פרקריאט
הפרקריאט או המעמד הפגיע הוא מושג בסוציולוגיה המתאר אוכלוסייה הסובלת מחוסר יציבות, כגון אוכלוסיות ללא ביטחון תעסוקתי או חוסר יכולת לתכנן את עתידם. הראשון שהשתמש במונח הוא חוקר מדעי המדינה האיטלקי אלכס פוטי והסוציולוג הצרפתי רובאר קסטל והמושג חזר לתודעה בעיקר דרך ספרו של גאי סטנדינג, "The Precariat: The New Dangerous Class" (הוצאת Bloomsbury, 2011).
המושג פרקריאט Precariat הנו הלחם של המילים Proletariat שהוא מעמד הפועלים ו- Precarious, שמשמעו בלתי יציב, מסוכן. בעברית נקרא הפרקריאט במאמרים שונים "המעמד הפגיע" ואף מוצע הביטוי המדויק יותר: "רופפות"[1].
רקע להיווצרות המעמד
בעקבות שינויים גלובליים בכלכלה, בחברה ובפוליטיקה והתרחבות הגישה הנאו- ליברלית בשלושים השנים האחרונות, נפתחה אפשרות בינלאומית לתנועה, למסחר ולטכנולוגיה. לעולם העבודה נוספו כ-2 מיליארד עובדים חדשים אשר לא מצאו תמיד תעסוקה הולמת, הן באירופה, הן בארצות הברית והן במזרח אסיה. ההתפתחות הטכנולוגית הביאה להתקדמות אדירה ממנה נהנו והפיקו תועלת אוכלוסיות מסוימות - לרוב החזקות, ואילו האוכלוסיות החלשות, כגון הפרקריאט, נותרו עם השפעות מיטיבות מצומצמות.
אפיון המעמד
מעמד הפרקריאט מתאפיין בעובדים המצויים במצב פגיע בכל שלבי התעסוקה: החל מאופן גיוסם אשר נעשה באופן אקראי ולא מותאם לכישוריהם, המשך באופן העסקתם העצמאי או באמצעות מתווכים או חברות כוח אדם, בחוזים חלקיים או עבודות זמניות, וכלה בפיטוריהם הקלים. מצבם התעסוקתי אינו בטוח ואינו ודאי. הם מוחלשים, חווים חוסר יציבות ומצויים בסיכון תמידי. לרוב אין לאנשים אלו נרטיב או תקווה להתקדם או להיות גאים בעבודתם שכן הם סומכים על הזדמנויות עסקיות אקראיות. המעמד הפגיע מאופיין בחוסר ביטחון וחוסר תמיכה רפואי ותעסוקתי. כל תנודתיות או אירוע חריג עלולים לסכן את עבודתם ובכך גם את קיומם. אין להם הבטחה לפנסיה, חגים בתשלום, השתלמויות או תגמול נוסף על מאמץ מיוחד. המעמד הפגיע מחליף את מעמד הפועלים בעל הזכויות של המאה העשרים. הוא דומה למעמד הפועלים של תחילת המאה ה-19, כאשר לפועלים עדיין לא היו זכויות. טענת החוקרים היא, שתנאי התעסוקה כיום נמצאים במגמת נסיגה. לדוגמה, בעקבות התפוצצות בועת הדוט-קום עובדים רבים בתעשיות הטכנולוגיות חוו ירידה בתנאי התעסוקה ובביטחון התעסוקתי.
מאפייני תנאי התעסוקה של המעמד הפגיע הם:
- חוזה זמני או היעדר חוזה בכלל
- אין למועסק יכולת השפעה על תנאי התעסוקה
- אין הגנה על ידי איגוד מקצועי
- שכר נמוך
לא כל התנאים חייבים להתקיים. גם מי שמשתכר שכר נאה, אך בלי חוזה ארוך טווח, בלי הגנה ובלי יכולת השפעה, שייך למעמד הפגיע.
קבוצות עיקריות
על פי ספרו של גאי סטנדינג, קיימות שלוש קבוצות עיקריות של הפרקריאט:
הראשונה, היא קבוצת האנשים המביטים בהוריהם אשר זכו לביטחון יחסי, לכבוד והערכה בקהילה. ההורים עסקו לרוב בעבודות פיזיות מסורתיות ולא חשו תחושת החמצה או חוסר שביעות רצון. קבוצה זו מרגישה מנוכרת, חרדה וכועסת משום שהנמנים עליה אינם יכולים לשחזר את העבר. זוהי הקבוצה, לפי סטנדינג, הנתונה להשפעה של לאומנות ופאשיזם ואם לא נטפל באוכלוסייה זו, לעמדתו, הרי שתתפתח "מפלצת": הפופוליזם הפוליטי והחברתי ינצל את מצב הפחד בו הם מצויים, ויסחף אותם לתמיכה במנהיגים לאומניים.
