הצגת המקור של הדף "הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות"

[[קובץ:Armistice agreement between Israel and the Arab States - 1949 (In Hebrew).svg|ממוזער|464x464px|ישראל ושכנותיה בגבולות הסכמי שביתת הנשק – 1949]]
[[קובץ:Members of Israeli Delegation to Armistice talks in Rhodes, January 1949.jpg|ממוזער|הצוות הצבאי הישראלי לשיחות שביתת הנשק, [[1949]]]]
[[קובץ:Israel-Egypt armistice commission.jpg|250px|ממוזער|שמאל|ועדת שביתת הנשק ישראל-מצרים נפגשת בשטח לקביעת תוואי הגבול]]
[[קובץ:בית שביתת הנשק.JPG|שמאל|ממוזער|250px|[[בית שביתת הנשק|בית ועדת שביתת הנשק]] הישראלית-מצרית בשנים 1955–1967 ליד גבול רצועת עזה. במעבר הגבול הסמוך לבית הוחזרו לישראל בחסות האו"ם מלחי האונייה "[[פרשת הספינה בת גלים|בת גלים]]" שנשבו בידי המצרים בשנת 1953 במהלך ניסיונם לעבור את תעלת סואץ. עד [[מבצע הר געש]] בנובמבר 1955 התכנסה הוועדה באזור המפורז ב[[עוג'ה אל-חפיר]]]]

'''הסכמי שביתת הנשק''' שנחתמו בין [[ישראל]] לשכנותיה, [[מצרים]], [[ירדן]], [[סוריה]] ו[[לבנון]], בעקבות [[מלחמת העצמאות]], הם הסיום הרשמי של מלחמה זו. הסכמים אלו ידועים גם בשם '''הסכמי רודוס'''.

בסוף שנת [[1948]] היה ניצחונה של מדינת ישראל במלחמת העצמאות ברור. ב-[[22 באוקטובר]] 1948, עם הניצחון של ישראל ב[[מבצע יואב]], הכריזה [[מועצת הביטחון]] של ה[[או"ם]] על [[הפסקת אש]], אך זו לא נכנסה לתוקף, ולאחריה פתח [[צבא הגנה לישראל|צה"ל]] ב[[מבצע חירם]], שבו נכבש כל שטחו של [[הגליל העליון]]. ב[[מבצע חורב]] לסילוק הכוחות המצריים מן [[הנגב]], הגיע צה"ל עד [[אל עריש]].

ב-[[16 בנובמבר]] 1948 פנתה מועצת הביטחון לצדדים בדרישה תקיפה לפתוח ב[[משא ומתן]] על [[שביתת נשק]], וב-[[29 בדצמבר]] קיבלה החלטה הקוראת לפתיחת שיחות על שביתת נשק בין מדינת ישראל ל[[מדינות ערב]], בחסותו של המתווך מטעם האו"ם, [[ראלף באנץ']]. ב-[[12 בינואר]] [[1949]] נפתחו שיחות שביתת הנשק במלון השושנים באי [[רודוס]] (מכאן שמם – "הסכמי רודוס"). השיחות ארכו שישה חודשים והסתיימו ב-[[20 ביולי]] 1949 עם חתימת ההסכם עם [[סוריה]], שהיה האחרון מבין ההסכמים שנחתמו. הלחימה במלחמת העצמאות נמשכה במקביל לשיחות בחלק מהחזיתות, במטרה לקבוע עובדות בשטח, והסתיימה ב-[[10 במרץ]] 1949, עם כיבוש [[אילת]] ב[[מבצע עובדה]]. באופן רשמי הסתיימה המלחמה עם חתימת הסכם שביתת הנשק האחרון.

בהסכמי שביתת הנשק נקבע מנגנון פיקוח של משקיפי או"ם באמצעות ארבע ועדות שביתת נשק מעורבות של נציגי ישראל ונציגי כל אחת מארבע המדינות שחתמו עמה על ההסכמים. תוואי "[[הקו הירוק]]", שהיה [[גבולות מדינת ישראל|גבולה של ישראל]] עד [[מלחמת ששת הימים]], נקבע רשמית בהסכמים אלו. ב-1950 ניתנה [[ההצהרה המשולשת (1950)|ההצהרה המשולשת]], של [[ארצות הברית]], [[הממלכה המאוחדת]] ו[[צרפת]], כדי להבטיח את קיום ה[[סטטוס קוו]] הטריטוריאלי שנקבע לאחר חתימת הסכמים אלה.

==ההסכם עם מצרים==
ב-1 בינואר 1949 העמידו הבריטים [[אולטימטום]] לישראל, בתיווך אמריקאי, על פיו עליה לסגת משטחים עליהם השתלטה ב[[חצי האי סיני]], ולא, יפעלו צבאית להשגת תכלית זו, לצד הכוחות המצריים בהתאם ל[[האמנה האנגלו-מצרית מ-1936|אמנה האנגלו-מצרית מ-1936]]. צבא בריטי הועבר ל[[עקבה]] והתקבלו ידיעות מודיעיניות על כוונת הבריטים לכבוש את הנגב בסיוע הלגיון הירדני, הצבא העיראקי וצבא מצרים. הלחץ הבין-לאומי נשא פרי, וב-2 בינואר נסוגו כוחות ישראל מסיני.

