{TheMarker|אורה קורן|תספורת של 2 מיליארד דולר: רשות החשמל אישרה את הסכם הפשרה עם מצרים|1.7968437|11 באוקטובר 2019}}}}.

== ההפיכה הצבאית ושלטון א-סיסי ==
בשנת [[2013]] ערך [[צבא מצרים]] [[ההפיכה במצרים (2013)|הפיכה צבאית]]. [[מוחמד מורסי]] הודח ונכלא, [[האחים המוסלמים]] הוצאו מחוץ לחוק ונערכו [[הבחירות לנשיאות מצרים (2014)|בחירות לנשיאות]] בהן זכה [[עבד אל-פתאח א-סיסי]].

=== מדיני-ביטחוני ===
ב-2015 הנשיא הישראלי [[ראובן ריבלין]] הביע באוזני קנצלרית גרמניה [[אנגלה מרקל]] דאגה מכוונתה למכור צוללות מתקדמות למצרים. מרקל הבהירה שלעסקה ניתן אישור מגורם ישראלי רשמי{{הערה|{{ynet|איתמר אייכנר ואלי סניור|ריבלין הביע דאגה ממכירת הצוללת למצרים, מרקל הוכיחה שיש אישור ישראלי|4991343|19 ביולי 2017}}}}, שהתגלה בהמשך כ[[ראש ממשלת ישראל]], [[בנימין נתניהו]]{{הערה|{{גלובס|אסף אוני|משולש היחסים גרמניה-ישראל-מצרים: מה בכל זאת אפשר לספר על "הסוד הביטחוני" שנתניהו לא גילה|1001279317|24 במרץ 2019}}}}, במה שהיווה חלק מ[[תיק 3000|פרשת הצוללות]].

ב-[[2 במרץ]] [[2016]] הורחק המחוקק תאופיק עוכאשה מהפרלמנט המצרי ל-5 שנים, משום שהוא אירח בביתו את שגריר ישראל{{הערה|[https://www.youtube.com/watch?v=c-iDhf1fzQ8 מבט - חבר הפרלמנט המצרי תאופיק אוקשה מודח ממנו לאחר הפגישה עם שגריר ישראל], בערוץ [[YouTube]] של [[רשות השידור]]{{ש}}{{ynet|רועי קייס|נפגש עם שגריר ישראל - והורחק ל-5 שנים מהפרלמנט|4773444|2 במרץ 2016}}}}. בדצמבר 2016 פונתה שגרירות ישראל בקהיר מטעמי ביטחון, ובסוף אוגוסט 2017 חזר שגריר ישראל למצרים{{הערה|{{חדשות 13|אלעד זיני, מואב ורדי|שגריר ישראל במצרים חזר לקהיר לאחר 8 חודשי היעדרות|item/news/politics/ntr-1262359/|29 באוגוסט 2017}}}}.

באפריל 2016 אישרה ישראל את החזרת האיים [[טיראן (אי)|טיראן]] ו[[סנפיר (אי)|סנפיר]] ממצרים ל[[ערב הסעודית]]. הסכם דרש את אישורה כי חסימת [[מצרי טיראן]] הייתה [[קאזוס בלי|הגורם]] לפריצת [[מלחמת ששת הימים]]{{הערה|{{וואלה!||הסכמת ישראל להעברת האיים בים סוף: מחווה למצרים וקריצה לסעודיה|2952094|12 באפריל 2016}}}}.

שנת [[2018]] עמדה בסימן התגברות פעילות [[המדינה האסלאמית|דאעש]] ב[[סיני|חצי האי סיני]], דבר שהוביל להתגברות הלחץ הצבאי המצרי נגד פעילי הטרור בחצי האי, תוך תגבור כוחות משמעותי{{הערה|{{ynet|ליעד אוסמו|"כוננות שיא במדינה": צבא מצרים פתח במבצע ענק נגד דאעש|5101444|9 בפברואר 2018}}}}. תגבור הכוחות אף נעשה בניגוד להסכם השלום עם מצרים, תוך הסכמה ישראלית יוצאת דופן{{הערה|{{Cite news|url=http://jiss.org.il/he/henkin-egypt-military/|title=ההתעצמות של צבא מצרים - JISS|date=2018-01-07|newspaper=JISS|language=he-IL|access-date=2018-04-04}}}}. במסגרת שיתוף הפעולה בין שתי המדינות, תקפו [[כלי טיס בלתי מאויש|מל"טים]] ישראלים פעילי טרור בחצי האי, תוך הסכמה מצרית ושיתוף פעולה מודיעיני קרוב{{הערה|{{הארץ||בכיר ישראלי לשעבר: ישראל ביצעה תקיפות מל"טים בסיני בשנים האחרונות, בברכת מצרים|0000017f-e9c3-dea7-adff-f9fba7eb0000|11 ביולי 2016|מנויים=לא}}}}.

