הצגת המקור של הדף "המרד היעקוביטי של 1719"

{{סכסוך צבאי
| מלחמה = [[מרידות היעקוביטים]] ו[[מלחמת הברית המרובעת]]
| תמונה = Peter Tillemans - The Battle of Glenshiel 1719. Figures probably include Lord George Murray, c 1700 - 1760; Rob Roy MacGregor, 1671 - 1734; and General Joseph Wightman, d. 1722 - Google Art Project.jpg
| כיתוב = קרב גלנשיל 1719, פטר טילמאנס
| תאריך = [[1719]]
| מקום = [[סקוטלנד]], [[ממלכת בריטניה הגדולה|בריטניה הגדולה]]
| תוצאה = ניצחון הממשלה
| צד ראשון = {{דגל|ממלכת בריטניה הגדולה||+}}{{ש}} {{דגל|הרפובליקה ההולנדית||+}}
| צד שני = [[קובץ:Jacobite Standard (1745).svg|22px]] [[יעקוביטים]]{{ש}} בתמיכת:{{ש}} {{דגל|ספרד (1701–1760)}} [[ספרד הבורבונית]]
| מפקד ראשון = {{דגל|ממלכת בריטניה הגדולה}} [[ג'וזף וייטמן (גנרל)|ג'וזף וייטמן]]{{ש}} {{דגל|ממלכת בריטניה הגדולה}} צ'סטר בויל{{ש}} {{דגל|ממלכת בריטניה הגדולה}} דונלד מרצ'ינסון{{ש}} {{דגל|ממלכת בריטניה הגדולה}} קנת' מרצ'ינסון
| מפקד שני = [[קובץ:Jacobite Standard (1745).svg|22px]] [[ג'ורג' קית', רוזן מארישל העשירי|ג'ורג' קית']]{{ש}} [[קובץ:Jacobite Standard (1745).svg|22px]] [[ויליאם מארי, מרקיז טוליברדין|ויליאם מארי]]{{ש}} [[קובץ:Jacobite Standard (1745).svg|22px]] [[ויליאם מקנזי, רוזן סיפורת' החמישי|ויליאם מקנזי]]{{ש}} {{דגל|ספרד (1701–1760)}} ניקולאס בולאניו
}}
'''המרד היעקוביטי של 1719''' היה ניסיון כושל להחזיר את [[ג'יימס פרנסיס אדוארד סטיוארט]] הגולה לכס המלכות של [[ממלכת בריטניה הגדולה|בריטניה הגדולה]]. המרד היה חלק מסדרה של [[יעקוביטים]] בין [[1689]] ל-[[1745]], והיה היחיד שנתמך על ידי [[היסטוריה של ספרד: עידן ההארה|ספרד]], שהייתה אז במלחמה עם בריטניה במהלך [[מלחמת הברית המרובעת]].

החלק העיקרי של התוכנית קרא ל-5,000 חיילים ספרדים לנחות בדרום מערב אנגליה, עם נחיתה משנית ב[[סקוטלנד]] על ידי כוח משלחת, בראשות [[קרל השנים עשר, מלך שוודיה]]. כדי להקל על כך, יעקוביטים סקוטים יכבשו את נמל [[אינוורנס]]; עם זאת, מותו של קרל בנובמבר [[1718]] סיים את המעורבות השוודית ואת מטרת ההתקוממות הסקוטית. בסוף מרץ, כוח קטן של נחתים ספרדים וגולים יעקוביטים נחת בסטורנווי, שם נודע להם שצי הפלישה הספרדי ניזוק קשות מסופות, והפלישה לאנגליה בוטלה. המרד הסתיים עם תבוסה בקרב גלן שייל ביוני.

מנהיגים יעקוביטים חשו שהמרד פגע באופן פעיל בעניין הסטיוארטים; במהלך השנים הבאות, גולים בכירים, כולל בולינגברוק, והרוזן מסיפורת', קיבלו חנינה וחזרו הביתה. אחרים, כמו ג'יימס וג'ורג' קית', סיימו את ההשתתפות הפעילה בעלילות היעקוביטים, והחלו לפעול במדינות אחרות. רבים הרגישו שהכישלון הזה סיים את כל הסיכויים האמיתיים להחזרת הסטיוארטים לשלטון, כולל ג'יימס סטיוארט עצמו.