בשל כיתורו של [[צבא מצרים|הכוח המצרי]] ב[[רצועת עזה]], ועקב המצור שבו הייתה נתונה חטיבה מצרית ב[[כיס פלוג'ה]], נאלצה [[מצרים]] לפתוח ב־[[12 בינואר]] 1949 במשא ומתן על שביתת נשק עם ישראל. הדיונים, בתיווך האו"ם, נערכו באי היווני רודוס.

בראש משלחת ישראל עמד המנהל הכללי של משרד החוץ [[ולטר איתן]], כשלצידו [[ראובן שילוח]] ו[[אליהו ששון]] ויועץ משפטי מטעם [[משרד החוץ]]. בראש הצוות הצבאי עמד האלוף [[יגאל ידין]], ושני קציני [[מודיעין צבאי|מודיעין]]: רב-סרן [[אריה סימון]] ורב-סרן [[יהושפט הרכבי]]. האלוף [[דוד שאלתיאל]] וסגן-אלוף [[יצחק רבין]] השתתפו בחלק מהשיחות.

בראש המשלחת המצרית עמד קולונל מוחמד סיף אל-דין, כשלצידו שני קולונלים ושני קציני מודיעין, יועץ משפטי ושני יועצים מדיניים. המתווך בפועל היה [[ראלף באנץ']]{{הערה|{{ישראל היום|דיוויד סלע|רשמית: נחתם הסכם שביתת הנשק עם מצרים|637103|1 במרץ 2019}}}}.

מצרים הציבה תנאים מוקדמים חמורים, כגון נסיגת צה"ל מ[[באר שבע]], ולפיכך היו הדיונים ממושכים. עם זאת, במהרה החל משא ומתן ישיר בין הצדדים, ללא עזרת נציגי האו"ם. ההסכם נחתם לבסוף ב־[[24 בפברואר]] 1949{{הערה|{{הארץ1|אריה וואלנשטיין|נחתם הסכם שביתת הנשק בין ישראל ומצרים|19490225|2}}, {{הארץ1||המשך|19490225|11}}}}, וקבע שהנגב יישאר בשלטון מדינת ישראל, אך מוצב בית הקברות מערבית לרפיח יעבור למצרים. בנוסף קבע ההסכם שהחטיבה המצרית המכותרת תשוב למצרים, ושאזור [[פתחת ניצנה|עוג'ה אל חפיר]] יפורז.

ההסכם קבע (בסעיף 6 תת-סעיף 1) כי באזור עזה ישורטט [[גבול ישראל-מצרים|קו הגבול]] 3 ק"מ מזרחית ובמקביל לכביש מג'דל-עזה ודרומה עד הגבול הבין-לאומי. כאשר הגיעו הצוותים לשרטט את הקו בשטח, התגלה כי הוא חוצה באזור הדרומי את כפרי [[עבסאן אל-כבירה|עבסאן]] ומפריד בין בתי הכפר לאדמותיו. עקב זאת, הגיעו הצוותים לכלל הסכמה שיש לשנות את הקו כך שיכלול את כפר עבסאן בשלמותו, ולכן באזור דרום הרצועה, קו שביתת הנשק רחוק יותר מ-3 ק"מ מהכביש (באזור קיבוץ [[נירים]] נוצרה ה"ברך" של הרצועה). בתמורה קיבלה ישראל שטח שווה בצפון הרצועה, אשר תחומה הצפוני שורטט בצמוד למושב [[נתיב העשרה]] של היום, במקום בצמוד לקיבוץ [[יד מרדכי]]. ההסכם, שהוגדר "פשרת שעה", נחתם בחודש פברואר 1950, ולכן קו שביתת הנשק עם מצרים המשורטט במפות ובשטח הוא מ-1950 ולא הקו שהוסכם עליו בתחילה ב-1949.

==ההסכם עם לבנון==
המגעים בין ממשלת ישראל ולבנון החלו מיד בתום [[מבצע חירם]] בנובמבר 1948{{הערה|שם=קולהעם|{{קול העם||פונו חמשה כפרים בלבנון|19490119|9}}}}, לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק עם מצרים{{הערה|{{מעריב||לבנון ועבה"י מוכנים למו"מ לשביתת נשק|19481212|9}}}}. בשיחות מקדימות בפריז הביעה ישראל רצון טוב בנכונותה לפנות חלק מהכפרים בתחום שליטתה, והושגה הסכמה כללית למשא ומתן בעניין שביתת-נשק, 5 כפרים פונו בינואר 1949{{הערה|שם=קולהעם}}, אך תחילת השיחות נדחתה ל-1 במרץ.