השנייה, הם קבוצת המהגרים, לעיתים פליטים או מיעוטים אתניים, שהם לרב "נוסטלגיים" משום שאין להם תחושת בית, לא במקום המצאם הנוכחי ולא במדינה ממנה נמלטו הם או הוריהם. קבוצה זו נאלצת לכפוף את ראשה על מנת לשרוד, הם מנוכרים, חרדים וכועסים, בשל תחושת הניתוק והריחוק מהחברה.
השלישית, היא הקבוצה המתקדמת ביותר ומורכבת ברובה מאנשים משכילים שהיו מלאי תקווה מכך שהתואר האקדמי יאפשר להם עתיד טוב ותחושה שתהיה להם היכולת לשלוט על חייהם ועל הקריירה שלהם, אולם הם מועסקים בתחומים נחותים, בשכר נמוך, בחוסר קביעות או משרות חלקיות. לעיתים הם בעלי חוב בגין לימודיהם שילך ויעמיק. גם הקבוצה הזו סובלת מניכור, כעס וזעם ובעיקר מתסכול בשל הפער בין יכולותיהם והשכלתם לבין עבודתם בפועל, ומחוסר האפשרות להתקדם בעתיד. הקבוצה הזו לא נוטה ללאומיות או לפאשיזם שכן היא יצרנית ומשתתפת בכוח העבודה מתוך רצון אמיתי להתקדם.
הפריקראט בישראל
בעוד שבשיח הישראלי המושג "פריקריאט" אינו נפוץ, הוא משמש חוקרים באקדמיה על מנת להסביר תופעות שונות בחברה הישראלית. המושג משמש לתיאור שכבת הביניים הרחבה בחברה הישראלית, המאופיינת בדפוסי העסקה לא יציבים וגישה מוגבלת לדיור. פרופ' דני גוטווין רואה במצב הפריקריאטי את הבסיס למה שהוא מזהה כתהליך אנטי דמוקרטי בישראל, השואב את כוחו מפגיעותם הכלכלית של האזרחים. המעמד הפריקריאטי בישראל, בדומה לעולם, תופס את מקומם של המעמדות המקוריים דוגמת מעמד הפועלים או מעמד הביניים[2].
דוגמה מובהקת לשיח המעמדי הפריקריאטי החדש מזהים חוקרים רבים במחאה החברתית שהתנהלה בישראל בקיץ 2011. המחאה נסבה סביב נושאים הקשורים לפגיעות וחוסר היציבות הכלכלית בישראל, כמו העסקה קבלנית, מחירי דיור ועלויות גידול ילדים. אולם, השיח המחאתי לא היה מעמדי במובן המסורתי של המילה. השימוש במושג "עם" בקריאה "העם דורש צדק חברתי", פורשה כזיהוי של החברה הישראלית כפריקריאטית, כלומר – מעמד פגיעה רחב הדורש את זכויותיו, ולא מעמד העובדים ההיסטורי[3].
להיווצרותו של מעמד הפריקריאט בישראל נמצאו ראיות אמפיריות במספר מחקרים של מכון "אדוה", שזיהה שחיקה במצבו ויציבותו של המעמד הבינוני בישראל שהתבטאה בכך ש-60% ממשקי הבית קרובים למצב של עוני. ממצאים אלו מטשטשים את ההבדל בין משפחות מהמעמד הבינוני למשפחה ממעמד נמוך[4]. כך גם העלייה החדה במספר עובדי הקבלן וצורות העסקה פוגעניות אחרות בישראל מאז שנות השמונים משקפת את התרחבותו של הפריקאריאט.
קישורים חיצוניים
- נעמה נגר, אנחנו המעמד הפגיע, על אודות ספרו של גיא סטנדינג, The Precariat: The New Dangerous Class, באתר העוקץ
- עמרי גרינברג, פרקריאט - המעמד המסוכן החדש, באתר הארץ, 8 במרץ 2013
- יונתן קירשנבאום, הזהרו מהפגיעים, כי מהם תצא המהפכה, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 7 באוגוסט 2017
הערות שוליים
- ^ אריה עמיחי, פרקריאט: בין מעמד למגמה חברתית, באתר https://amihay.wordpress.com, 18.1.2018
- ^ פרופ' דני גוטווין, שלטון הנאמנות: ההתנחלויות ומיסוד ההיגיון האנטי-דמוקרטי של משטר ההפרטה הישר, תיאוריה וביקורת 47, עמ' 225-246
- ^ אורי רם ודני פילק, ה־14 ביולי של דפני ליף: עלייתה ונפילתה של המחאה החברתית, תיאוריה וביקורת 41, עמ' 17-43
- ^ קרבת העוני: סיכון לעוני, סיכוי להצטרפות למעמד הבינוני
25824344פרקריאט