== רקע כללי ==
[[קובץ:The_Battle_of_Cape_Passaro,_11_August_1718_RMG_BHC0351.tiff|שמאל|ממוזער|קייפ פאסארו, אוגוסט 1718; התבוסה הספרדית בים התיכון הביאה את תמיכתו של אלברוני במרד של 1719]]
כאשר הסתיימה [[מלחמת הירושה הספרדית]] ב-[[1713]], איבדה ספרד את נחלותיה האיטלקיות של [[סיציליה]] ו[[סרדיניה]]. החזרתם הייתה בראש סדר העדיפויות של ג'וליו אלברוני, השר הראשי החדש, וסרדיניה נכבשה מחדש ב-[[1717]]. כאשר נחתו חיילים ספרדים בסיציליה ביולי [[1718]], [[הצי המלכותי הבריטי|הצי המלכותי]] השמיד את הצי הספרדי בקרב כף פסארו, מה שהחל את [[מלחמת הברית המרובעת]].{{Sfn|Simms|2007|p=135}}

לאחר מותו של [[לואי הארבעה עשר, מלך צרפת]] ב-[[1715]], האמנה האנגלו-צרפתית משנת [[1716]] גירשה את הסטיוארטים מצרפת ואפשרה ירושה חלקה על ידי [[ג'ורג' הראשון, מלך בריטניה|ג'ורג' הראשון]].{{Sfn|Szechi|1994|pp=93–95}} [[המרד היעקוביטי של 1715]] הראה שהם שומרים על תמיכה משמעותית, ואלברוני ביקש להשתמש בכך כדי להסיט משאבים בריטיים מ[[הים התיכון]]. הוא הגה תוכנית לפיה 5,000 חיילים ספרדים תחת [[ג'יימס באטלר, הדוכס השני מאורמונד|הדוכס הגולה מאורמונד]] ינחתו בדרום מערב אנגליה, יצעדו ללונדון וישיבו לשלטון את [[ג'יימס פרנסיס אדוארד סטיוארט|ג'יימס סטיוארט]].{{Sfn|Dhondt|2015|pp=144–145}}

אורמונד הוסיף אלמנט נוסף, המבוסס על מעורבותו בשיחות שלום בין [[ממלכת שוודיה|שוודיה]] ל[[האימפריה הרוסית|רוסיה]].{{sfn|Wills|2001|p=57}} [[קרל השנים עשר, מלך שוודיה]] היה אז במחלוקת עם הנובר על שטחים בגרמניה, דוגמה לבעיות שנגרמו בשל היותו של ג'ורג' הראשון שליט הנובר ובריטניה כאחד.{{sfn|Black|2005|p=304}} כוח סקוטי קטן יאבטח את [[אינוורנס]], ויאפשר לכוח משלחת שוודי לנחות; מותו של קרל בנובמבר [[1718]] סיים את ההשתתפות השוודית, ואת כל מטרת ההתקוממות הסקוטית.{{sfn|Lenman|1980|p=190}}

[[קובץ:Karl_XII_i_Ystad_1715,_målning_av_Johan_Heinrich_Wedekindt_från_1719.jpg|ימין|ממוזער|[[קרל השנים עשר, מלך שוודיה]]; מותו בנובמבר 1718 סיים את ההשתתפות השוודית, ואת מטרת ההתקוממות הסקוטית]]
ההכנות בוצעו ב[[קדיס]], בעוד שאורמונד וג'יימס המתינו ב[[לה קורוניה]]. שייטת של הצי המלכותי שהתה מחוץ לקדיס, וצפתה על הצי הספרדי; ככל שהעיכובים נמשכו, אורמונד כתב סדרה של מכתבים פסימיים יותר ויותר לאלברוני, ואמר לו שהתוכנית כבר לא כדאית.{{Sfn|Ormonde|1895|pp=118–125}} בניגוד לרבים מבני דורו, לאלברוני היה ניסיון ישיר בפעולות אמפיביות, והיסטוריונים מטילים ספק אם אי פעם התכוון להמשיך בתוכנית הפלישה.{{Sfn|Harcourt-Smith|1944|pp=3–7}} בכל מקרה, זה היה רק חלק מתוכנית שאפתנית הרבה יותר לעצב מחדש את [[אירופה]]; זה כלל את חלוקת [[האימפריה העות'מאנית]], והחלפת [[פיליפ השני, דוכס אורליאן|הדוכס ד'אורליאן]], אז יורש העצר של צרפת, ב[[פליפה החמישי, מלך ספרד]].{{Sfn|Campbell|2007|pp=18–19}}

