הצגת המקור של הדף "הלכות בית הכסא"

{{סוגיה
| שם = הלכות בית הכסא
| מקרא = {{תנך|דברים|כג|י|טו}}
| תלמוד בבלי = {{בבלי|ברכות|סב}}
| שולחן ערוך = {{שולחן ערוך|אורח חיים|ג}}
| ספרי מניין המצוות = {{ספר המצוות|עשה|קצב}}{{ש}}[[s:סמ"ג עשה קיט|סמ"ג, עשה קי"ט]]{{ש}}{{ספר החינוך|תקסו|תקסז}}
}}
'''הלכות בית הכסא''' הן סדרת [[הלכות]] שעניינן התנהלות ב[[בית הכסא]] (שירותים). ההלכות נוגעות למגוון תחומים בין בחול ובין בשבת וכן בשגרה ובמלחמה.[[קובץ:Athens - Toilets in the Roman Agora.jpg|ממוזער|שירותים עתיקים בroman agora שבאתונה]]
== לימוד הלכות בית הכיסא ==
בלימוד הלכות בית הכיסא נוכחת לעיתים חוסר נעימות בין הלומדים. עם זאת, [[חז"ל]] עודדו ללמוד את הלכות בית הכיסא, ואף מסופר בברייתא על [[תנאים]] שעשו כל שביכולתם ללמוד את הלכות בית הכיסא [[פסיקת הלכה|הלכה למעשה]]: {{ציטוט|תוכן=תניא: אמר [[רבי עקיבא]]: פעם אחת נכנסתי אחר [[רבי יהושע]] לבית הכסא, ולמדתי ממנו ג' דברים: למדתי שאין נפנין מזרח ומערב אלא צפון ודרום, ולמדתי שאין נפרעין מעומד אלא מיושב, ולמדתי שאין מקנחין בימין אלא בשמאל. אמר ליה [[בן עזאי]]: עד כאן [[חוצפה|העזת פניך]] ברבך?! אמר ליה: תורה היא וללמוד אני צריך.|מקור={{בבלי|ברכות|סב|א}}}}

לעיתים הלכות בית הכיסא עוסקות בהנהגות בריאותיות שונות, ועלול הלומד לחשוב שמדובר בזוטות שאינם ראויים למעמד של [[תלמוד תורה (מצווה)|לימוד תורה]]. [[התלמוד הבבלי|התלמוד]] מספר ש[[רב הונא]] שאל את [[רבה בר רב הונא|רבה]] בנו מדוע אינו הולך ללמוד אצל [[רב חסדא]]. רבה השיב לאביו שרב חסדא מלמד אותו {{ציטוטון|מילי דעלמא}}, כלומר דברי חול שוליים ולא לימוד תורה. רבה הסביר לאביו שרב חסדא לימד אותו שאין להתיישב במהירות בבית הכיסא אלא יש לשבת בנחת, וכן שאין לדחוק את צרכיו בעוצמה רבה. על כך השיב רב הונא לבנו: 'רב חסדא עוסק בדברי תורה חשובים ואתה טענת שהוא עוסק ב{{ציטוטון|מילי דעלמא}}?! [[קל וחומר|כל שכן]], לך ללמוד אצלו!'{{הערה|{{בבלי|שבת|פב|א}}|שם=חסדא}}.

== נקיות ==
[[קובץ:נטלה נחושת מן המאה 19 - hand-washing cup.jpg|ממוזער|נטלת נחושת מן המאה ה-19]]
ה[[הלכה]] דורשת מאדם להתנהג בנקיות ובהיגיינה בבית הכסא. על אדם שמקנח באבן שכבר השתמש בו חבירו לפניו לקינוח אומר התלמוד שהוא {{ציטוטון|מגיע לידי תחתוניות|{{בבלי|ברכות|נה|א}}}}. בנוסף, [[חז"ל]] אסרו על הטלת שתן בעמידה, מחשש שמא אדם ירטיב את רגליו בשתן ויאמרו עליו שהוא [[כרות שופכה]]. אמנם אם יש עפר שיספוג את השתן, או שהוא עומד במקום גבוה ומטיל מי רגלים למקום נמוך וכדומה, כך שאין חשש שינתז שתן על רגליו - מותר להטיל שתן בעמידה{{הערה|{{בבלי|נדה|יג|א}}; {{בבלי|ברכות|מ|א}}; {{שולחן ערוך|אורח חיים|ג|יג}}}}. ויש שנהגו אף [[נטילת ידיים|ליטול ידיהם]] לאחר היציאה מבית הכסא{{הערה|{{שולחן ערוך|אורח חיים|ד|יח}}; אך ראה {{רמב"ם|קריאת שמע|ג| יא|ספר=אהבה}}}}.

=== במלחמה ===
{{ערך מורחב|[[והיה מחניך קדוש]]}}
[[קובץ:Bronze shovel MET DP132276.jpg|ממוזער|את חפירה עתיק מברונזה]]
ב[[פרשת כי תצא]] מצווה התורה כי בשעת מלחמה יש לשמור על טהרה, קדושה ונקיות של המחנה:
{{ציטוט|תוכן=כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ - וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע. כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה - וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה, וְהָיָה לִפְנוֹת עֶרֶב יִרְחַץ בַּמָּיִם, וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה. וְיָד{{ביאור|מקום}} תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ. וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ, וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ - וְחָפַרְתָּה בָהּ, וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ. כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ, לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ, וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ|מקור={{תנך|דברים|כג|י|טו}}}}התורה מצווה שבשעת מלחמה יוקצה מקום להתפנות מחוץ למחנה. כמו כן התורה מצווה שבשעת מלחמה במקום בו הוקצה מקום להתפנות, יוקצה גם יתד שאפשר יהיה לכסות בו את הצואה. הסיבה לכך היא שהקב"ה "מתהלך במחנה", ואם במחנה יהיה פגם כמו "ערוות דבר" ה' עלול לעזוב את המחנה ולא לסייע לצבא ישראל.