השיחות עם המשלחת הלבנונית נערכו ליד [[ראש הנקרה]]. בראש המשלחת הישראלית עמד סגן-אלוף [[מרדכי מקלף]] ולצדו אנשי משרד החוץ [[יהושע פלמון]] ושבתאי רוזן. חברי המשלחת הלבנונית היו תופיק סלים, רמטכ"ל [[צבא לבנון]] ולצדו שני קצינים נוספים ונציג ממשרד החוץ הלבנוני{{הערה|{{על המשמר||הסכם לשביתת-נשק כללית בין ישראל ולבנון|19490324|22}}}}. את השיחות ניהל אנרי ויז'יה – נציג האו"ם.

עיקר הדיון התמקד בשיחות ישירות, כאשר נציגי האו"ם ממלאים תפקיד פחות מרכזי וחיוני מאשר בשיחות עם מצרים. כמעט שלא שררו חילוקי-דעות לגבי טיבו של ההסכם. למרות ההסכמה בין שני הצדדים המשא ומתן ארך כשלושה שבועות וזאת בגלל דרישת ישראל לנסיגת סוריה משטחים בתחום ישראל שהיו בשליטתה. נציגי משרד החוץ חלקו על עמדה זו, ועימם האו"ם וה[[לבנונים]] שהתנגדו לה, אך פעלו לפיה.

אולם, לקראת חתימת ההסכם, חששה המשלחת הישראלית שכתוצאה מדעת הצדדים הנוספים בהסכם על עמדת ישראל, יופעל לחץ בין-לאומי על המדינה כדי לאלצה לחתום על ההסכם רק כאשר תושלם מלאכת הניסוח. כתוצאה מכך, המשלחת החליטה לשנות את מהלכיה. היא הסכימה לחתום על ההסכם, בתנאי שבאחד מסעיפיו ייקבע לוח זמנים לנסיגת ישראל ומועדי הנסיגה יותנו בהשגת הסכם עם הסורים. ויז'יה התנגד בחריפות לעמדה זו, וכמעט שהפסיק את השיחות. תנופת הדיונים נבלמה, והכול ציפו לשינוי בעמדה הישראלית.

ב-[[17 במרץ]] 1949 הוחלט לחתום לאלתר על ההסכם. הסיבה לכך הייתה שילוב של שיקולים מדיניים וצבאיים, לאחר שינוי עמדתה של ישראל{{מקור|נושא=אמנות|נושא2=היסטוריה}}.

הדרג המדיני הביע את טיעוניו עוד קודם לכן. אלה התחלקו לשני טיעונים עיקריים{{מקור|נושא=אמנות|נושא2=היסטוריה}}:
* חשש לפגיעה בסיכויי ישראל להתקבל לאו"ם, עקב טענה כי הכשילה את המשא ומתן.
* לקראת כינוס ראשי מדינות ערב עם ועדת הפיוס של האו"ם, מבחינה מדינית, עדיף היה שמצרים לא תהיה המדינה היחידה שתופיע אשר לה הסכם עם ישראל. כמו כן, ע"פ בן-גוריון, חתימה על הסכם עם לבנון, תחזק את הדעה הבין-לאומית ובכך תסייע במשא ומתן מול ירדן.

בנוסף לטיעונים אלה, התגבשה אצל בן-גוריון ההכרה, כי חתימת ההסכם תחזק בזירה הבין-לאומית ובאו"ם את תביעתה של ישראל על הנגב הדרומי ותסייע לה במשא-ומתן עם ירדן, בייחוד לאור התוכנית לפעול צבאית באזור השומרון.

הסכם שביתת הנשק עם לבנון נחתם ב-23 במרץ 1949{{הערה|{{הארץ1||היום יוחל בביצוע סעיפי ההסכם בין לבנון וישראל שנתתם בראש־הנקרה|19490324|15}}{{ש}}{{על המשמר||הסכם שביתת הנשק עם לבנון נכנס לתוקפו|19490324|2}}}}.
צבא לבנון פינה את ראש הנקרה. נערכו חילופי שבויים בהם הוחלפו 6 ישראלים כנגד 36 לבנונים{{הערה|{{מעריב||3 כפרים נוספים הוחזרו ללבנון|19490321|7}}}}.
צה"ל פינה את 11 הכפרים שנכבשו על ידו בתחום לבנון עד נהר ה[[ליטני]]{{הערה|{{הבקר||11 כפרים בלבנון יפונו בהיחתם ההסכם עם ישראל|19490221|8}}}}, וישראל נסוגה גם מ[[עמק עיון]] שם עיבדו חקלאי מטולה חלקות חקלאיות הרשומות על שמם ב[[מרשם המקרקעין|טאבו]] ב[[צידון]] עד תחילת מלחמת העצמאות אף על פי שמאז [[הסכם ניוקומב-פולה]] 1923 הן נותרו בשטח המנדט הצרפתי ולאחר היותה של לבנון למדינה ריבונית ב-1943 מצידו הלבנוני של קו הגבול הבין-לאומי עם המנדט הבריטי לימים מדינת ישראל<ref>[https://t.me/MyGPLANET/22777 קרקעות בבעלות יהודית מעבר לקו הגבול הבינלאומי. צילום אוויר של חיל האוויר הבריטי 1945], דף האינסטגרם של גיא בכור</ref>.

