קרלוש, מלך פורטוגל
קרלוש, מלך פורטוגל | |||||||||
לידה |
28 בספטמבר 1863 ליסבון, ממלכת פורטוגל | ||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
פטירה |
1 בפברואר 1908 (בגיל 44) ליסבון, ממלכת פורטוגל | ||||||||
מדינה | ממלכת פורטוגל | ||||||||
מקום קבורה | פנתיאון בית ברגנסה (אנ'), ליסבון | ||||||||
בת זוג | אמלי, נסיכת אורליאן | ||||||||
שושלת בית סקסה-קובורג-גותה | |||||||||
| |||||||||
|
קרלוש מלך פורטוגל (בפורטוגזית: Carlos I de Portugal; 28 בספטמבר 1863 – 1 בפברואר 1908) היה מלך פורטוגל מ-1889 עד הירצחו ב-1908. קרלוש ידוע בכינוי "הדיפלומט" (o Diplomata) ובכינוי "הקדוש המעונה" (o Martirizado).
בשנות ה-90 של המאה ה-19, עקב מאבק בין בריטניה לפורטוגל על שליטה באזורים בדרום יבשת אפריקה, שיגרה בריטניה אולטימטום לפורטוגל בדרישה שפורטוגל תבלום את הרחבת שליטתה באזורים אלה. פורטוגל נאלצה להיענות לאולטימטום, אך הדבר עורר התנגדות עזה במדינה למדיניותו של המלך. גם המצב הכלכלי במדינה התדרדר. בשנת 1907 השעה המלך את החוקה ומינה את אחד הסנטורים לעמוד בראש ממשלה בעלת סמכויות דיקטטוריות. הדבר הגביר את ההתנגדות למלך.
ב-1 בפברואר 1908 בזמן נסיעתם של המלך ושני בניו בככר מרכזית בליסבון, נורו לעברם יריות מתוך הקהל שהצטופף בצדי הדרך. המלך מת מיד, בנו הבכור לואיש פיליפה, נסיך הכתר של פורטוגל נפצע אנושות ומת זמן קצר לאחר מכן ובנו השני נפצע בזרועו והוא שירש את כס המלכות, כמלך מנואל השני.
ביוגרפיה
קרלוש הראשון נולד בליסבון, ממלכת פורטוגל, ב-28 בספטמבר 1863, ללואיש הראשון, מלך פורטוגל ולמריה פיה, נסיכת סבויה, בתם של ויטוריו אמנואלה השני, מלך איטליה ואדלהייד מאוסטריה. שמו המלא של קרלוש היה להלן: ”קַרְלוֹש פֶרְנַנְדוֹ לוּאִיש מָרִיָּה וִיקְטוֹר מִיגֵל רְפָאֵל גַּבְרִיאֵל גונזגה שֶׁבִיְיֶר פְרַנְסִיסְקוֹ דֶּה אֲסַיֵּס ז'וּזֶהּ סִמְּאוּ” (Carlos Fernando Luís Maria Víctor Miguel Rafael Gabriel Gonzaga Xavier Francisco de Assis José Simão). הולדתו של קרלוש העניקה יורש לאביו כך שלא היה עוד החשש שבמותו של המלך לואיש הראשון ירשו את כס המלוכה צאצאיו של מיגל הראשון, מלך פורטוגל המודח. קרלוש היה איש תרבות שהרבה בסיורים ובמסעות, שלט בשפות שונות והיה בקי באוקיינוגרפיה. בהיותו יורש העצר נודע קרלוש בתוארי הנסיך המלוכני ודוכס ברגנסה. בשנת 1889 מת אביו לואיש הראשון, מלך פורטוגל, וקרלוש עלה במקומו לשלטון.