[[ספר החינוך]] מנמק את הקדושה המיוחדת שיש במחנה בכך שהחיילים היוצאים לקרב הם צדיקים ביותר ולכן מן הראוי שינהגו בקדושה ובנקיות מוגברת.

[[הרמב"ם]] ו[[ספר החינוך]] מסבירים בנוסף שמטרת המצווה להבדיל בין אופיו של מחנה צבאי ישראלי לבין מחנה צבאי הנהוג באומות העולם. בצבא רגיל החיילים עושים את צורכיהם בכל מקום ובין מקומות השינה, ואילו אצל עם ישראל הצרכים נעשים מחוץ למחנה. ויש בכך שבח לעם ישראל, כיוון ששליחים של אומות העולם המבקרים במחנה הצבאי יראו את הניקיון ויתפעלו ממנו.

== ברכות ובקשות שנוגעות לבית הכיסא ==
=== התכבדו מכובדים ===
{{הפניה לערך מורחב|התכבדו מכובדים}}
ב[[תלמוד]]ים מובא כי לפני הכניסה לבית הכיסא יש לומר תפילה. בתלמוד הבבלי מובאת התפילה בנוסח הבא: {{ציטוטון|התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון, תנו כבוד לא-להי ישראל, הרפו ממני עד שאכנס ואעשה רצוני ואבא אליכם}}. אמנם, [[אביי]] קבע שאין לומר נוסח זה, כיוון שיש לחשוש שהמלאכים יעזבוהו לבלי שוב, ובמקום לומר 'הרפו ממני' יש לומר: {{ציטוטון|שמרוני שמרוני, עזרוני עזרוני, סמכוני סמכוני, המתינו לי המתינו לי עד שאכנס ואצא, שכן דרכן של בני אדם|{{בבלי|ברכות|ס|ב}}}}. [[הרמב"ם]], [[ארבעה טורים|הטור]] וה[[שולחן ערוך]] כתבו גם כן כנוסחתו של אביי{{הערה|{{שולחן ערוך|אורח חיים|ג|א}}}}. מנגד, רבי [[דוד אבודרהם]] כתב שאין לומר 'התכבדו מכובדים' אלא אם כן הוא ירא שמים במיוחד. ואכן כבר ב[[המאה ה-15|מאה ה-15]] היה מקובל שלא לומר 'התכבדו מכובדים'{{הערה|שם=אורח-חיים-ג-בית-יוסף|{{טור|אורח חיים|ג}} בית יוסף שם}}.

=== ברכת אשר יצר ===
{{הפניה לערך מורחב|ברכת אשר יצר}}

לאחר ההתפנות, תיקנו חכמים שאדם יברך וישבח את ה' על יצירת האדם ובתוך כך מערכת העיכול וההפרשות, והברכה נחתמת: {{ציטוטון|בָּרוּךְ אַתָּה ה', רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת}}. [[ברכת אשר יצר]] מגלמת עקרונות יסוד ביהדות כמו [[הכרת תודה|הכרת הטוב]] אף על צרכים בסיסיים והתבוננות בפלאי [[בריאת העולם|הבריאה]] הא-לוהית מתוך דבר שגרתי ואף מאוס כעשיית צרכים.

== תדירות ההליכה לבית הכיסא ומשך השהיה בו ==
=== התאפקות ===
{{הפניה לערך מורחב|משהה נקביו}}

לפי ה[[סבורא]] [[רב אחאי]], המשהה נקביו (מתאפק), עובר משום [[בל תשקצו]]{{הערה|{{בבלי|מכות|טז|ב}}}}. וכך נפסק ב[[שולחן ערוך]]{{הערה|{{שולחן ערוך|אורח חיים|ג|יז}}}}. בנוסף לכך, המתאפק מלהתפנות מזיק לבריאותו<ref>{{רמב"ם|מאכלות אסורות|יז|לא|ספר=קדושה}}</ref>.

=== בדיקת נקביו ===
בדיקת נקבים היא הליכה יזומה לבית הכיסא עוד קודם שהאדם מרגיש צורך להתפנות, על מנת להתרוקן מהפרשות שאולי כבר מוכנות לצאת מגופו, ולאפשר בהמשך להתנהל מבלי להזדקק באופן פתאומי לבית שימוש. בעבר בית הכיסא היה נמצא מחוץ לתחום היישוב, ואדם הנצרך להתפנות היה צריך לקחת הפסקה משמעותית מסדר יומו, או לחלופין להתאפק. כדי להימנע מכך המליצו חז"ל לבדוק את נקביו פעמיים ביום: {{ציטוטון|אמר [[רב יהודה]] אמר [[רב]]: לעולם ינהיג אדם את עצמו שחרית וערבית, כדי שלא יהא צריך להתרחק. תניא נמי הכי: [[בן עזאי]] אומר: השכם וצא, הערב וצא, כדי שלא תתרחק|{{בבלי|ברכות|סב|א}}}}.