==ההסכם עם ירדן==
השיחות הרשמיות בין ישראל לירדן החלו ברודוס ב-4 במרץ 1949, והיו מורכבות וקשות בגלל [[גבול ישראל-ירדן|הגבול]] הארוך והמפותל המשותף לה ולמדינת ישראל. השתתפו בהן מצד ישראל: [[ראובן שילוח]] (ראש המשלחת), סגן-אלוף [[משה דיין]], סגן-אלוף [[דן לנר]], והיועץ המשפטי [[שבתאי רוזן]]. כעבור זמן צורף גם [[יעקב שמעוני]]. שני קצינים ישראליים, [[יהושפט הרכבי]] ו[[שאול רמתי]], צורפו למשלחת, אך לא נמנו עם חבריה הרשמיים.

בראש המשלחת הירדנית עמד קולונל אחמד צדקי אל-ג'ונדי, ועם חבריה נמנו: ליטנאנט-קולונל מוחמד אל-מעאייטה, קפטן [[עלי אבו נוואר]], מייג'ור ראדי הנדאוי, והיועץ המשפטי ריאד אל-מופלח. מטעם האו"ם ניהל את השיחות [[ראלף באנץ']]. השיחות עם ירדן התנהלו באווירה ידידותית וביחסי קרבה בין המשלחות, אולם המשלחת הירדנית הייתה מורכבת מאישים בדרג מדיני וצבאי נמוך יחסית, שהיו מחוסרי סמכות ממשית ולא הוסמכו להחליט בנושאים המרכזיים. הדיונים המכריעים לא נערכו ברודוס, אלא במגעים ישירים עם המלך ונציגיו.

החזית הירדנית השתרעה לאורך קווים ארוכים ומפותלים, שמשני עבריה ישבו מרבית התושבים היהודים והערבים של ארץ-ישראל. בחלקה הצפוני והמרכזי החזיק הצבא העיראקי, ובקטעים אחרים בחלקה הדרומי ישב הצבא המצרי. בירושלים הפריד קו החזית בין שתי האוכלוסיות וחצה את העיר לשתיים. בחזית זו התמקד לב-לבו של הסכסוך היהודי-ערבי.

המערכה הצבאית העיקרית בחזית הירדנית הסתיימה עם ההפוגה השנייה, ב-18 ביולי 1948. קווי ההפוגה נשארו בתוקפם עד לפתיחת שיחות שביתת-הנשק, פרט לחלק מהקווים בדרומו של [[פרוזדור ירושלים]] וב[[הר חברון]], שהצבא המצרי החזיק בהם. קווים אלו שונו במהלך מבצעי "ההר" ו"יקב" (19–22 באוקטובר 1948), שנערכו בו-בזמן עם [[מבצע יואב]]. קווי [[הפוגה ב|ההפוגה]] סטו במקומות רבים מגבולות החלוקה, וקבעו מציאות צבאית חדשה בארץ-ישראל: [[הגליל המערבי]], לוד, רמלה, יפו, חלקים בדרום יהודה ו[[הנגב הצפוני]], בכלל זה העיר באר-שבע, שהוקצו כולם למדינה הערבית, נמצאו בשליטת ישראל. [[רצועת עזה]] נותקה ממרכז הארץ וישב בה הצבא המצרי. רק בשרון הצליחו העיראקים לכבוש שטח קטן שהוקצה למדינה היהודית.

בירושלים הצליחו שני המפקדים המקומיים, [[עבדאללה א-תל]] ומשה דיין, בעזרת נציגי האו"ם, למצוא הסדר שימנע את חילופי האש והתקריות הבלתי-פוסקות בעיר. ב-30 בנובמבר 1948 חתמו על "הסכם הפוגה כנה", ששם קץ לחילופי האש וקבע קו הפוגה מוסכם{{הערה|{{הצופה||נחתם הסכם להפוגה יעילה וכנה בירושלים|19481201|2}}}}. הצלחת המגעים עודדה את הצדדים ואת אנשי האו"ם להמשיך בשיחות ולהרחיב את תחולתו של ההסכם, אך המשא-ומתן שניהלו בראשית דצמבר לא הוכתר בהצלחה, ונפסק במחצית החודש ביוזמת ישראל.