קרב קייפ פאסארו הוכיח את כוחו של הצי המלכותי בנסיבות הרבה פחות טובות, מה שהפך את זה לבלתי סביר שהצי הספרדי אפילו יגיע ל[[אנגליה]], שלא לדבר על כך שיצליח להנחית מספר גדול של חיילים. כפי שהדגימו הצרפתים בהזדמנויות רבות, איום בפלישה היה שימושי בריתוק הצי המלכותי והרבה פחות מסוכן, מה שמסביר את חוסר הדאגה לכאורה של אלברוני מהעיכובים. הצי עזב את קדיס בסוף מרץ, אך ניזוק קשות בסערה של יומיים מול כף פינסטר. הוא הוכנס לתוך קורוניה ב-[[29 במרץ]], שם הוא נשאר.{{Sfn|Lenman|1980|p=191}}

על הנחיתה הסקוטית פיקד ג'ורג' קית', שעזב את פסאג'ס ב-[[8 במרץ]], מלווה ב-300 נחתים ספרדים על סיפון שתי פריגטות. הם נחתו בסטורנוווי באי לואיס, שם הצטרפה אליהם קבוצת גולים מצרפת; אלה כללו את הרוזן מסיפורת', ג'יימס קית', [[דוכס את'ול|מרקיז טוליברדין]], לורד ג'ורג' מארי וקמרון מלוצ'יאל. מאוחר יותר התלוננה בריטניה על כך שהצרפתים אפשרו להם מעבר חופשי; הצעה אחת היא שהם עשו זאת בתקווה להפחית את הפנסיות היקרות שהעניק לואי ה-14 לגולים יעקוביטים.{{Sfn|Lenman|1980|p=192}}

טוליברדין רצה לחכות עד שישמעו מאורמונד, בעוד קית' דחק בכיבוש אינוורנס לפני שהוזהר חיל המצב. דעתו גברה; ב-[[13 באפריל]], הם נחתו בלוצ'לש בשטח מקנזי, והקימו בסיס ב[[טירת איילין דונן]]. כאן נודע להם על כישלונו של אורמונד; כמפקד כוחות היבשה היעקוביטים, המליץ טוליברדין על נסיגה, אותה מנע קית' בכך שהורה לפריגטות לחזור לספרד.{{Sfn|Lenman|1980|p=192}} נותרו להם מעט אפשרויות, היעקוביטים התכוננו לצעוד לאינוורנס, עם כ-1,000 איש, כולל 400 מקנזיים, 150 קמרונים, הספרדים וקבוצות קטנות אחרות. לאחר שהביאו נשק ותחמושת עבור 2,000 איש, העודף אוחסן באיליאן דונן, בשמירה על ידי 40 נחתים ספרדים.{{Sfn|Lenman|1980|p=193}} עד אמצע אפריל הגיעו לבריטניה גם 2,500 חיילים הולנדים. [[הרפובליקה ההולנדית]] שלחה את האנשים האלה לתמיכה בממשלת בריטניה, אם כי רק מעטים מהם השתתפו בפעולה.{{Sfn|Oates|2007|p=27}}

== המרד ==
=== לכידת טירת איילין דונן ===
[[קובץ:Eilean_Donan_aerial.jpg|שמאל|ממוזער|[[טירת איילין דונן|איילין דונן]], כיום]]
לאחר ששמעו על הנחיתה בסטורנוווי, חמש ספינות של הצי המלכותי הגיעו לאזור בתחילת מאי. מכיוון שהם לא היו מודעים לכך שהפריגטות הספרדיות כבר עזבו, זה היה כוח משמעותי שכלל את הספינות מדרגה רביעית עם 50 תותחים ה-"HMS Assistance"{{כ}}, "Worcester"{{כ}}, "Dartmouth" ו-"Enterprise" בתוספת הסלופ בעל 24 התותחים, "Flamborough"{{כ}}.{{Sfn|Smout|Aldridge|1992|p=87}} בזמן ש-"Assistance" ו-"Dartmouth" סיירו במים סביב [[סקאי]], "ווסטר", "אנטרפרייז" ו"פלאמבורו" עגנו מול איילין דונן בצד הצפוני של לוך דואץ' מוקדם בבוקר של יום ראשון [[10 במאי]]. כשראה זאת, צעד טוליברדין לפנים הארץ; האפשרויות שלהם היו מוגבלות מכיוון שהם לא יכלו להימלט דרך הים בזמן שכוח ממשלתי תחת ג'וזף וייטמן התקדם לעברם מאינוורנס.{{Sfn|Smout|Aldridge|1992|p=88}}

