לודיטים
הלוּדיטים (באנגלית: Luddites) היו קבוצה של פועלים אנגלים בתחילת המאה ה-19 בהנהגתו של נד לוד[1] שמחו – לעיתים על ידי הריסת מכונות – נגד השינויים שגרמה המהפכה התעשייתית, שינויים שראו כאיום על פרנסתם.
היסטוריה
נד לוד היה פועל במפעל טקסטיל בליקסטר ששבר מכונת אריגה אוטומטית, כאות מחאה נגד הטכנולוגיה שלטענתו תגזול את פרנסתו. רבים מחבריו הצטרפו אליו והשחיתו גם הם מכונות אוטומטיות, עד להיווצרות תנועת לודיטים גדולה באזורים הכפריים של הממלכה המאוחדת[2]. התנועה התפשטה במהירות במהלך בשנים 1811 ו-1812 ברחבי אנגליה ומפעלי צמר וכותנה רבים נהרסו, עד לדיכויה של התנועה בידי ממשלת בריטניה. הלודיטים נפגשו בלילות בשדות שסביב הערים התעשייתיות והתאמנו בתמרונים שונים. אזורי ההתפרעות העיקריים היו בנוטינגהמשייר בנובמבר 1811, ואחר כך בנפה המערבית של יורקשייר בתחילת 1812, ובלנקשייר במרץ 1812. קרבות שקולים בין הלודיטים לצבא הבריטי ניטשו בטחנת ברטון במידלטון, ובטחנת ווסטְהוֹטֶן, שניהם בלנקשייר. שמועות מאותו הזמן טענו כי סוכנים של הממשל היו מעורבים בגרימת ההתפרעויות והקרבות. שופטים וסוחרי מזון היו למטרות לאיומי רצח ולהתקפות בידי לוד ותומכיו.
בעקבות ההתפרעויות, הוגדרה "הריסת מכונות" (חבלה תעשייתית) כפשע שעונשו מוות, ושבעה עשר אנשים הוצאו להורג ב-1813. רבים אחרים הוגלו לאוסטרליה. במהלך העימותים היו יותר חיילים בריטים שנלחמו בלודיטים מאשר חיילים שנלחמו בנפוליאון בספרד.
במחקר ההיסטורי
בספרו על ההיסטוריה האנגלית, "יצירתו של מעמד הפועלים האנגלי", הביע אדוארד פאלמר תומפסון את דעתו על ההיסטוריה הלודיטית.
שמם של הלודיטים נעשה שם נרדף לאנשים המתנגדים לכל שינוי, בעיקר לשינוי טכנולוגי כדוגמת זה שהתרחש באותו הזמן בתעשיית האריגה באנגליה. הם מוצגים בדרך כלל כאלימים, בריונים ולא מאורגנים.
תומפסון מציג טענות רבות כנגד תפישה זו של הלודיטים: הוא מנסה להראות כי הלודיטים לא התנגדו לטכנולוגיה החדשה אלא לשינוי המחירים שנקבעו באופן מסורתי, כלומר הם התנגדו להנהגתו של "השוק החופשי", כפי שהוא נקרא כיום.
תומפסון טוען כי השימוש ברטוריקה של שוק חופשי נעשה כה רגיל ומשכנע היום, שקל לשכוח כי הבסיס הרעיוני לשוק חופשי פותח רק לאחרונה, בערך בתקופתם של הלודיטים. לפני תקופה זו היה בעל מלאכה מבצע את עבודתו עבור מחיר נתון. הרעיון של חישוב המחיר על פי העבודה, החומרים והרווח היה זר להם, וכן לרוב האנשים בתקופה ההיא.
תומפסון מציג כמה דוגמאות המראות כי הדבר שהלודיטים התנגדו לו היה השיטה הכלכלית החדשה. לדוגמה, השיר הלודיטי, "ניצחונו של הגנרל לוד":
האשם עלול לפחד, אך הוא לא מתנקם
בחייו או רכושו של האדם הישר.
כעסו הוא רק על מסגרות האריגה
ולאלה שמפחיתים את המחירים הישנים.
ראשית, תומפסון מצטט תיאורים היסטוריים של ההתקפות הלודיות על בתי מלאכה שבהם הרסו חלק ממסגרות האריגה, לעומת אחרים (שבעליהם כיבדו את המנהגים הכלכליים הישנים, ולא ניסו להוריד מחירים) שלא נהרסו.
שנית, תומפסון מתנגד לדעה כי הלודיטים היו בריונים. היו מעט מאד מעצרים והוצאות להורג של הלודיטים, ובכל זאת הם פעלו באופן יעיל ביותר כנגד כוחות המדינה. תומפסון תולה את ההסבר בכך שהם פעלו בהסכמתן של הקהילות המקומיות.
כמו כן, תומפסון טוען כי הלודיטים היו מאורגנים. הוא מציין כי בחלק מהפעילויות שלהם היו מעורבים יותר ממאה איש.
לסיכום, דעתו של תומפסון היא כי בהצגת הלודיטים כבריונים וונדליסטים אנו ממשיכים את התעמולה של אז, בשעה שבמציאות הלודיטים היו אנשים רגילים שמחו כנגד שינויים מסוימים.
הדעה ההפוכה היא כי הלודיטים היו קבוצה פארמיליטריסטית שניסתה לכפות מונופול ייצור עבור רווחתם הם על ידי חבלה.
קישורים חיצוניים
- תומאס פינצ'ן, האם זה בסדר להיות לודיט?, באתר ניו יורק טיימס, 28 באוקטובר 1984
הערות שוליים
22191333לודיטים