ביוני 2020 אישרה הממשלה את מינוייה של [[אמירה אורון]] לשגרירת ישראל במצרים{{הערה|{{גלובס|טל שניידר|הממשלה אישרה מינוי שגרירות במצרים ובטורקמניסטן|1001331494|7 ביוני 2020}}}}, לאחר שראש הממשלה בנימין נתניהו, כשר החוץ ב-2018, סירב לקבל אז את הצעת ועדת המינויים של משרד החוץ למנותה, וניסה למנות דמות פוליטית כשגריר במצרים, אבל ניסיון זה לא צלח. ב-2020 הביא שר החוץ [[גבי אשכנזי]], בתיאום עם נתניהו, לאישור מינוייה בממשלה{{הערה|{{ynet|איתמר אייכנר|אחרי שנה וחצי: הממשלה תאשר את מינוי השגרירה במצרים|5741188|2 ביוני 2020}}}}.

ב-13 בספטמבר 2021, נפגשו ראש הממשלה [[נפתלי בנט]] והנשיא [[עבד אל-פתאח א-סיסי]] בביקור פומבי ראשון זה עשור של ראש ממשלה ישראלי במצרים{{הערה|{{ynet||פסגה בשארם א-שייח: בנט יפגוש היום את נשיא מצרים|news/article/hk11m6shgk|13 בספטמבר 2021}}}}.

ב-8 בנובמבר 2021 נחתם הסכם "המסדיר את נוכחותם של כוחות משמר באזור [[רפיח]], לטובת הגברת האחיזה הביטחונית של צבא מצרים באזור זה"{{הערה|{{mako|ניר דבורי|בצעד נדיר {{!}} בכירים בצה"ל ובצבא מצרים נפגשו והצטלמו: "דנו בסוגיות הדדיות"|227ef9ac86efc71026|news-military/2021_q4|8 בנובמבר 2021}}}}.

ב-[[3 ביוני]] [[2023]] התרחש [[פיגוע הירי בגבול ישראל–מצרים (2023)]], שבו שני לוחמים ולוחמת צה"ל נהרגו ב[[פיגוע ירי]] ב[[גבול ישראל–מצרים]] שבוצע על ידי [[משטרת מצרים|שוטר מצרי]].

ב-12 ביולי 2023, [[המטה לביטחון לאומי|ראש המל״ל]], [[צחי הנגבי]], ביקר בקהיר ונועד עם בכירי השלטון במדינה. "ישראל היום" פרסם כי הנגבי דן בין היתר בהסכמה הישראלית לפתח את מאגר הגז ״גזה מארין״ הממוקם מול חופי עזה ואשר הכנסותיו אמורות להגיע לרשות הפלסטינית. על פי ההחלטה הישראלית, מצרים היא שתהיה אחראית על פיתוח המאגר עבור [[הרשות הפלסטינית]]{{הערה|{{ישראל היום|אריאל כהנא|ראש המל"ל ביקר בקהיר ודן בפיתוח מאגר גז מול חופי עזה|news/geopolitics/article/14378641|12 ביולי 2023}}}}.

