שיהאב
.jpg)
שיהאב או שהאב (شهاب; בפרסית נהגה "שֶהוֹבּ" ובערבית – "שִיהַאבּ"; משמעותו: "מטאור"), הוא שמה של סדרת טילים בליסטיים שפיתח משרד ההגנה האיראני בסיוע קוריאה הצפונית. סדרת הטילים החלה עם השיהאב-1 שנכנס לשירות ב-1988, ונמשכה עם השיהאב-2 והשיהאב-3. על הפעלת הטילים אחראי חיל האוויר והחלל של משמרות המהפכה האסלאמית.
היסטוריה
תוכנית הטילים האיראנית, שראשיתה בסדרת טילי השיהאב, התחילה מיד לאחר המהפכה האיסלאמיסטית באיראן ב-1979 במטרה ליצור נשק הרתעה אסטרטגי נגד התערבות אמריקאית בגבולות איראן.[1]
בין 1985-1986, במהלך הלחימה במלחמת איראן עיראק שפרצה ב-1980 חיפשו משמרות המהפכה באיראן נשק שיאפשר תקיפה בלב העורף העיראקי ופנו לטובת כך לסוריה ולוב במטרה לרכוש טילי סקאד (לימים השיהאב-1) והשתמשו בהם לתקוף את הערים הגדולות בעיראק ובעיקר בגדד. בסיוע קוריאה הצפונית, שייצרה באופן עצמאי גרסאות מקומיות של טילי הסקאד שנקראים "הוואסונג", הגיעה לאיראן ליכולת ייצור עצמי של טילים מסוג אלו שקיבלו את השם הפרסי "שיהאב". על אף שטילי השיהאב-1 ושיהאב-2 מיוצרים באיראן, הם מבוססים על פיתוח רוסי וצפון קוריאני.[2][3]
איראן החלה בפיתוח של טיל השיהאב-3 ב-1993 בהתבסס על הטכנולוגיה של הטיל הצפון קוריאני נודונג-1.[4] ניסויי המנוע נערכו בשנת 1997, וטיסתו הראשונה של הטיל הייתה ב-1998 בניסוי שלא צלח. השיהאב-3 הפך למבצעי ביולי 2003, ועד מאי 2004 הצטיידה איראן ב-20 טילים,[1][4] ב-2007 טענו באיראן כי יש ביכולתם לשגר כ-600 טילים לעבר ישראל במידה וידרשו.[5]
ב-1998 החלה איראן לפתח את טיל השיהאב-4. ב-2007 נטען באיראן כי הם מפתחים את טיל השיהאב-4 לטובת שיגור לוויינים לחלל. פיתוח הטיל לא יצא לפועל, וחלקים ממנו מומשו במשגר הלוויינים סאפיר.[5][6]
טילי השיהאב-5 והשיהאב-6 החלו פיתוח ב-1998, מכונים "קוסאר" (בפרסית: חיי נצח), ומטרתם הייתה פיתוח טיל בליסטי לטווחים של בין 3,000–10,000 ק"מ, כלומר לשטח מדינות אירופה. הקיום של הטילים פורסם על ידי המודיעין הישראלי, אך נענה בהכחשות מצד איראן. על-פי טענות המודיעין הישראלי והאמריקאי, הטילים מבוססים על טכנולוגית מנועים רקטיים שהוברחה לאיראן דרך רוסיה.[7]
פירוט סוגי טילי השיהאב
| שם | כניסה לשירות | אורך | קוטר | טווח | דיוק | גודל ראש קרב |
|---|---|---|---|---|---|---|
| שיהאב-1 | 1988 | 10.94 מטר | 0.885 מטר | 285-330 ק"מ | 450 מטר | כ-1,000 ק"ג |
| שיהאב-2 | 1994 | בין 11.37 ל-12.29 מטר | 300-700 ק"מ | 750-1,000 ק"ג | ||
| שיהאב-3 | 2003 | 16 מטר | בין 1.32 ל-1.35 מטר | בין 1,350 ל-1,500 ק"מ | 760, 987 או 1,158 ק"ג | |
| שיהאב-3A | 2007 | 17.58 מ' | 1,500-1,800 ק"מ | |||
| שיהאב-3B | 16 מטר | כ-1930 ק"מ | כ-500 ק"ג | |||
| שיהאב-5 | 1998 | 4,000-4,300 ק"מ | 700-1,000 ק"ג | |||
| שיהאב-6 | כ-8,000 ק"מ |
שיהאב-1
ערך מורחב – שיהאב-1
שיהאב-1 הוא טיל בליסטי לטווח בינוני, הראשון מסדרת טילי השיהאב האיראניים והטיל הראשון במסגרת תוכנית הטילים האיראנית.[8] הטיל יודע לשאת ראש קרב גדול של כ-1,000 ק"ג חומר נפץ או ראש קרב בלתי קונבנציונלי.[2] השיהאב-1 הוא גרסה של הסקאד-B שעל פי הערכות מודיעיניות הגיע לאיראן דרך רכש שבוצע מלוב, סוריה וקוריאה הצפונית במהלך שנות ה-80. מאז בוצע בו שימוש מבצעי במסגרת מלחמת איראן עיראק.[8][9]
השיהאב-1 מופעל על ידי משמרות המהפכה באיראן ועל ידי חזבאללה בלבנון ובסוריה.