ברגע שירש את אביו על כס המלוכה הפורטוגזי, המלך קרלוש נאלץ להתמודד עם משבר חריף ביחסי החוץ של פורטוגל. האימפריה הפורטוגזית, שהייתה בעלת מושבות רחבות היקף באפריקה, גם לחופי האוקיינוס האטלנטי (אנגולה) וגם לחופי האוקיינוס ההודי (מוזמביק), התכוונה לאחד את שתי המובלעות באמצעות מסדרון פנימי; כיבוש וסיפוח השטחים שבין שתי המושבות במסגרת המרוץ לאפריקה. מדיניות שאפתנית זאת הובילה להתנגשות חזיתית באינטרסים הקולוניאליים של האימפריה הבריטית, בעלת בריתה של פורטוגל עוד מעת עצמאותה מזה מאות שנים קודם לכן. האינטרסים הבריטיים פעלו לאחד בין מושבת הכף ורודזיה הצפונית במטרה להקים מסילת ברזל אחידה שתחבר את קייפטאון וקהיר.
ב-2 בינואר 1890 הציבה ממשלת בריטניה בראשות רוברט גסקוין ססיל אולטימטום על פורטוגל בשל המחלוקת הטריטוריאלית בין שתי המדינות, בה דרשה בריטניה מממשלת פורטוגל לסגת באופן מיידי את כל כוחותיה הקולוניאליים ולוותר על טענתה לשליטה בשטחים. לפורטוגל, בשל חולשתה המובהקת כלפי בריטניה, עליה נשענה מבחינה כלכלית, לא נותרה ברירה אלא לסגת מהאזור ולתת מעבר חופשי להתפשטות ההשפעה הבריטית באזור. קרלוש העדיף פגיעה באינטרסים הקולוניאליים וביוקרה הבינלאומית של פורטוגל מאשר לסבול משבר כלכלי שהיה עתיד להיווצר עקב העיצומים הבריטיים דרך האולטימטום שהוטל.
החלטה זאת של הממשלה אשר היה למלך חלק מרכזי בקבלתה הובילה לתסיסה אזרחית בקרב המוני פורטוגזים נגד הממשלה בליסבון, נגד המלך קרלוש ונגד בריטניה, איתה שמר המלך על יחסים כלכליים חמים למרות המשבר הדיפלומטי. התסיסה העממית והמשבר הפוליטי נוצלו על ידי הפלגים הרפובליקנים ועל ידי פלג פוליטי של מונרכיסטים אשר התנגדו לפועלה של הממשלה, שלמעשה הייתה בחסותו של המלך קרלוש. בשנה שלאחר מכן, ב-31 בינואר 1891, ניסו הרפובליקנים לבצע מהפכה רפובליקנית כושלת שמטרתה הייתה להפיל את המלוכה. למרות כישלונה בהפיכה, התנועה הרפובליקנית השיגה חשיבות מרכזית בדעת הקהל הציבורית אשר חוזקה עקב משבר כלכלי ממושך שנגרר בפורטוגל מספר עשורי שנים.
בשנת 1892, המלך קרלוש, כשראה ששתי המפלגות במסגרת המערכת הדו-מפלגתית (אשר שתיהן היו מקורבות למלוכה) לא הצליחו לפתור באופן משביע רצון את המשבר הממשלתי, הזמין את הגנרל קריסוסטומו דה אברו לארגן ממשלת קואליציה חדשה. כאשר ממשלה זאת לא הייתה מסוגלת לפתור הבעיה הוחלפה במהרה בקבינט חדש, בראשותו של דיאס פריירה.
המשבר הפוליטי והכלכלי המשיך לאחוז במדינה, ולכן קרלוס הראשון החליט להעביר את השלטון לראש הממשלה ז'ואאו פרנקו, שהקים קבינט חדש ב-17 במאי 1906. פרנקו אחז בסמכויות שלטוניות רבות מראשי הממשלה שקדמו לו ומיד עם מינויו החל בהנהגת קו פוליטי שדיכא את התנועות הרפובליקניות, דבר שרק תרם לרגש האנטי-מלוכני ברחבי האוכלוסייה הכללית. ממשל פרנקו הוביל להתנגדות לממשלה ולמלוכה במעמדה הקיים לא רק מצדם של הליברלים אלא גם מפני פלגים מלוכנים שונים והתנועה הרפורמיסטית.