ב-12 במאי 2024, מצרים הצטרפה ל[[תלונת דרום אפריקה נגד ישראל בגין רצח עם]].<ref>{{קישור כללי|כתובת=http://news.walla.co.il/item/3663666|כותרת=מצרים: תומכים בתביעה של דרום אפריקה נגד ישראל בהאג - וואלה חדשות|אתר=וואלה|תאריך=2024-05-12|שפה=he|תאריך_וידוא=2024-05-13}}</ref>

=== אנרגיה וגז ===
בינואר 2019 ביקר [[שר האנרגיה]], [[יובל שטייניץ]], במצרים, היה זה [[ביקור ממלכתי]] ראשון של שר ישראלי מאז המהפכה ב-2011{{הערה|{{גלובס|סוניה גורודיסקי|לראשונה מאז האביב הערבי: השר שטייניץ ביקר במצרים|1001268993|14 בינואר 2019}}}}. ב-15 בינואר 2020 הודיעו שטייניץ ומקבילו המצרי, טרק אל-מולה, על תחילת ייצוא גז טבעי ממאגר [[לווייתן (שדה גז)|לווייתן]] הישראלי למצרים{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.e-ir.info/2020/03/04/opinion-pipelines-and-politics-natural-gas-connects-israel-and-egypt/|הכותב=Roie Yellinek|כותרת=Opinion - Pipelines and Politics: Natural Gas Connects Israel and Egypt|אתר=E-International Relations|תאריך=|שפה=אנגלית|תאריך_וידוא=2020-05-08}}}}.

בפברואר 2022 נרשמה מחוות כבוד של נשיא מצרים א-סיסי לשרת האנרגיה הישראלית אלהרר. בכינוס אנרגיה בינלאומי שנערך במצרים, א-סיסי חצה את האולם מקצה לקצה, כדי לברך לשלום את אלהרר<ref>{{כיכר השבת|ציקי ברנדוין|כך נשיא מצרים כיבד את השרה הישראלית|412389|14 בפברואר 2022}}</ref>. מחווה זו יוצאת דופן לאור היחס הקריר, ולעיתים עוין, שמביעה מצרים כלפי ישראל.

ביולי 2023, כי עקב המשבר הכלכלי-אנרגטי שחווה מצרים, פנו גורמים מצרים לגורמים במל"ל בבקשה לאשר את הגדלת ייצוא הגז למצרים. מצרים, שנמצאת במצב כלכלי בעייתי, מעוניינת בגז הישראלי הן עבור הובלתו באמצעות מתקני ההנזלה המצריים לאירופה (קהיר רוכשת מישראל גז טבעי לפי מחיר של 7.5 דולר ליחידת חום, ובשוק ה-LNG מרוויחה ממנו) והן עבור המשק המקומי.

=== תיירות ===
במרץ 2022 סיכם [[ראש ממשלת ישראל]], [[נפתלי בנט]], עם [[נשיא מצרים]], [[עבד אל-פתאח א-סיסי]], על הרחבת הטיסות הישירות בין המדינות והשקת קו תעופה מתנב"ג לשארם א-שייח<ref>{{ynet|איתמר אייכנר, דניאל סלאמה|קו חדש ייחנך מנתב"ג לשארם א-שייח|60946890|16 במרץ 2022}}</ref>. באותו חודש נפגש בנט עם נשיא מצרים א-סיסי ויורש העצר של אבו דאבי [[מוחמד בן זאיד אאל נהיאן|מוחמד בן זאיד]], כמו כן נפתחה אפשרות ל[[נדידת רשתות לסיני|נדידת רשתות הסלולר הישראליות בחצי האי סיני]].

==שגרירים==
===שגרירי ישראל במצרים===
*[[אליהו בן-אלישר]] [[1980]]–[[1981]]
*[[משה ששון]] [[1981]]–[[1988]]
*[[שמעון שמיר]] [[1988]]–[[1990]]
*[[אפרים דובק]] [[1990]]–[[1992]]
*[[דוד סולטן]] [[1992]]–[[1996]]
*[[צבי מזאל]] [[1996]]–[[2001]]
*[[גדעון בן-עמי]] [[2001]]–[[2003]]
*[[אלי שקד]] [[2003]]–[[2005]]
*[[שלום כהן (שגריר)|שלום כהן]] [[2005]]–[[2010]]
*[[יצחק לבנון (שגריר)|יצחק לבנון]] [[2010]]–[[2011]]
*[[יעקב אמיתי]] [[2011]]–[[2014]]
*[[חיים קורן]] [[2014]]–[[2016]]
*[[דוד גוברין]] [[2016]]–[[2020]]
*[[אמירה אורון]] [[2020]]–הווה

===שגרירי מצרים בישראל===
*[[סעד מורתדה]] [[1980]]–[[1982]]
*[[מוחמד בסיוני]] [[1986]]–[[2000]]
*[[מוחמד עאסם אבראהים]] [[2005]]–[[2008]]
*[[יאסר ראדא]] [[2008]]–[[2012]]
*[[עאטף סאלם]] [[2012]]
*[[חזאם חייראת]] מ-[[2015]]{{הערה|{{וואלה!|אמיר תיבון|אחרי שנתיים וחצי: מצרים מינתה שגריר חדש לישראל|2865683|21 ביוני 2015}}}}.
בשנים 1982 עד 1986, 2000 עד 2005 ומ-2012 עד 2015 לא כיהן בישראל שגריר מצרי.