שיהאב-2
- ערך מורחב – שיהאב-2
שיהאב-2 הוא טיל בליסטי לטווח בינוני, יורשו של טיל שיהאב-1, פותח ויוצר במסגרת תוכנית הטילים האיראנית. הטיל מסוגל לשאת ראש קרב גדול של בין 750-1,000 ק"ג חומר נפץ, תלוי בטווח המעוף של הטיל.[3] שיהאב-2 הוא גרסה של הסקאד-C, אותו רכשה איראן מקוריאה הצפונית במהלך שנות ה-90. במסגרת העסקה הוקם מפעל לייצור הטילים בשטח איראן.[3]
שיהאב-3
- ערך מורחב – שיהאב-3
שיהאב-3 הוא טיל בליסטי לטווח בינוני פרי פיתוח איראני, הראשון מסדרת טילי השיהאב האיראניים שמסוגל לפגוע בכל מטרה בשטח ישראל. הטיל בגרסאותיו השונות מסוגל לשאת ראש קרב של בין 700-1,000 ק"ג וכן ראש נפץ בלתי קונבנציונלי.[1]
ניסויים של הטיל, המבוסס על הנודונג-1 תוצרת קוריאה הצפונית, נערכו בין השנים 1998-2003.[4] הוא נכנס לארסנל המבצעי ב-7 ביולי 2003, ונחשף רשמית על ידי האייתוללה עלי ח'אמנאי ב-20 ביולי. השיהאב-3 הוצג לראשונה לציבור ב-25 בספטמבר 1998 בכיכר אזאדי בטהראן במהלך מפגן שנערך לרגל "שבוע ההגנה המקודשת", יום השנה להתחלת מלחמת איראן–עיראק שהתחוללה בשנים 1980-1988.[דרוש מקור]
קישורים חיצוניים
- יוסי מלמן, מומחים: הטילים שהציגה איראן אינם חדשים ומתקדמים כפי שהיא טוענת, באתר הארץ, 10 ביולי 2008
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 שיהאב-3, באתר Global Security, 5 בנובמבר 2007
- ^ 2.0 2.1 שיהאב 1, באתר פרויקט Missle Threat, המרכז למחקר בינלאומי ואסטרטגי, 28 בספטמבר 2017
- ^ 3.0 3.1 3.2 שיהאב 2, באתר FAS (פדרציית המדענים האמריקאית)
- ^ 4.0 4.1 4.2 רויטרס, איראן: ביכולתנו לייצר כמויות של "שיהאב 3", באתר ynet, 9 בנובמבר 2004
- ^ 5.0 5.1 נענע10, ועדת הבחירות הכריעה: מועמדות בן ארי ובן גביר לכנסת אושרה, באתר חדשות 13, 17 בספטמבר 2007
- ^ פרויקט IRIS
- ^ שיהאב-5, באתר FAS (פדרציית המדענים האמריקאית)
- ^ 8.0 8.1 שיהאב 1, באתר FAS (פדרציית המדענים האמריקאית)
- ^ Kugbanggwa Kisul, Sept. 1989, No.127, FBIS-EAS 29 Nov. 1988
39688069שיהאב