נקמת שחרור דכאו
נקמת שחרור דכאו (באנגלית: Dachau liberation reprisals), המכונה גם "טבח דכאו" (בגרמנית: Dachau-Massaker), אירעה ב-29 באפריל 1945. חיילי דיוויזיית חיל הרגלים ה-45 האמריקאית הרגו שומרים גרמנים של מחנה הריכוז דכאו, כנקמה על הרצח השיטתי שאירע במחנה. החיילים האמריקאים הזדעזעו מהמחזות הקשים שנגלו לעיניהם, וכנקמה טבחו בשומרים. גם אסירים במחנה נקמו בחיילים הגרמנים. על פי טענת הווארד ביכנר, קצין רפואה שהשתתף בשחרור המחנה והוא המקור הישיר היחיד לאירוע, בין 346 ל-520 גרמנים חוסלו במהלך שחרור המחנה באירועים שונים.
רקע
מחנה הריכוז דכאו היה מחנה ריכוז שהוקם בידי גרמניה הנאצית. רוכזו בו יהודים, שבויי מלחמה סובייטים, ומתנגדים לנאציזם. אומדנים דמוגרפיים של המחנה משתנים מעת לעת וממקור למקור. אחד הנתונים נותן הערכה כללית של יותר מכ-200,000 אסירים מלמעלה מ-30 מדינות במשך שנות שלטון הרייך השלישי, מהם שני שלישים אסירים פוליטיים, בהם כמרים קתולים רבים, וכמעט שליש היו יהודים. 25,613 אסירים מתו על פי הערכה זו במחנה, וכמעט כ-10,000 אחרים במחנות המשנה שלו, בעיקר ממחלות, תת-תזונה והתאבדות.[1] לפי אומדן אחר, 206,206 אסירים שהו במחנה ונרשמו 31,951 מקרי מוות.[2]
הגורמים למקרי המוות האלה, מלבד המדיניות הרצחנית של האס אס, היו מגפת טיפוס ורעב, שגבו את חייהם של אלפי אסירים. מספר האסירים הגיע לשיאו בשנת 1944, עם הגעת משלוחים מהמחנות המפונים במזרח (כגון אושוויץ), והצפיפות הובילה לעלייה בשיעור התמותה. בתחילת 1945 התפשטה מגפת הטיפוס עקב צפיפות יתר במחנה בעקבות זרם אסירים שהגיעו ממחנות אחרים, ואחרי פינוים, מתו מספר גדול של אסירים. לקראת סוף המלחמה, צעדות מוות מהמחנה גרמו למותם של מספר גדול של אסירים. גם לאחר השחרור, אסירים חלשים פיזית המשיכו למות. במחנה נבנו משרפות לשריפת הנפטרים. אין ראיות לרצח המוני בדכאו, אף על פי שהשתמשו בתנורים לשריפת גופות, שהסתירו את הראיות למקרי מוות רבים.
פינוי המחנה
כשהבינו אנשי האס אס שגרמניה עומדת להיות מובסת במלחמת העולם השנייה, הם החלו להשקיע את זמנם בסילוק ראיות לפשעים שביצעו במחנות הריכוז. הם החלו להשמיד את הראיות המפלילות באפריל 1945 ותכננו לרצוח את האסירים שנותרו, אך הדבר לא יצא אל הפועל לבסוף.
באמצע אפריל, מבצע פינוי המחנה התחיל על ידי שליחת אסירים לכיוון טירול. ב-26 באפריל מעל ל-10,000 אסירים נאלצו לעזוב את דכאו ברגל, ברכבות או במשאיות. קבוצה גדולה של כ-7,000 אסירים הולכה בצעדת מוות דרומה. יותר מ-1,000 אסירים לא שרדו במצעד הזה. הפינוי גבה את חייהם של רבים מהאסירים. ב-28 באפריל נציג של הצלב האדום החל במשא ומתן על הסכם כניעת האזור לחיילים אמריקאים. בינתיים, ועדה של אסירים בינלאומיים שהוקמה בחשאי השתלטה על המחנה.