במסורת ההלכתית קיימים שבחים רבים על בדיקת נקבים. [[חז"ל]] שיבחו את מי שבודק נקביו בבוקר כחלק מהתכוננות ל[[תפילה (יהדות)|תפילה]], וציינו כי זהו אחת התנאים לקבלת עול מלכות שמים{{הערה|{{בבלי|ברכות|טו|א}}}}. לפי [[רבי יוסי]], ההגדרה של עשיר היא {{ציטוטון|כל שיש לו בית הכסא סמוך לשולחנו|{{בבלי|שבת|כה|ב}}}}, כיוון שכך ניתן להתפנות באופן צנוע ומבלי להתרחק. [[רבי יהודה]] מעיד על עצמו כי יש לו 24 בתי כיסא בין המקום בו הוא לן לבין בית המדרש, והוא בודק את עצמו בכל אחד ואחד, ולכן פניו 'צהובים' (דשנים ומאושרים){{הערה|{{בבלי|ברכות|נה|א}}; {{בבלי|נדרים|מט|ב}}}}.

=== משך השהיה בבית הכיסא ===
ה[[תלמוד]] משבח את מי שמאריך לשבת בבית הכסא:
{{ציטוט|תוכן=אמר [[רב יהודה]]: שלשה דברים מאריכין ימיו ושנותיו של אדם: המאריך ב[[תפילה (יהדות)|תפלתו]], והמאריך על [[ארוחה|שלחנו]], והמאריך בבית הכסא.|מקור={{בבלי|ברכות|נד|ב}}}}עם זאת, יש אומרים שאין להאריך בבית הכיסא אם מתפנה כשכורע על ברכיו, כי זה עלול 'להביאו לידי תחתוניות', כיוון שנקביו ייפתחו יותר מדי{{הערה|{{בבלי|ברכות|נה|א}} רש"י ד"ה התולה}}.

== צניעות ==
[[חז"ל]] שיבחו את מי שצנוע בבית הכסא: {{ציטוטון|אמר [[רבי תנחום בר חנילאי]]: כל הצנוע בבית הכסא - נצול משלשה דברים: מן ה[[נחש|נחשים]], ומן ה[[עקרב|עקרבים]], ומן ה[[שד (מיתולוגיה)|מזיקין]]. ויש אומרים: אף חלומותיו מיושבים עליו|{{בבלי|ברכות|סב|א}}}}. והסביר [[רש"י]] שהצניעות מתבטאת בהתנהלות רגועה ונינוחה, כך ש{{ציטוטון|מתוך צניעתו מתנהג בנחת ובשתיקה, ואין הנחשים מרגישים להתקנאות בו ואף המזיקין חסין עליו}}.

בתלמוד מסופר על אמוראים שהיו נכנסים אחרי רבם לבית הכיסא על מנת ללמוד ממנו את דרכי ההנהגה בבית הכיסא, כאשר נשאלו על כך האם אין בדבר חוסר צניעות ענו: "תורה היא וללמוד אני צריך"{{הערה|{{בבלי|ברכות|סב|א}}}}.

הצניעות גם מתבטאת בכך שהאדם מסגל לעצמו התנהגות צנועה, ללא תלות בשאלה עד כמה אכן ניתן לראות אותו, כפי שאמרו חז"ל: {{ציטוטון|איזהו צנוע? זה הנפנה בלילה במקום שנפנה ביום|{{בבלי|ברכות|סב|א}}}}. כלומר אדם ההולך בלילה להתפנות צריך לנהוג באותן אמות מידה של חשיפת גופו כדרך שהיה נוהג אילו היה יום. אמנם, אין צורך להרחיק את מקום ההתפנות כמו ביום, שכן המרחק הנדרש תלוי בטווח הראיה{{הערה|{{שולחן ערוך|אורח חיים|ג|יב}}}}.

כתב בעל ה[[אור זרוע]] כי יש להימנע מהליכה בצוותא לבית הכיסא, ויש לסגור את הדלת ולהימנע מדיבורים. וכך פסק [[הרמ"א]]<ref>{{שולחן ערוך|אורח חיים|ג|ב}} בהגה</ref>. עם זאת, ל[[אישה|נשים]] מותר לדבר זו עם זו, כדי להימנע מחשש [[איסור ייחוד|ייחוד]].

=== חשיפה מינימלית של הגוף ===
כחלק מכללי הצניעות קובע [[התלמוד]] כי אין להוריד בגדים בעמידה, אלא רק לאחר שיושבים ממש להתפנות.<ref name=":0">{{בבלי|ברכות|סב|א}}</ref> וכך נפסק ב[[שולחן ערוך]]<ref>{{שולחן ערוך|אורח חיים|ג|ב}}</ref>.

[[התלמוד]] קובע שאין לגלות ללא צורך את גופו אפילו בבית הכיסא, ולכן כאשר יושב להתפנות ל[[גדולים]] יגלה רק טפח מאחוריו, ולגבר מותר לגלות בנוסף שני טפחים לפניו, מכיוון שגברים נדרשים מטבעם להתפנות גם לשתן כשהם נפנים לצואה<ref>{{בבלי|ברכות|כג|ב}}</ref>. וכך נפסק ב[[שולחן ערוך]].<ref name=":1">{{שולחן ערוך|אורח חיים|ג|ד}}</ref>

=== התרחקות ===
אחד מכללי הצניעות הוא כי יש להתפנות באופן צנוע ונסתר מעיני הבריות. בתלמוד מובאת מחלוקת אמוראים בעניין ההרחקה הנדרשת מאדם כאשר הוא הולך להתפנות במקום שאינו מוסדר לבית שימוש. [[עולא]] הוא בעל עמדה מקילה: {{ציטוטון|אחורי הגדר - נפנה מיד, ובבקעה - כל זמן שמתעטש ואין חברו שומע}}, ואילו [[איסי בן יהודה|איסי בר נתן]] סובר שיש להחמיר יותר: {{ציטוטון|אחורי הגדר - כל זמן שמתעטש ואין חברו שומע, ובבקעה - כל זמן שאין חברו רואהו}}, ו[[רב אשי]] מבאר שאיסי בר נתן מצריך שחבירו לא יראה דווקא את פירועו, אך אין דרישה שחבירו לא יראה אף את גופו.