אולם המגעים עם ממלכת [[ירדן]] לא נותקו, וב-26 בדצמבר פתחו שני הצדדים בשיחות ישירות ביניהם, שהוגדרו כשיחות שביתת-נשק שתורחבנה לשיחות שלום. בשיחות אלה, שהגיעו עד לשלב של החלפת כתבי הרשאה, התבררו נקודות המחלוקת בין הצדדים: מלך ירדן ביקש הסדר שיתבסס על שילוב של [[תוכנית החלוקה]] ותוכנית ברנאדוט, ואילו נציגי ישראל הציגו את המצב הצבאי כבסיס להסדר. המלך חתר לספח לממלכתו את הנגב הדרומי, אך היה מוכן להכיר באינטרסים ישראליים באזור ולהסכים לחלוקתו בין שתי המדינות; הוא רצה שישראל תוותר על [[לוד]] ו[[רמלה]] לטובת ירדן, או שתסכים להחזרת פליטי שתי הערים למקומותיהם; בראשית המגעים תבעו נציגי ירדן מעמד של מובלעת ערבית ל[[יפו]], אך בהמשכם לא הוצגה דרישה זו. בשיחות הישירות שקיים המלך עם נציגי ישראל ביקש למנוע את סיפוח [[רצועת עזה]] למצרים, דחה את רעיון [[בינאום ירושלים]] והציע לחלקה בין ירדן וישראל. הירדנים הציעו חילופי שטחים בירושלים, כדי לפתור את בעיית ניתוקה של [[בית לחם]] מהאזור הערבי וניתוקה של הדרך ל[[הר הצופים]] מהאזור היהודי, אך השטחים שהציעו להחלפה היו כולם בידי ישראל. לעומת זאת דחו הירדנים הצעה ישראלית לחילופי שטחים שהיו בידי ישראל בדרום העיר תמורת שטחים ערבים בצפונה. הירדנים הביעו הסכמה למסירת [[הרובע היהודי]] של העיר העתיקה ליהודים, עם סידורי מעבר מתאימים.

לאחר שבשיחות המוקדמות התברר כי הירדנים שואפים לאחיזה ב[[הנגב|נגב]], החל [[מבצע עובדה|מבצע עוּבדה]], שהתקיים בין 6 ל-10 במרץ 1949. מטרת המבצע הייתה לכבוש את כל שטחי הנגב לרבות [[אילת]] ולהשיג אחיזה ב[[מצדה]] וב[[עין גדי (קיבוץ)|עין גדי]]. המבצע נחל הצלחה, ורק לאחריו החלו השיחות עם הירדנים.

עיראק לא השתתפה בשיחות, ומסרה את השטחים שהחזיקה לצבא ירדן (כיוון שעיראק סירבה לחתום על הסכמי שביתת הנשק בתום המלחמה – מבחינה רשמית, אך לא [[דה פקטו]], היא עדיין במצב מלחמה עם ישראל); בכך התאפשר למלך עבדאללה להשתלט על השטחים שהעיראקים פינו, ללא כל מאמץ צבאי. ישראל שגרה [[מברק]] למתווך ובו נאמר כי החלפת העיראקים בירדנים עשויה להעניק יתרון ברור לירדנים ויש בכך משום הפרת ההפוגה, ובנוסף טענו אנשי המשלחת הישראלית שהשטחים שהועברו לירדן על ידי העיראקים ניתנים למשא ומתן ואינם שייכים לירדן.

צה"ל פרסם את פקודת המבצע שן תחת שן (שת"ש) בהשתתפות [[חטיבת גבעתי]] וחטיבה 7, ומטרתו הייתה כיבוש [[נחל עירון|ואדי עארה]] ודחיקת הצבא העיראקי מזרחה ממרכזי האוכלוסייה היהודית במרכז. המבצע עמד להתחיל ב-12 במרץ 1949, אך לבסוף בוטל לאחר שהירדנים נרתעו והסכימו לוויתורים ניכרים.