בכל הקשור למדיניות החוץ של קרלוש, לאחר האולטימטום הבריטי, נורמליזציה של יחסי הממלכה המאוחדת–פורטוגל קודמו בידי המלך והתחדשו הקשרים הפוליטיים והמסחריים עם ברזיל, שהפכה ממונרכיה לרפובליקה דרך הפיכה צבאית בשנת 1891. יחסי המדינות נקטעו זמן מה על ידי תקריות דיפלומטיות. קרלוש שמר על יחסים לבביים עם אלפונסו השלושה עשר, מלך ספרד, אדוארד השביעי, מלך הממלכה המאוחדת ווילהלם השני, קיסר גרמניה, אותם קיבל בביקוריהם בליסבון. עם זאת, קרלוש נאלץ להתמודד עם מספר מרידות קולוניאליות, מגינאה ביסאו באפריקה ועד לטימור בדרום-מזרח אסיה. מרידות אלו הופלו בכוח צבאי אך הדגישו את היחלשותה הצבאית של האימפריה הקולוניאלית הפורטוגזית.
ז'ואאו פרנקו השעה את החוקה הפורטוגזית בשנת 1907 והחל לשלוט כדיקטטור למעשה אך לא להלכה בצורה רשמית. התגובות נגד הממשלה לא חיכו; ב-21 בינואר 1908 נכשל ניסיון הפיכה רפובליקני חדש להפיל את המלך ולהקים רפובליקה. המוני קושרים ומתנגדים רפובליקנים מכל הקשת הפוליטית גורשו. דיכוי חדש זה עורר מחדש את התסיסה העממית מתקופת הפשרה עם הבריטים ובכך החל העימות של כל הפלגים הפוליטיים והחברתיים של המדינה מול המלך וממשלתו המדכאת. לבסוף, שנים עשר יום לאחר ניסיון ההפיכה הכושל, נרצח המלך על ידי אנשי המשטרה שלו כשחזר לבירה במכונית פתוחה. המלך נפצע מירי צלף מתנקש בצווארו ומת מפצעיו באופן מיידי. בנו הבכור, לואיש פיליפה, נסיך הכתר של פורטוגל, נפצע אנושות ומת מפצעיו זמן קצר מאוחר יותר. בנו הצעיר שרד את ההתנקשות בפציעה קלה והוכתר למנואל השני, מלך פורטוגל.
במהלך אירוע ההתנקשות, שני המתנקשים, אלפרדו קוסטה ומנואל בויסה, נהרגו ביריות שוטרים מטעם המשמר המלכותי. המלך קרלוש ובנו לואיש פיליפה נקברו בחלקת הקבורה המלכותית של בית ברגנסה במנזר סאו ויסנטה דה פורה (São Vicente de Fora) הממוקם בבירה ליסבון. מחשש שז'ואאו פרנקו היה מעורב בהתנקשות במלך ויורשו בניסיון הפיכה, המלך הצעיר מנואל השני הוביל לסיום הדיקטטורה הקיימת זמן קצר לאחר ירושת הכתר. שנתיים בלבד לאחר רצח המלך, נפלה המלוכה הפורטוגזית במהלך מהפכת אוקטובר הרפובליקנית ב-1910. בשנת 2008 סירבה הממשלה הפורטוגזית להשתתף בטקסי זיכרון לרצח המלך. בתגובה הונהג טקס זיכרון בידי דוארטה פיו, דוכס ברגנסה והטוען הנוכחי לכתר הפורטוגזי.
משפחתו
בצעירותו ביקר קרלוש במספר חצרות מלוכה אירופאיים כדי להעשיר את ידיעתו ולחפש כלה. ב-22 במאי 1886 התחתן קרלוש עם אמלי, נסיכת אורליאן, בתם של הנסיך פיליפ, רוזן פריז ומארי איזבל, נסיכת אורליאן, ממנה נולדו לו 3 ילדים:
- לואיש פיליפה, נסיך הכתר של פורטוגל (1887–1908)
- מריה, נסיכת פורטוגל (1887)
- מנואל השני, מלך פורטוגל (1889–1932)
אילן יוחסין
קישורים חיצוניים
מיזמי קרן ויקימדיה |
---|
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קרלוש |
- קרלוש, מלך פורטוגל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- קרלוש, מלך פורטוגל, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
35073354קרלוש, מלך פורטוגל