[[רמב"ם|הרמב"ם]] פסק כאיסי בר נתן. לעומת זאת, [[הרי"ף]] ו[[הרא"ש]] פסקו להלכה כשילוב של הדעות: מאחורי גדר הלכה כעולא שניתן להתפנות מיד, ואילו במקום פתוח יש להתרחק עד שחבירו לא יוכל לראות את פירועו. וכך נפסק ב[[שולחן ערוך]].

=== זהירות מהוצאת זרע לבטלה ===
הדרך הנוחה והנקיה עבור גבר להטיל שתן בעמידה היא באחיזת ה'אמה', כלומר בחלק המרכזי של האיבר. אמנם, אחיזה כזו עשויה להיות בעייתית על פי ההלכה, משום שיש חשש שהיא תגרום ל[[הוצאת שכבת זרע לבטלה]]. ה[[תנאים]] נחלקו לגבי הפתרון הראוי, כאשר [[רבי אליעזר]] נטה להישמר יותר מחשש הוצאת זרע לבטלה, ואילו [[חכמים]] נטו להישמר יותר מחשש להתזת השתן על הרגלים:

{{ציטוט|תוכן=[[רבי אליעזר]] אומר: כל האוחז באמה ומשתין - כאילו מביא מבול לעולם. אמרו לו לרבי אליעזר: והלא נצוצות נתזין על רגליו, ונראה כ[[כרות שפכה]], ונמצא מוציא לעז על בניו שהן [[ממזר|ממזרים]]! אמר להן: מוטב שיוציא לעז על בניו שהן ממזרים, ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני [[הקדוש ברוך הוא|המקום]].|מקור={{בבלי|נידה|יג|א}}}}

אף על פי שחכמים חלקו על גישתו של רבי אליעזר, כתבו ה[[תוספות]] שהם חזרו והודו לדבריו, שאסור לאדם לאחוז באמה ולהשתין. וכך נפסק ב[[ארבעה טורים|טור]] וב[[שולחן ערוך]]{{הערה|{{שולחן ערוך|אורח חיים|ג|יד}}|שם=יד}}.

האיסור הוא דווקא להחזיק במרכז האיבר, אך אין איסור לאחוז בעטרה או באשכים, ואפילו במצב של קישוי מותר להשתין תוך אחיזה בעטרה או באשכים בלבד{{הערה|שם=יד}}{{הערה|{{שולחן ערוך|אורח חיים|ג|טו}}}}.

בתלמוד מובאת דעה לפיה כל האיסור הוא דווקא ל[[רווק]], אבל ל[[נישואים|נשוי]] מותר לאחוז גם במרכז האיבר על מנת להטיל שתן. [[הרמב"ם]] פסק כדעה זו להלכה וכך נפסק גם ב[[שולחן ערוך]]{{הערה|שם=יד}}. הטור, לעומתם, סובר שאין הבדל להלכה בין נשוי לרווק.

כתב [[רבנו יונה]] שלמרות שמעיקר הדין לנשוי מותר לאחוז באיבר בעת הטלת שתן, מידת חסידות להחמיר בזה בגלל חומרת העוון של [[הוצאת שכבת זרע לבטלה]]. וכך כתב גם ה[[שולחן ערוך]]{{הערה|שם=יד}}.

== סכנות ==
[[קובץ:Nara period toilet paper.jpg|ממוזער|עצים בהם היו משתמשים לקינוח ב[[תקופת נארה|תקופת הנארה]] ביפן לצד גלילי נייר טואלט מודרניים]]
ב[[תלמוד]] מובאים דברי [[רב חסדא]], שאין לשבת במהירות להתפנות, ואין להתאמץ יתר על המידה, מחשש פגיעה בשיני ה[[המעי הגס|כרכשת]]{{הערה|שם=חסדא}}. וכך נפסק ב[[שולחן ערוך]]{{הערה|{{שולחן ערוך|אורח חיים|ג|ט}}}}.

בעבר נקבע ב[[תלמוד]], ב[[ארבעה טורים|טור]] וב[[שולחן ערוך]] שיש להימנע מקינוח בעשבים יבשים ובחומרים דליקים נוספים, מחשש שמא הדבר יגרום לשיני הכרכשת ליפול{{הערה|שם=חסדא}}{{הערה|{{שולחן ערוך|אורח חיים|ג|יא}}}}. אמנם כתב [[הרמ"א]] שכיום נוהגים לקנח בדברים דליקים בלי חשש, והראיה שאיש לא נפגע מכך{{הערה|{{שולחן ערוך|אורח חיים|ג|יא}} בהגה, ובדרכ"מ על הטור שם,ג}}. ואכן כיום נוהגים כולם לקנח בלי חשש ב[[נייר טואלט]] שהוא חומר דליק.