== ראו גם ==
* [[קו 100 לקהיר]]

==לקריאה נוספת==
*[[אלוף הראבן]], '''מלחמות ושלום - סוגיות ביחסים בין ישראל לשכניה הערבים''' (חוברת א', סוגיה 2 - ישראל ומצרים), הוצאת [[האוניברסיטה העברית בירושלים]], 1988
* [[אפרים דובק]], '''ובכל זאת שלום: יחסי ישראל מצרים'''; עורך: רמי טל; הקדמה מאת [[יצחק שמיר]]; תל אביב: [[הוצאת משכל|משכל]], 1998
* [[דוד סולטן]], '''בין קהיר לירושלים: הנורמליזציה בין מדינות ערב וישראל - הדוגמה המצרית''', הוצאת [[אוניברסיטת תל אביב]] (המכון האוניברסיטאי לדיפלומטיה ושיתוף פעולה אזורי מיסודם של מרכז פרס לשלום ואוניברסיטת תל אביב), 2007
* [[שמעון שמיר]], '''עֲלֵה טָרָף''', סיפור המרכז האקדמי הישראלי בקהיר, [[ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב]], 2016
* מאיר בוימפלד, '''קפיצה למים הקרים: המגעים המדיניים בין ישראל, מצרים וארצות הברית בשנים שקדמו למלחמת יום הכיפורים 1970–1973 (כרך א')''', הוצאת [[אפי מלצר בע"מ|אפי מלצר]], 2017
* [[שמעון שיפר]], '''המתריע: שיחות עם האלוף (במיל') עמוס גלעד''', הוצאת [[ידיעות ספרים]], 2019, עמודים 121–134

==קישורים חיצוניים==
{{קישורי פורטל|ישראל|המזרח התיכון|היסטוריה|שם3=פורטל ההיסטוריה}}
{{ויקישיתוף בשורה|Category:Relations of Egypt and Israel}}
* {{הארץ|עמוס הראל|היה שלום? תהיה מלחמה?|1.1587045|9 בדצמבר 2011}}
* [http://israelidocuments.blogspot.co.il/2015/09/4-1975.html נקודת מפנה בדרך לשלום: ממשלת יצחק רבין והסכם הביניים עם מצרים, 4 בספטמבר 1975, חלק א] בבלוג של [[ארכיון המדינה]], 3 בספטמבר 2015
* [https://catalog.archives.gov.il/publication/israel-egypt-relations/ ארכיון יחסי ישראל מצרים] באתר [[ארכיון המדינה]]
* {{וואלה!|ניר יהב|"אתם פוחדים מאתנו": למה המצרים עדיין שונאים אותנו כל כך?|2946371|24 במרץ 2016}}
* {{הארץ|דן סגיר|כיצד תרמה החרדה הגרעינית להסכם השלום עם מצרים|1.4619845|22 בנובמבר 2017}}
* {{מעריב אונליין|איריס ז'ורלט|איך נראה השלום עם מצרים בתחילת העשור החמישי לקיומו. דוח מצב|news/politics/Article-680819|19 בינואר 2019}}
* {{גלובס|שחר סמוחה|איך שמחנו לקראתו: בשבוע הבא נציין 40 שנה להסכם השלום עם מצרים, והיחסים? קפואים מתמיד|1001276809|9 במרץ 2019}}

== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}

{{ניווט יחסי חוץ|ישראל|מצרים}}
[[קטגוריה:יחסי ישראל–מצרים|*]]
{{ללא בוט|641}}
{{וח|יחסי ישראל–מצרים}}
{{מיון ויקיפדיה|דף=יחסי ישראל–מצרים|גרסה=38637744|פריט=Q574821}}