הליכה לקנוסה

ההֲלִיכָה לְקָנוֹסָה היא בקשת הסליחה והמחילה של הקיסר היינריך הרביעי בשנת 1077, בפני האפיפיור גרגוריוס השביעי, בטירת קנוסה. הטירה נמצאת במחוז רג'ו אמיליה, בצפון חבל טוסקנה, לרגלי הרי האפנינים, ופרסומה בא לה מהאירוע. "הליכה לקנוסה" הפך למטבע לשון, שמשמעותו מחילה של אדם על כבודו, או כניעתו ללחצים שהופעלו עליו והסכמתו להשפיל עצמו.

המאורעות

ערך מורחב – מאבק האינווסטיטורה

בתקופה שקדמה לאירוע הנדון היה עימות מתמשך בין קיסרי הקיסרות הרומית ה"קדושה" לבין האפיפיורים באשר לזכות למנות אנשי דת לכהונות כנסייתיות, זכות שהקנתה עוצמה רבה ונקראה אינווסטיטורה.

אחד מגדולי המתנגדים לאינווסטיטורה של הקיסר היה נזיר ממסדר קלוני, איטלקי טוסקאני בשם הִילְדֵבְּרַאנְד, שטיפס ועלה בהירארכיה הכנסייתית. הוא ראה את תכלית חייו בהבטחה שמינויים כנסייתיים יהיו תלויים בהסכמת הכס ה"קדוש", ובהפקעת הזכות מהקיסר.

בשנת 1059 התכנסו ראשי הכנסייה ובראשם הילדבראנד. ההחלטה המרכזית שהתקבלה הייתה להקים קולגיום של קארדינלים, מועצה שתחליט מי יעלה לכס האפיפיור ובכך להוציא את הסמכות הזו מהקיסר. מועצה זו, בשינויים קלים, היא אשר בוחרת עד היום את האפיפיור.

בשנת 1073 עלה הילדבראנד לכס האפיפיור ונקרא מאז גרגוריוס השביעי. האפיפיור ביקש לערוך רפורמה שתעמיד את סמכות האפיפיור מעל לזו של הקיסר בכל הקשור למינוי והדחת בישופים. כבר בעלייתו לתפקידו הרם החל לתקן תקנות שפגעו בזכויות האינווסטיטורה של הקיסר, וב-1075 חיבר מסמך בשם "דיקטטוס פפה". סעיף 12 קבע שמותר לאפיפיור להדיח קיסרים. הקיסר באותה עת היה היינריך הרביעי, אשר לא ראה בעין יפה את התנהלותו העוינת של האפיפיור. אנשי הכנסייה מלאו תפקידים חילוניים רבים, והקיסר לא יכל להרשות לעצמו להפקיד תחומים הנוגעים לגביית מיסים והקצאת קרקעות בידי מי שנבחרו על ידי יריבו האפיפיור ולא על ידיו.

היינריך הרביעי הגיב לפרסום המסמך בכינוס סינוד בוורמס, בו הדיחו 24 בישופים גרמניים ושני בישופים איטלקיים את האפיפיור. בתגובה, נידה האפיפיור את היינריך ב־22 בפברואר 1076, ושחרר את הוואסאלים שלו מחובת הנאמנות כלפיו. בכירי הוואסאלים הודיעו שאם לא יימצא פתרון לסכסוך, ייאלצו לבחור קיסר אחר. גם הבישופים שנבחרו על ידי היינריך החלו להסס באשר להמשך התמיכה בו. ערעור על סמכות האפיפיור לא היה דבר של מה בכך באירופה הנוצרית האדוקה.

הקיסר החליט לבקש סליחה מהאפיפיור, כדי להציל את כסו. כאשר היה האפיפיור בדרכו לוועידה באאוגסבורג, שמע כי היינריך בדרכו אליו. מאחר שחשש מהתקפה, מצא מחסה בטירת קנוסה, שהשתייכה למטילדה רוזנת טוסקנה. עם זאת, כוונתו של היינריך הייתה לבקש מהאפיפיור מחילה כדי לבטל את החרם. הוא שלח אליו שליחים מספר פעמים, אך האפיפיור סירב לקבלם.

כך ב-25 בינואר 1077 בא היינריך בעצמו, בלוויית אחדים מאנשיו, אל שער הטירה. במשך שלושה ימים ניצב שם בשלג, כורע ברך לפני שערי הטירה, כשהוא יחף ולבוש בגדי צמר של איכר וביקש מהאפיפיור רחמים ומחילה. בסופו של דבר ניאות האפיפיור להסיר את החרם ולמחול לו. אנשי הפמליה האפיפיורית הפצירו בגריגוריוס לסלוח לקיסר וטענו שאל לו לנהוג באכזריות, אלא במידת הרחמים. בסופו של דבר הסיר גריגוריוס את החרם מעל הקיסר וסלח לו, ובמקביל שלל ממנו את זכויות האינווסטיטורה.

אולם, בזאת לא תמה הפרשה. האפיפיור כינס מועצה אשר הכריזה שוב חרם על הקיסר. הפעם, החרם העלה חרס, מכיוון שאי-החלטיותו של גרגוריוס ערערה את ביטחון התומכים בו. בתגובה, יצא היינריך למלחמה וכבש את נחלות האפיפיור. הקיסר העניק חסות לערים אשר תמכו בו, וסייע לאיטלקים. רומא נפלה לאחר מצור בן שבעה חודשים, במרץ 1084.

מאחר שגרגוריוס סירב להכתיר שוב את היינריך בטקס חגיגי, הדיח אותו הקיסר והכריז על מינוי אפיפיור חדש. האפיפיור המכהן הזמין את השבטים הנורמנדים לעזרתו. הם הגיעו רק לאחר שהיינריך כבר עזב את רומא, כשידו על העליונה. הם שמו את העיר למשיסה ופגעו בכלכלתה קשות. הציבור ראה באפיפיור אשם במלחמה המיותרת הזאת. עם זאת, הרפורמה הצליחה. שליטים חילוניים לא היו מעורבים יותר במינויים בכנסייה.

ברם, בכך לא תם המאבק בין הכוחות. מיד עם שובו של הקיסר לגרמניה, התגבש מחנה שכלל רבי-כהונה כנסייתיים בצד סניורים פיאודליים, שתמך דווקא בזכותו של הקיסר למנות בישופים. אי השקט נמשך עד לאחר מותם של שני היריבים. באיטליה התרכזו בראשית המאה ה-12 תומכי שני המחנות במפלגות הגואלפים, תומכי הכס ה"קדוש", והגיבלינים, תומכי הקיסר.

בשנת 1122 נחתם הסכם וורמס, בין האפיפיור קליקטוס השני לבין היינריך החמישי, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה". ההסכם הביא לסיום הלחימה בין הצדדים, והגדיר את תחומי הסמכות של שניהם. רק לאחר כ-150 שנה, ב-1309, הייתה יד השליט החילוני על העליונה. האפיפיורים סולקו מרומא לאביניון שבצרפת.