ב[[תלמוד]] מבואר שיש להימנע מקינוח ב[[חרס]], משום שהחרס הוא חד ועלול לפצוע, ואפילו בשבת יש להעדיף קינוח באבן שאסורה משום מוקצה כדי לא להזדקק לקינוח בחרס. אמנם, אם מדובר בחרס חלק ועגול - מותר לקנח בו. וכך נפסק להלכה{{הערה|{{בבלי|שבת|פב|א}}; {{רמב"ם|שבת|כו|ה|ספר=זמנים}}; {{שולחן ערוך|אורח חיים|שיב|ה}}}}. בתלמוד מסופר גם כי מי שלא מקנח בחרס ניצל בנוסף מ[[כשפים]]{{הערה|{{בבלי|חולין|קה|ב}}}}.

=== שד בית הכיסא ===
בית הכיסא נתפס בעבר כמקום מועד לפורענות ששוכנים בו [[שד (מיתולוגיה)|מזיקים]] ו[[כישוף|כשפים]] שונים. בתלמוד מוזכר חשש משד שנקרא 'שד בית הכסא' שהיה מצוי בבית הכיסא, ומזיק את הנכנסים לשם. במסכת ברכות מבואר ששד זה דומה לשעיר{{הערה|רש"י על {{בבלי|ברכות|סב|א}}}}.

על מנת להינצל מאותו שד היו עושים תחבולות שונות. בתלמוד מסופר על רבא שכאשר היה נכנס לבית הכיסא, אשתו (בתו של [[רב חסדא]]) הייתה מקשקשת באגוז שהיה נתון בתוך כלי על מנת לגרש את המזיקים. כמו כן אמו של אביי גידלה טלה מיוחד על מנת שיכנס עמו לבית הכיסא, כדי שלא יהיה שם לבדו.

בתלמוד, לאחר שהובא הדין לפיו שיש לחלוץ את התפילין קודם הכניסה לבית הכיסא, מסופר על [[רבי יוחנן]] ו[[רב נחמן]] שהיו נכנסים עם התפילין לבית הכיסא, על מנת שישמרו עליהם בכניסתם לבית הכיסא, לדעת רש"י שמירה זו הייתה כנגד המזיקים. אמנם בראשונים ישנם גרסה אחרת, והסבר אחר בדברי התלמוד.

ב[[ספר חרדים]] סבור כי איסור שיחה בבית הכיסא הנזכר בתלמוד הוא גם משום חשש השדים: {{ציטוטון|אין משיחין בבית הכסא מפני סכנת שדים המצויים שם, וצריך צניעות ושתיקה להינצל מהם}}.

במקרה וניזוק משד בית הכיסא, מובא בתלמוד במסכת שבת לומר לחש זה: {{ציטוטון|לשידא דבית הכסא - לימא הכי: "אקרקפי דארי{{מונחון| בראש הארי זכר}}, ואאוסי דגורייתא{{מונחון| ובחוטם לביאה נקבה}} אשכחתון לשידאי בר שיריקא פנדא{{מונחון| כך שמו של השד}}; במישרא דכרתי חבטיה {{מונחון|בערוגת כרשין הפלתיו}}, בלועא דחמרא חטרתיה {{מונחון|בלחי החמור הלקיתיו}}.|{{בבלי|שבת|סז|א}}}}.

כמו כן [[בן עזאי]] הדריך שאין למשמש בפי הטבעת לאחר שיושב אלא רק לפני כן.<ref name=":0" /> הדרכה זו הושמטה על ידי [[הרמב"ם]], אך נפסקה בטור וב[[שולחן ערוך]]<ref>{{שולחן ערוך|אורח חיים|ג|ג}}</ref>.

== זהירות לגבי דברים שבקדושה ==
{{הפניה לערך מורחב|לא יראה בך ערוות דבר}}
=== כיוון ההתפנות ===
==== בהפרשת צואה ====
[[מורא מקדש|מצוות מורא מקדש]] היא [[מצוות עשה]] מתוך [[תרי"ג מצוות]], לפיה אסור לאדם לנהוג בקלות ראש כלפי [[בית המקדש]]. [[תלמוד בבלי|התלמוד]] מביא [[ברייתא|ברייתות]] העוסקות בכיוון ההתפנות הראוי לאור עיקרון זה. הברייתא השנייה שהתלמוד דן בה מביאה ארבע דעות של [[תנאים]] בעניין זה:

{{ציטוט|תוכן=הנפנה ב[[יהודה (חבל ארץ)|יהודה]] - לא יפנה [[מזרח]] ו[[מערב]], אלא [[צפון]] ו[[דרום]], וב[[הגליל|גליל]] - צפון ודרום אסור, מזרח ומערב מותר. ו[[רבי יוסי]] מתיר, שהיה רבי יוסי אומר: לא אסרו אלא ברואה. [[רבי יהודה]] אומר: בזמן ש[[בית המקדש]] קיים - אסור, בזמן שאין בית המקדש קיים - מותר. [[רבי עקיבא]] אוסר בכל מקום|מקור={{בבלי|ברכות|סא|ב}}}}

נקודת המוצא התלמודית היא כי כל תנא המופיע בטקסט משנתי סובר אחרת מחברו, ולכן [[התלמוד]] מסיק שתנא קמא ורבי עקיבא חולקים זה על זה: תנא קמא סובר שיש צורך לדקדק בכיוון ההתפנות דווקא ב[[ארץ ישראל]], ואילו רבי עקיבא מצריך לדקדק בכך גם ב[[חוץ לארץ]]. התלמוד מסיים בסיפור מעשה אל אמוראי בבל שנהגו להקפיד על כיוון ההתפנות: [[רבה]] היה רגיל להתפנות על לבנים שמונחות בצד מזרח ומערב, כך שכיוון ההתפנות שלו היה צפון ודרום. [[אביי]] תלמידו שינה פעם אחת את כיוון הלבנים כדי לראות אם רבה מקפיד על כך, ואכן רבה התלונן שמישהו הפך את כיוון הלבנים וציער אותו{{הערה|{{בבלי|ברכות|סא|ב}}}}. מכך הסיקו [[הרמב"ם]], [[הטור]] ו[[ראשונים]] נוספים כי להלכה יש להקפיד על כיוון ההתפנות גם בחוץ לארץ. וכך נפסק ב[[שולחן ערוך]]{{הערה|{{שולחן ערוך|אורח חיים|ג|ד}}}}.