ב-29 באפריל 1945 שוחרר מחנה הריכוז דכאו באופן רשמי על ידי הצבא האמריקאי, שקיבל את כניעת מפקד המחנה היינריך ויקר ושחרר את האסירים. בתחילת מאי שחררו כוחות אמריקניים את שורדי צעדת המוות.
הנקמה
בזמן שחרור המחנה נחשפו הזוועות לעיני המשחררים, חיילי דיוויזיית הרגלים 45 מהארמייה השביעית של ארצות הברית תחת פיקודו של הנינג לינדן. עוד לפני כניסתם למחנה מצאו 40 מכוניות משא וקרונות נטולי גג, מלאים בגופות בשלבי ריקבון מתקדמים, וככל שנכנסו לשטח המחנה ראו את המתים בשטחו. חלקם מתו ימים רבים טרם השחרור והושארו בשטח הפתוח ובמחנה עצמו. חיילים דיווחו שראו חדרי בטון שהכילו מאות גופות עירומות. בסמוך למחנה נמצאו למעלה מ-30 קרונות רכבת מלאים בגופות אסירי מחנות אחרים שנשלחו לדכאו.
החיילים בדכאו באותה תקופה לא היו חברי הסגל הקבוע של המחנה, אלא חיילי ורמאכט שהובאו כמה ימים לפני כן וכן חיילים הונגרים מתנדבים.[3] האמריקאים הזדעזעו מהמראות הקשים. על פי עדותם של עדי ראייה, ריכזו בערך 100 גרמנים כולל נשים. אסיר פולני עזר להפריד מביניהם את אנשי האס אס. אחד הקצינים הפעיל מקלע וירה, כמה חיילים הצטרפו עם רוביהם. הירי נמשך כמה שניות, שכן סא"ל פליקס ל. ספארקס, מפקד גדוד חי"ר בחטיבה 157 של הדיוויזיה ה-45, הגיע והורה להפסיק את הטבח. בערך 16 גרמנים נהרגו באירוע זה.[4]
לאחר מכן, כאשר כבשו האמריקאים את נקודת ההתנגדות הגרמנית האחרונה בדכאו, מגדל השמירה B, האמריקאים ירו בעוד קצת פחות מעשרה גרמנים שנכנעו. גם האסירים נקמו בשוביהם: על פי ההערכות, בין 25 ל-50 גרמנים חוסלו בידי האסירים ביום הראשון של שחרור המחנה, וחיסולים נוספים המשיכו להתבצע מדי פעם. על פי טענת הווארד ביכנר, קצין רפואה שהשתתף בשחרור המחנה והוא המקור הישיר היחיד לאירוע, בין 346 ל-520 גרמנים חוסלו במהלך שחרור המחנה באירועים שונים.[5] יש הסוברים שהאירועים היו פחות מאורגנים מכפי שביכנר הציג אותם בספרו, והיו למעשה פעולות נקם לא-רשמיות. לפי גישה זו, מספרי החיילים הגרמנים שנורו היו נמוכים בהרבה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Zámečník, Stanislav; Paton, Derek B. (Translator) (2004). That Was Dachau 1933-1945. Paris: Fondation internationale de Dachau; Cherche Midi. pp. 377, 379
- ^ 137.Edkins, Jenny (2003). Trauma and the memory of politics. Cambridge [u.a.]: Cambridge University Press. p
- ^ ניקולס בסט, חמישה ימים שזעזעו את העולם, הוצאת כתר, 2014.
- ^ Dachau, באתר 45thinfantrydivision.com.
- ^ Buechner, Howard (June 1986). Dachau: The Hour of the Avenger : An Eyewitness Account. Metairie, Thunderdbird Press, Inc. p. 97