הסכם שביתת הנשק עם ירדן, שנחתם ב-3 באפריל 1949, חל על כל קו הפסקת האש בחזית הירדנית. במסגרת ההסכם סופחו ב-20 במאי 1949 יישובי ואדי עארה לשטח מדינת ישראל. כמו כן, ניתן לישראל אזור "[[המשולש]]" וכן אזורים נרחבים בין אזור [[ראש העין]] ו[[כפר קאסם]] בצפון, דרך אזור שבו שוכנת היום העיר [[שוהם (יישוב)|שוהם]] ועד האזור בו שוכנת היום העיר [[מודיעין-מכבים-רעות|מודיעין]] בדרום. שבויי העיר העתיקה של ירושלים ו[[גוש עציון]] הוחזרו למדינת ישראל. בנוסף, התחייבה ישראל לפנות את המורדות הדרומיים של [[הר חברון]]. בהסכם נקבע שישראלים יוכלו לפקוד את המקומות הקדושים ב[[מזרח ירושלים]], בהם [[הכותל המערבי]] ו[[הר הזיתים]], וגם מקומות ציבוריים כמו [[האוניברסיטה העברית בירושלים|האוניברסיטה העברית]] ו[[בית החולים הדסה הר הצופים|בית החולים הדסה]], וכי תתאפשר תנועת ישראלים בכביש לטרון-ירושלים (כיום חלק מ[[כביש 1]]), אך השלטון הירדני לא כיבד את החלק הזה בהסכם. בעת שנחתם ההסכם נראה היה שיש סיכוי להסדר מדיני בעתיד, שבמסגרתו יוסדרו הבעיות שלא נפתרו, כמו סוגיית ירושלים ולטרון (שבאה לקיצה אחרי [[מלחמת ששת הימים]]), המפעלים הכלכליים ו[[בעיית הפליטים הפלסטינים]] (בשונה משאר המדינות השכנות שאליהם ברחו פליטים פלסטינים, ירדן הייתה היחידה שקלטה את הפליטים והעניקה להם אזרחות ירדנית). הירדנים התמהמהו בפינוי השטחים שנועדו לעבור לידי מדינת ישראל, ועל כן תוכנן [[מבצע צבאי]] שנקרא "קיצור הדרך", בו ישתלטו חיילי צה"ל על ואדי עארה. אולם בסופו של דבר השלימו הירדנים את הפינוי, ומ-23 במאי היה ואדי עארה פתוח לתנועת ישראלים. במסגרת ההסכם נותר מרבית אזור [[נהריים]], ממזרח לירדן ומדרום ל[[ירמוך]], בשליטת ישראל.

==ההסכם עם סוריה==
[[קובץ:1949 Israeli-Syrian General Armistice Agreement (png).png|שמאל|ממוזער|250px|מפת הסכם שביתת הנשק עם סוריה (1949). שלושת האזורים המפורזים מסומנים בגוון כהה. שלושתם ממערב לגבולות [[הסכם ניוקומב-פולה]] – הגבול המנדטורי הבין-לאומי מ־1923, ובגבולות [[המדינה היהודית]] על פי [[החלטת החלוקה]]: {{ש}} הצפוני – רמת הבניאס מול הקיבוצים [[דן (קיבוץ)|דן]], [[דפנה (קיבוץ)|דפנה]] ו[[שאר ישוב]].{{ש}}
המרכזי – רצועה צרה המתחילה בחופה המזרחי של [[ימת החולה]], ממשיכה מדרום לימה במשולש גאוגרפי ובמרכזו [[משמר הירדן (מושבה)|המושבה משמר הירדן]], ולאחריו רצועת שטח צרה לאורך [[נהר הירדן]] (הגבול הבין-לאומי לאורך רצועה זו נמתח על הגדה המזרחית של הנהר) המתרחבת מעט בקרבת שפך הנהר לכנרת. {{ש}}
הדרומי – הגדול מכולם, בדרום [[רמת הגולן]], הנושק לגדה המזרחית של [[הכנרת]] ומתכנס למפגש הגבולות ישראל, סוריה וירדן (אל-חמה).]]
השיחות עם [[סוריה]] החלו ב-5 באפריל 1949 והיו הקשות והממושכות ביותר. הן נערכו ב[[חורבת ירדה]] בשטח ההפקר שבין הכוחות במשך למעלה ממאה ימים בהפסקות מרובות. הימשכות השיחות נבעה הן מכך שבסוריה תפס באותה עת את השלטון שליט חדש, [[חוסני א-זעים]], שעלה לשלטון ב-29 במרץ 1949 ורצה להפגין עמדה תקיפה והן מחמת העובדה ש[[הצבא הסורי]] היה הצבא הערבי היחיד שהחזיק עם סיום הקרבות בשטח שעל פי [[תוכנית החלוקה]] נועד להיות בתחומי המדינה היהודית. צה"ל תכנן מבצע גדול בצפון בשם "מבצע אורן" בהשתתפות [[חטיבת גולני במלחמת העצמאות|חטיבת גולני]], [[חטיבה 7]], [[חטיבת אלכסנדרוני]], גדוד טנקים 82, ארטילריה ומטוסים. הכוחות היו אמורים לפרוץ דרך [[חמת גדר]] ו[[תל קציר]] לעבר [[קוניטרה]] ומשם לפנות מערבה ולכבוש את ראש הגשר הסורי ב[[משמר הירדן (מושב)|משמר הירדן.]] על [[חיל האוויר הישראלי|חיל האוויר]] היה להפציץ את [[דמשק]] וקוניטרה. פקודת המבצע פורסמה ב-21 במאי 1949, אולם ההתקפה לא יצאה לפועל בשל התקדמות במשא ומתן.