[[רש"י]] פירש שהאיסור הוא לגלות את פירועו (כלומר את איברי הפרשת הצרכים) לכיוון [[המקדש]], ולכן גם יש הבדל בדין בין [[הגליל]], שממוקם צפונית למקדש ולכן יש להיזהר מלהפנות את אחד מצדדיו באופן גלוי לכיוון צפון ודרום, לבין [[ארץ יהודה]], שממוקמת ככלל מממזרח וממערב לבית המקדש, ולכן יש להיזהר מהפניית אחד מצדדיו באופן גלוי לכיוון מזרח או מערב. אמנם, הרמב"ם והטור לא הזכירו הבדל כזה, אלא כתבו רק שאין להתפנות לכיוון מזרח או מערב. [[רבי יוסף קארו]] הבין שלדעתם החילוק בין הגליל ליהודה נאמר רק בדעת [[תנא קמא]], אך לדעת [[רבי עקיבא]] שנפסקה להלכה אין הבדל בין הגליל ליהודה, ובכל מקום בעולם האיסור להתפנות הוא רק לכיוון מזרח או מערב, והטעם לכך הוא שה[[שכינה]] נמצאת באופן סמלי בצד מערב{{הערה|{{בבלי|בבא בתרא|כה|א}}}}, ולכן יש להימנע מהפניית אחד מפירועיו לכיוון מערב{{הערה|שם=אורח-חיים-ג-בית-יוסף}}. וכך נפסק ב[[שולחן ערוך]], שהאיסור הוא להתפנות לכיוון מזרח או מערב בכל מקום. [[רבי משה איסרליש]], לעומת זאת, סבור שגם הרמב"ם והטור מסכימים עם רש"י, ולכן במקום הנמצא צפונית או דרומית לבית המקדש יאסרו על התפנות דווקא לכיוון צפון או דרום, אלא שהמקום בו הם חיו היה ממערב לבית המקדש ולכן לא חילקו{{הערה|{{טור|אורח חיים|ג}} דרכי משה ב}}.

לפי ה[[ברייתא]] המובאת ב[[תלמוד הבבלי]], [[רבי יוסי]] סובר שאין איסור במקום שאינו נראה. ולפי זה דעת [[תנא קמא]] ו[[רבי עקיבא]] היא כי יש לדקדק בכיוון ההתפנות גם במקום סגור. וכך אכן פוסק [[הרמב"ם]]. אמנם, ב[[תלמוד ירושלמי|תלמוד הירושלמי]] נאמר כי גם לפי רבי עקיבא הדקדוק הוא דווקא במקום פתוח שאין בו כותל, אך במקום סגור אין לדקדק. וכך פסקו [[התוספות]], [[הרשב"א]], [[הרא"ש]] ו[[שולחן ערוך|השולחן ערוך]].<ref name=":1" />

==== בהטלת שתן ====
כתב [[הרמב"ם]] שיש לדקדק בכיוון אליו מטילים [[שתן]] כאשר נמצאים באזור [[המקדש]] החל מ[[הר הצופים]]. אמנם, יש גרסאות שונות בדבריו: לפי גרסה אחת המטיל את מימיו צריך דווקא להפנות את פניו לכיוון הקודש, וכך נפסק ב[[שולחן ערוך]]. והסביר [[יוסף קארו|רבי יוסף קארו]] שהדקדוק הוא לא להפנות את אחוריו למקדש. לעומת זאת, יש גורסים כי יש לדקדק להטיל את מימיו דווקא שלא לכיוון המקדש, כדי שלא יבזה את בית המקדש בגילוי פירועו והטלת שתן לכיוונו. וכך פסקו [[הט"ז]] וה[[משנה ברורה]]{{הערה|{{שולחן ערוך|אורח חיים|ג|ז}}}}.

=== קינוח ביד שמאל ===
[[קובץ:Bamboo Toilet Paper.jpg|ממוזער|נייר טישו מודרני]]
על פי המעשים המובאים בתלמוד על רבי עקיבא ובן עזאי,<ref name=":0" /> פסקו [[הטור]] וה[[שולחן ערוך]] שיש לקנח ביד שמאל ולא ביד ימין{{הערה|{{שולחן ערוך|אורח חיים|ג|י}}}}. בתלמוד מובאים מספר דעות של [[אמוראים]] ו[[תנאים]] לגבי טעמה של הלכה זו:
{{ציטוט|תוכן=מפני מה אין מקנחין בימין אלא בשמאל? {{ש}}אמר [[רבא]]: מפני שה[[תורה]] ניתנה בימין, שנאמר {{ציטוטון|מימינו אש דת למו|{{תנך|דברים|לג|ב}}}}. [[רבה בר בר חנה]] אמר: מפני שהיא קרובה ל[[פה]]. ו[[רבי שמעון בן לקיש]] אמר: מפני שקושר בה [[תפילין]]. [[רב נחמן בר יצחק]] אמר: מפני שמראה בה [[טעמי המקרא|טעמי תורה]]. {{ש}}כ[[תנאים|תנאי]]: [[רבי אליעזר]] אומר: מפני ש[[אכילה|אוכל]] בה. [[רבי יהושע]] אומר: מפני ש[[כתיבה|כותב]] בה. [[רבי עקיבא]] אומר: מפני שמראה בה טעמי תורה|מקור={{בבלי|ברכות|סב|א}}}}
[[קובץ:Torah and jad.jpg|ממוזער|ספר תורה הכתוב על קלף]]