בערב, משלחת נחיתה כבשה את הטירה בחסות תותח אינטנסיבי והשבויים נלקחו על ידי "פלמבורו" ל[[אדינבורו]]. קפטן בויל מ"ווסטר" תיעד אותם כ'קפטן אירי, סגן ספרדי, סמל ספרדי, שלושים ותשעה חיילים ספרדים ומורד סקוטי'. לאחר הפגזת הטירה, הספינות נשארו בלוך דואץ' במשך השבועיים הבאים, בחיפוש אחר מורדים, בזמן שפשטו על העיירה הסמוכה סטרומפרי ועל האי ראאסאי.{{Sfn|Smout|Aldridge|1992|pp=88–89}}

=== קרב גלן שייל ===
[[קובץ:Peter_Tillemans_-_The_Battle_of_Glenshiel_1719._Figures_probably_include_Lord_George_Murray,_c_1700_-_1760;_Rob_Roy_MacGregor,_1671_-_1734;_and_General_Joseph_Wightman,_d._1722_-_Google_Art_Project.jpg|ימין|ממוזער|הקרב על גלן שייל 10 ביוני 1719]]
גנרל ג'וזף וייטמן עזב את אינוורנס ב-[[5 ביוני]] לכיוון גלן שייל עם כ-1,000 איש וארבע מרגמות קוהורן. הם הגיעו ללוך קלואני ב-[[9 ביוני]], פחות מ-8 מייל (13 ק"מ) ממחנה היעקוביטים. טוליברדין חסם את המעבר דרך גבעות חמש האחיות, כשהספרדים במרכז וההיילנדרים על האגפים מאחורי סדרה של תעלות ובריקדות.{{Sfn|Historic Environment Scotland|BTL10}}

כוחו של וייטמן הגיע בסביבות השעה 16:00 אחר הצהריים ב-[[10 ביוני]], והחל את המתקפה שעה לאחר מכן בירי מרגמות לעבר עמדות האגפים של היעקוביטים. זה גרם לנפגעים מעטים אך הסקוטים לא נתקלו במרגמות לפני כן, מה שאפשר לחיל הרגלים של וייטמן להתקדם במעלה הגבעה לקווים שלהם, ואז להשתמש בגרנדירים כדי להפגיז אותם מעמדותיהם. הספרדים עמדו על מקומם אך נאלצו לסגת במעלה ההר כשהאגפים שלהם נכנעו.{{Sfn|Historic Environment Scotland|BTL10}}

הקרב נמשך עד 21:00 בערב; מספר דיווחים טוענים שהאברש עלה באש, ועשן בשילוב אור כושל אפשרו לחלק הארי של הסקוטים להיעלם אל תוך הלילה. הספרדים נכנעו למחרת בבוקר, וככוחות סדירים נשלחו הביתה; לורד ג'ורג' מארי, סיפורת' וטוליברדין נפצעו, אך גם המנהיגים היעקוביטים הצליחו להימלט. למרות עוצמתן של עמדות ההגנה, ניצחונו של וייטמן נבע משימוש מיומן במרגמות, כוח אש מעולה והתוקפנות שהפגין חיל הרגלים שלו.{{Sfn|Simpson|1996|p=103}}

לורד קרפנטר, מפקד בסקוטלנד, יעץ שרדיפת הממשלה אחרי המורדים אינה מעשית, ועדיף לשחרר אותם.{{Sfn|Lenman|1980|p=195}} במכתב מ-[[16 ביוני]] 1719 אל הרוזן ממאר, מספק טוליברדין תיאור של הקרב, וקובע "שיש רצון להרוס את אינטרס המלך ואת הנתינים הנאמנים באזורים אלה."{{Sfn|Ormonde|1895|p=136}}