חברי משלחת ישראל לשיחות עם לבנון, בראשותו של סגן-אלוף [[מרדכי מקלף]], ייצגו את ישראל גם בשיחות עם סוריה. את הסורים ייצגו מֻקַדַּם (מקביל לסא"ל) [[פאוזי סלו]], מֻקַדַּם מוחמד נאסר, נַקִיבּ (מקביל לסרן) עפיף סיזרי והיועץ המשפטי סלאח א-דין פראזי. המשא ומתן התמקד במציאת הסדר שיביא לנסיגה סורית כדרישת ישראל, אך יפצה את הסורים תמורת נסיגתם. הוא ארך זמן ממושך, משום ששני הצדדים הציגו עמדות בלתי-מתפשרות, ולשניהם לא דחק הזמן להגיע להסדר. השיחות נקלעו למבוי סתום כבר בראשיתן. אפילו הדיון על חתימת הסכם הפסקת-אש היה מסובך, משום שישראל חששה לחתום על הסכם שיכבול את ידיה ויקשה על נקיטת פעולה צבאית, אם יעמדו הסורים בסירובם.

בשני הדיונים הראשונים על קו שביתת-הנשק הציעו הסורים הצעות, וישראל דחתה אותן על הסף: בראשון הציעו נסיגה ישראלית מ[[הגליל העליון]] ומהשטחים שנכבשו במהלך מבצע "חירם" ואת הקפאת הקווים בגזרה הסורית; ובשני הסכימו לקבוע את הגבול הבין-לאומי כקו שביתת-הנשק, אך רק בגזרת [[בניאס (אתר ארכאולוגי)|בניאס]]-[[אגם החולה|חולה]]. בגזרה הדרומית הציעו לקבוע את קו המים בחולה ובירדן ואת הגדה המזרחית של הכנרת כקו שביתת הנשק. כישלון הדיונים הביא להפסקה זמנית בשיחות הרשמיות (29 באפריל). ניסיון לקדם את המשא-ומתן על ידי פגישה ישירה בין נציגי ישראל (ידין ושילוח) לבין נציגיו של זעים ב-2 במאי 1949 ב[[ראש פינה]] נכשל. הפגישה הסתיימה בלא תוצאות, שכן שני הצדדים התבצרו בעמדותיהם.

ב-10 במאי חודשו השיחות. הסורים הגישו הצעה חדשה להסדר, אך גם היא כקודמותיה לא הבטיחה נסיגה מלאה של כוחותיה, וישראל דחתה אותה. הצעת פשרה של [[ראלף באנץ']] בדבר נסיגה סורית מן השטחים שממערב לגבול הבין-לאומי ופירוזם הייתה עדיין מעורפלת, ושני הצדדים לא היו בשלים לקבלה. ב-17 במאי נקלעו אפוא השיחות פעם נוספת למבוי סתום. משלחת ישראל קיבלה הוראה להפסיקן, אם לא תקבל התחייבות ברורה לנסיגת הסורים. השיחות הסתיימו בלא קביעת מועד לחידושן.

בסופו של דבר, ישראל וסוריה החליטו לקבל את הפשרה של באנץ', ופתחו בניסיון אחרון לשיחות. הסורים ניסו להגדיל את השטח המפורז ולהחילו על חלק מימת החולה, ואפילו על צמח וסביבותיה, אך נציגי ישראל עמדו על דעתם, ולאחר כמה ישיבות אושר הקו לשביעות רצונם.

הסכם שביתת הנשק בין ישראל לסוריה נחתם ב-20 ביולי 1949{{הערה|{{הארץ1||נחתם הסכם שביתת הנשק בין ישראל לסוריה|19490721|7}}}}. הכוחות הסוריים פינו את משמר הירדן וסוריה החזירה לישראל את אנשי משמר הירדן שנפלו בשבי. הצבא הסורי נסוג לגבול הבין-לאומי וכל השטחים שהוחזקו על ידו ממערב לגבול הבין-לאומי הפכו לאזורים מפורזים. מעמדם של אזורים אלו נשאר מעורפל משום שישראל וסוריה לא הצליחו להגיע להסכמה מלאה באשר למהותו של הפירוז. מדינת ישראל ראתה בשטחים המפורזים שממערב לגבול הבין-לאומי שטחים ריבוניים לכל דבר שבהם מותרת לה פעילות אזרחית מלאה ופעילות צבאית מוגבלת בהתאם להסכם שביתת הנשק וכבר בקיץ 1949 הקימה בתחום המפורז את היישובים [[גדות]], [[האון]], [[תל קציר]] ו[[מעגן]]. לעומת זאת, סוריה ושאר מדינות ערב ראו בשטחים האלו שטחי הפקר שבהם אין לקיים כל פעילות צבאית או אזרחית לרבות התיישבות וחקלאות{{הערה|{{הארץ|אלוף בן|דברים שרואים במלאות 60 שנה להסכם שביתת הנשק עם סוריה|1.1272798|24 ביולי 2009}}}}.

ערפול זה במעמדם של השטחים המפורזים גרם לתקריות אש רבות כאשר בין השאר צלפים סורים ירו לעבר ישראלים שעסקו בחקלאות בשטחים המפורזים. ערפול זה היווה את אחד הגורמים לפריצתה של [[מלחמת ששת הימים]].