=== הכנסת תשמישי קדושה ולימוד תורה בבית הכיסא ===
{{להשלים|נושא=יהדות}}
פסק ה[[שולחן ערוך]] שאין להיכנס עם [[ספר תורה]] הכתוב בדיו על הקלף לבית הכיסא, משום כבודו<ref>{{שולחן ערוך|יורה דעה|רפב|ד}}</ref>. לגבי סידורים וחומשים ושאר ספרים שיש בהם שמות קדושים, רוב הפוסקים סוברים שדי לכסותם בכיסוי אחד כשנכנסים לשירותים וכן כתבו [[מגן אברהם]]<ref>{{שולחן ערוך|אורח חיים|מג}}</ref>, ה[[רדב"ז]] ו[[ברכי יוסף]].

ב[[כף החיים]]<ref>או"ח מ, יד</ref> כתב שלעניין תשמיש המיטה (אסור לשמש בפני ספרי קודש) גם כריכת הספר נחשבת כיסוי ולמד מזה ב[[פניני הלכה]]<ref name=":3">{{קישור כללי|כתובת=https://ph.yhb.org.il/07-06-06/|הכותב=מנהל האתר|כותרת=ו - אין להיכנס לבית הכסא עם כתבי קודש|אתר=פניני הלכה|תאריך=2000-07-06|שפה=he-IL|תאריך_וידוא=2022-09-21}}</ref> עוד צד להקל. אמנם לדעת ה[[פרי מגדים]] כריכת הספר אינה נחשבת לכיסוי.

אם יניח את הסידור או החומש בכיסו, לדעת כמה פוסקים יהיה מותר להיכנס לשירותים<ref name=":3" />.

=== קיום מצוות בבית הכיסא ===
[[מטה אפרים|המטה אפרים]] כתב שאדם ש[[מי רגליים|מי רגליו]] יוצאים מגופו, אין לו [[תקיעת שופר|לתקוע בשופר]] באותו זמן. ב[[ביאור הלכה]] תמה על כך, שמצינו בתלמוד איסור של דברי קדושה בבית הכיסא אך לא אסרו קיום מצוות. וכתב ליישב את דברי המטה אפרים, שאפשר שיש בכך משום בזיון למצווה, וכן מכיוון ש[[מצוות צריכות כוונה]], יש בכך משום לימוד תורה שנאסר.

ב[[ספר שאלות ותשובות|ספרי השו"ת]] רבים דנו בדבר, ומסקנת רבים מהם שאכן לכתחילה אין לקיים מצוות בבית הכיסא, אך בשעת הדחק מותר.

== בשבת ==
ב[[שבת]], למרות שאבנים נחשבות ל[[מוקצה]] [[מוקצה מחמת גופו|מחמת גופו]], התירו [[חז"ל|חכמים]] לקחת עמו אבנים כדי לקנח את עצמו מפני [[כבוד הבריות]]. כמו כן, התירו לעלות איתו אבנים לגג או מקום גבוה למרות שזו [[טרחא יתירה|טרחה יתירה]] שאסורה בשבת.

ב[[תלמוד]] מובא שמותר להכניס לבית הכיסא אבנים "מקורזלות"<ref>{{גמרא|שבת|כא|א}}</ref>. נחלקו בפירוש המילה: לדעת [[רש"י]] אבנים מקורזלות הן אבנים חדות שנוח לקנח איתן. לדעת ה[[תוספות]] הכוונה לאבנים מחומר יותר רך. והכריע ה[[בית יוסף]] שאין ביניהם מחלוקת אלא ההיתר הוא אבנים שראויות לקינוח.

ב[[ברייתא]] נחלקו ה[[תנאים]] מה שיעור האבנים שמותר להכניס לבית הכסא: לדעת [[רבי מאיר]] כשיעור [[אגוז]] ולדעת [[רבי יהודה]] כשיעור [[כביצה|ביצה]]. בברייתא אחרת מובא שנמנו וגמרו שמותר מלא היד. פירש רש"י שלדעת הברייתא מותר להכניס בכל מקרה מלא היד ואפילו אם אלו אבנים קטנות. לאחר מכן מובאת דעתו של [[רבי ינאי]] שאם יש מקום קבוע לבית הכיסא מותר מלא היד ואם אין מותר להכניס כשיעור "הכרע מדוכה קטנה של בשמים". לאחר מכן [[רב ששת]] אומר שאם יש עליה עד (כלומר, אם השתמשו בה כבר וזה ניכר) מותר. נחלקו [[הראשונים]] בפירוש הכרע מדוכה קטנה:
* לדעת [[רש"י]] "הכרע" הוא שיעור המכריע בין כזית לכביצה דהיינו אגוז. "מדוכה קטנה של בשמים" אסור לטלטלה לבית הכיסא מכיוון שהיא [[כלי שמלאכתו לאיסור]]. ורב ששת אומר שאם יש עליה עד, מותר.
* לדעת [[הר"ן]] הכרע מדוכה קטנה של בשמים הוא שיעור אחד - מותר להכניס אבן במשקל מדוכה קטנה ורב ששת מוסיף שמותר אף אבן גדולה יותר אם יש עליה עד.
* לדעת [[רבינו חננאל]] ו[[רבינו תם]] הכרע פירושו רגל, כלומר, מותר להכניס אבן בגודל רגל של מדוכה קטנה של בשמים. ורב ששת אומר הלכה אחרת והיא שאם יש עד על האבנים אז מותר להכניס אפילו יותר ממלא היד. וכך פסק ב[[שולחן ערוך]].