== לאחר מכן ==
באוקטובר 1719, משלחת ימית בריטית כבשה את נמל ויגו הספרדי, החזיקה בו במשך עשרה ימים, השמידה כמויות אדירות של חנויות וציוד, ואז יצאה מחדש ללא התנגדות, עם כמויות עצומות של שלל. הפגנת כוח ימי זו הובילה לפיטוריו של אלברוני, וסיימה את התמיכה הספרדית ביעקוביטים.{{Sfn|Simms|2007|p=141}}

הממשלה פעלה על פי המלצתו של קרפנטר, ובמידה רבה השאירה את מגוייסי היילנד ברשות עצמם, אך הדיירים של סיפורת' המשיכו לשלם לו דמי שכירות גם בגלות.{{Sfn|Szechi|Sankey|2001|p=108 passim}} בני שבט מקנזי ניצחו פעמיים את הניסיונות של ועדת האחוזות המוחלטות לאסוף אותם, תחילה בגלן אפריק,{{Sfn|Mackinnon|1954|p=24}} ולאחר מכן ב-Coille Bhan.{{Sfn|Mackenzie|1894|pp=310–311}} זה הראה שלא ניתן היה לשלוט בהיילנדס ללא שיתוף הפעולה של ראשי השבטים, ורק חזרתו של סיפורת' מהגלות ב-[[1726]] החזירה את השליטה הממשלתית בשטחי מקנזי.{{Sfn|Szechi|Sankey|2001|p=108}}

גולים רבים קיבלו חנינות, כולל בולינגברוק וג'ורג' מארי, בעוד שאחרים החלו שירות במקומות אחרים; ג'ורג' וג'יימס קית' הפכו שניהם לגנרלים [[ממלכת פרוסיה|פרוסים]]. אורמונד חי בשקט בספרד וב[[אביניון]] עד מותו בנובמבר [[1745]]; הוא נקבר ב[[מנזר וסטמינסטר]] במאי [[1746]].{{Sfn|Handley|2006}} טוליברדין נשאר בגלות, השתתף ב[[המרד היעקוביטי של 1745|מרד של 1745]] ומת ב[[מצודת לונדון]] ביולי 1746. למרות השבועת אמונים [[ג'ורג' השני, מלך בריטניה|לג'ורג' השני]], מארי גם הצטרף ל-45' ומת ב[[הרפובליקה ההולנדית|רפובליקה ההולנדית]] באוקטובר [[1760]].{{Sfn|Pittock|2006}}

עם זאת, חוקים חדשים הפלו באופן פעיל לרעה את אנשי הדת הלא-מושבעים, כלומר אלה שסירבו להישבע אמונים למשטר הנובר.{{Sfn|Strong|2002|p=15}} בשנת [[1690]], יותר ממחצית מאנשי הדת היו לא מושבעים ובתיאוריה נשללו מתפקידיהם אך רבים מהם היו מוגנים על ידי האדונים המקומיים. ב-[[1673]] מונה מייקל פרייזר לשר בדביוט ובדנליכטי; אף על פי שהודח ב-[[1694]], והצטרף למרידות של 1715 ו-1719, הוא עדיין היה שם כאשר מת ב-[[1726]].{{Sfn|Lenman|1980|p=56}}

הניסיונות הקודמים לשלב מחדש שרים כמו מייקל פרייזר באמצעים כמו חוק הסובלנות של 1712 זכו להתנגדות על ידי העצרת הכללית של קירק.{{Sfn|Dickinson|2006|p=268}} לאחר 1719 השתנתה הסובלנות לרדיפה, ורבים נשבעו עקב כך; אפיסקופליות של לא-מושבעים הפכה לסימן של מחויבות יעקוביטית ולעיתים קרובות קשורה למנהיגים מקומיים רבי עוצמה, מכיוון שהקהילות שלהם דרשו הגנה פוליטית עבור הישרדות. אחוז גבוה של תושבי השפלה וההיילנדים שהשתתפו במרד של 1745 הגיעו ממרכיב זה של החברה הסקוטית.{{Sfn|Szechi|Sankey|2001|p=97}}

== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה:מלחמות אנגליה]]
[[קטגוריה:מלחמות סקוטלנד]]
[[קטגוריה:בית סטיוארט]]
[[קטגוריה:מרידות]]
{{וח}}
{{מיון ויקיפדיה|דף=המרד היעקוביטי של 1719|גרסה=35953283|פריט=Q47004504}}