== עיראק ==
[[עיראק]] לא השתתפה בשיחות, ומסרה את השטחים שהחזיקה לצבא ירדן. היות שעיראק סירבה לחתום על הסכמי שביתת הנשק בתום המלחמה, היא [[דה יורה]] ב[[יחסי ישראל-עיראק|מצב מלחמה]] עם ישראל עד עצם היום הזה.

==לקריאה נוספת==
* שמואל כהן-שני: '''בנעליים מאובקות ובעניבה, המהלכים הצבאיים והמדיניים לסיומה של מלחמת העצמאות''', הוצאת [[משרד הביטחון – ההוצאה לאור]], 2002
* ימימה רוזנטל (עורכת): '''תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל''', כרך 3: '''שיחות שביתת הנשק עם מדינות ערב דצמבר 1948 – יולי 1949''', ירושלים, גנזך המדינה, תשמ"ג
* [[אלעד בן-דרור]], '''[[המתווך: ראלף באנץ' והסכסוך הערבי-ישראלי 1949-1947]]''', [[מכון בן-גוריון]], 2012.
* [[משה יגר]], '''ראשיתו של שירות החוץ 1948–1967''', [[הוצאת כרמל]], 2021, עמ' 34–38.
* ד"ר רפאל ג'. בוכניק-חן, '''דיפלומט ואיש סוד – וולטר איתן, מייסד משרד החוץ הישראלי''', דרורים, 2022.

==קישורים חיצוניים==
{{מיזמים}}
* [https://www.archives.gov.il/archives/Archive/0b0717068031bde7/File/0b0717068053a090 הסכמי שביתת הנשק בין ישראל למדינות ערב, 1949], ארכיון המדינה. כולל גם את המפות הרשמיות.
* [http://www.palestineremembered.com/Acre/Maps/Story582.html מפה מפורטת של ארץ ישראל בתקופת המנדט] באתר הפלסטיני "PalestineRemembered". זו המפה הרשמית ששימשה את הצדדים בשיחות עם ירדן והיא נושאת את חתימותיהם של משה דיין וקולונל אחמד צדקי אל-ג'ונדי ראש משלחת ירדן. (המפה נמצאת גם בקובץ הסכמי שביתת הנשק לעיל).
* {{מטח||מגבולות תוכנית כ"ט בנובמבר – 1947 לגבולות הקו הירוק (מפה)|20667}}
* {{יוטיוב|xuPmSYxkNsE|שם=סרטון הממחיש ויזואלית את ההבדלים בין ההצעות השונות לחלוקת ארץ ישראל המערבית בתקופת המנדט הבריטי}}
* {{סרטונים}} [https://www.youtube.com/watch?v=n8ebEHfbEZQ#t=54 חתימת הסכם רודוס], [[גנזך המדינה]] (התחלה 0:54 עד 1:53)
*[https://db.begincenter.org.il/article/ההסכמים-על-שביתת-נשק-עם-ארצות-ערב-הכנסת/ נאום ראש האופוזיציה מנחם בגין בעת הצעת אי אמון בממשלת ישראל בעקבות חתימה על הסכם שביתת הנשק עם ירדן – 4 באפריל 1949]
* {{דף שער בספרייה הלאומית|987007565403305171|ישראל, היסטוריה שביתות נשק, מלחמת השחרור, 1948–1949}}
==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}

{{היסטוריה של מדינת ישראל}}
{{תוכניות, מהלכים מדיניים והסכמים ישראל-ערב}}
{{דוד בן-גוריון}}

{{בקרת זהויות}}

[[קטגוריה:מלחמת העצמאות]]
[[קטגוריה:הסכסוך הישראלי-ערבי: הסכמים]]
[[קטגוריה:אמנות והסכמים במאה ה-20]]
[[קטגוריה:ישראל: גבולות]]
[[קטגוריה:עיצוב גבול הצפון]]
[[קטגוריה:החזית המצרית במלחמת העצמאות]]
[[קטגוריה:החזית הסורית במלחמת העצמאות]]
[[קטגוריה:החזית הירדנית במלחמת העצמאות]]
[[קטגוריה:מלחמת העצמאות: 1949]]
[[קטגוריה:1949 במצרים]]
[[קטגוריה:1949 בסוריה]]
[[קטגוריה:מצרים: אמנות והסכמים]]
[[קטגוריה:לבנון: היסטוריה]]
[[קטגוריה:החזית הלבנונית במלחמת העצמאות]]
[[קטגוריה:גבול ירדן–ישראל]]
[[קטגוריה:גבול ישראל–מצרים]]
[[קטגוריה:שביתות נשק]]
[[קטגוריה:גבול ישראל–סוריה]]
[[קטגוריה:1949 בפוליטיקה]]
{{וח}}
{{מיון ויקיפדיה|דף=הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות|גרסה=39907823|פריט=Q999143}}