כמו שכתוב לעיל אבנים הם [[מוקצה מחמת גופו]] והתירו חכמים לטלטל אותם מפני כבוד האדם, נחלקו הראשונים האם התירו חכמים גם לטלטל מ[[כרמלית]] ל[[רשות היחיד]] שזהו גם [[דרבנן|דין חכמים]]: לדעת [[רש"י]] ו[[רבינו ירוחם]] ההיתר הוא דווקא בחצר ולדעת [[תוספות]] והגהות מרדכי ההיתר הוא גם מכרמלית לרשות היחיד.

הגמרא<ref name=":2">{{תלמוד בבלי | שבת | פא | א}} </ref> אומרת: "אמר רב יהודה: אבל לא את הפאייס (פיסת רגב אדמה. שהואיל ונפרכת לא ראויה לקינוח ואסורה בטלטול). וכן פסקו רמב"ם, טור ושו"ע{{הערה|שם=אורח-חיים-שיב|{{שולחן ערוך|אורח חיים|שיב}}}}.

בהמשך הגמרא מורה [[רבי יוחנן]] שאסור לקנח בחרס בשבת. ו[[רב נתן בר אושעיא]] הסביר שכוונתו היא שלמרות שכלי חרס מותר בטלטול בשבת ולכאורה היה עדיף לקנח בו, אסור לקנח בו כמו שאסור לקנח בו בחול (לעיל).

נחלקו האמוראים במקרה שיש לפניו אבן או חרס חלק שאינו פוצע את הבשר מה עדיף לקחת: לדעת רב הונא עדיף לקנח בצרור ולא בחרס משום סכנה. ולדעת רב חסדא עדיף בחרס. [[רי"ף]] רמב"ם רא"ש טור ושו"ע פסקו כרב חסדא, שעדיף להשתמש בחרס חלק הראוי לקינוח מאשר בצרור.

כתב רש"י בשם רבותיו, ו[[רבינו ירוחם]] שמותר לקנח בעשבים לחים אפילו אם הם מחוברים, והאיסור להשתמש במחובר הוא דווקא באילן ולא בירק. וכן פסק השו"ע.

השו"ע סייג היתר זה במילים: "ובלבד שלא יזיזם" [[מג"א|מגן אברהם]] כתב שכוונתו שלא יטלטל את העשבים, משום מוקצה. וה[[משנה ברורה]] כתב שכוונתו שלא יזיזם ממקום חיבורם, משום איסור תולש.

בעבר, כשהיה לאדם מצב של [[עצירות]], היו נוהגים למשמש בפי הטבעת באבן וכך היה מצליח להתפנות. הגמרא<ref name=":2" /> אומרת: "אמר [[רבא]]: אסור למשמש בצרור בשבת כדרך שממשמש בחולׁ ׁׁׂׂ(בצרור בנקב והוא נפתח). מתקיף לה [[מר זוטרא]]: ליסתכן (יסתכן בכך שנקביו לא יצאו)?! כלאחר יד (כלאחר יד, כגון אוחז צרור בב' אצבעותיו - שפיר דמי)".

נחלקו הראשונים בפרוש משמוש רגיל וכלאחר יד:
* רש"י ורבנו ירוחם פירשו ש'משמוש' הוא ב[[פי הטבעת]], שממשמש עם הצרור כדי שיפתחו נקביו. ואסור עם כל ידו, משום תלישת שערות, ומותר רק כלאחר יד כגון ב2 אצבעותיו.
* ר"ח פירש ש'משמוש' הוא החלקת הצרור כדי שלא ישרוט את בשרו. ואסור כדרכו מפני איסור [[טוחן]], ורק כלאחר יד מותר.

בשולחן ערוך כתב כרש"י. מג"א ומ"ב הוסיפו את פירוש ר"ח.

במקום בו משתמשים באבנים גדולות לנוחות הישיבה בבית הכיסא, התירו חכמים להערים אותן בשבת למרות שזהו בניין עראי, מפני [[כבוד הבריות]]{{הערה|שם=אורח-חיים-שיב}}.

== קישורים חיצוניים ==
* [https://drive.google.com/file/d/0B0Xy25kIMMkiaEE3dHFSTDhyQTQ/view?resourcekey=0-Qv5AODkLQRTCFwaVKI4X-A בית הכיסא במקדש] מהמכון לכהנים נזר הקודש.
* [https://ph.yhb.org.il/10-13-13/ בל תשקצו בהשהיית צרכיו] באתר [[פניני הלכה]].

== ביאורים ==
{{ביאורים}}

== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה:בתי שימוש]]
[[קטגוריה:הלכה]]
[[קטגוריה:שתן]]
[[קטגוריה:צואה]]
[[קטגוריה:מצוות תלמוד תורה]]
[[קטגוריה:בית המקדש]]
[[קטגוריה:הלכות צבא ומלחמה]]
[[קטגוריה:הלכות מלאכת הוצאה]]
[[קטגוריה:הלכות בית הכסא]]
[[קטגוריה:נטילת ידיים]]
{{וח|הלכות בית הכסא}}
{{מיון ויקיפדיה|דף=הלכות בית הכסא|גרסה=36205769|פריט=Q114767348}}