הפולמוס היהודי-נוצרי: הבדלים בין גרסאות בדף

החיבור הוא אנונימי, ומועד כתיבתו לא ידוע. כתבי היד הקדומים ביותר שלו הם מן [[המאה ה-15]] מ[[יהדות תימן]] בשם "מעשי ישו". המקום הראשון שבו נזכר קיומו של החיבור הוא חיבור קטן בשם "על אמונות ההבל של היהודים", שכתב {{קישור שפה|אנגלית|Agobard|אגוברד}} בישוף העיר ליון (Lyons) במחצית הראשונה של [[המאה ה-9]]. [[ריימונדוס מרטיני]] מצטט קטעים ממנו בספרו "פגיון האמונה" מן [[המאה ה-13]]. יש המשערים שספר תולדות ישו חובר עוד בסוף [[המאה ה-3]]{{מקור|נושא=יהדות|נושא2=דתות}}, היינו בתקופת ה[[תלמוד]]. חוקרים תמהו על כך שאין הוא מוזכר כלל במקורות העבריים; ייתכן שנעשה מאמץ לשמרו בסוד, אך מסתבר ש[[רש"י]] - שחי בתקופת [[מסע הצלב הראשון]] - הכירו והזכירו בקטע שצונזר מן התלמוד הבבלי, ופירושו, המדבר על כך, צונזר אף הוא.

במקביל לוויכוחים שהתנהלו בעולם הנוצרי, גם בארצות האסלאם התקיימו ויכוחים נגד הנצרות, למן המאה השביעית, שעה שהלכה והתפשטה דת זו. למעשה התקיים פולמוס בין שלוש הדתות האברהמיות. המניע לחיבור ספרות בעלת אופי פילוסופי זו הוא שהתקיים פולמוס מקביל בתוך העולם היהודי, שהיה מכוון בעיקרו נגד הקראים; אשר מקצתם אף קיבלו את הסברה שאותו האיש ומוחמד היו נביאים. בפרקים האחרונים (והמצונזרים) של היד החזקה (משנה תורה) לרמב"ם בהלכות מלכים ובפרקים ח' וט' בהלכות יסודי התורה הוא מתפלמס עם הנוצרים והמוסלמים. אבל ללא ספק, 'אמונות ודעות' לרס"ג והכוזרי לריה"ל, הם החיבורים החשובים שנכתבו כנגד הנצרות בצל הסהר.

ב-'אמונות ודעות', ר' סעדיה גאון דוחה את אמונת השילוש, המקנה עצמאות לשלושה מתארי היסוד של הבורא. על הרמזים לשילוש במקרא לדעת מאמיניו, הוא אומר שהם מעידים 'על מיעוט ידיעתם' בלשון הקודש (מאמר שני). במאמר השלישי, רס"ג דוחה את כל הראיות לביטולן של המצוות ולכריתה של ברית חדשה בין האל לבין הנוצרים. הוא מקטין מחשיבות האמונה באותות ומופתים במעשיו של משה, כדי לקעקע את יסודות הדתות הנוצרית והמוסלמית, ששמות את הדגש על הניסים שערכו כביכול אותו האיש ומוחמד - כדבריו: 'סיבת האמיננו במשה לא הייתה האותות והמופתים בלבד, אבל סיבת האמיננו בו ובכל נביא, שיקראנו תחילה אל מה שיכשר, וכאשר נשמע דברו ונראה אותו שיכשר, נבקש ממנו המופתים עליו, וכאשר יעמידם נאמין בו. ואם נשמע טענתו מתחילתה ונראה שלא תכשר, לא נבקש ממנו מופתים כי אין מופתים על נמנע' (אמונות ודעות, הוצא' סלוצקי, עמ' 45–60).

במאמר השמיני, על הגאולה האחרונה פונה רס"ג ליהודים המאמינים, שכל הייעודים והנחמות התקיימו בבית השני, ובסוף המאמר הוא מוסיף 'וכל אשר השיבונו בו על אלה היא תשובה על הנוצרים'. כמו כן, הוא מפריך את הפירוש הכריסטולוגי לדניאל ט כו, כבסיס ל[[חישוב הקץ|חישוב קיצים]].<ref>הנבחר באמונות ודעות עם ביאור הספר במהדורת אינטרנט, מאתר "דעת".</ref>

ב-'[[הכוזרי|הכוזרי']], ר' [[יהודה הלוי]] מפגיש את מלך כוזר עם [[פילוסוף]], חכם [[נוצרי]] וחכם [[מוסלמי]]. משתשובותיהם אינן מניחות את דעתו פונה הוא אל החכם היהודי, שפורש לפניו את עיקרי אמונתו. מאוחר יותר המלך ושר צבאו מגיעים ל[[מערה]] בהרים בה [[שמירת שבת|שובתים]] יהודים ומתגיירים בפניהם, ואז פועלים לגייר בשלבים את כל עם הכוזרים. עם הכוזרים לומד את [[התורה]], מקים דגם של [[המשכן]] וזוכה להצלחה חומרית ו[[צבא]]ית. ריה"ל מוכיח שהבחירה והיעודים הגדולים אינם שייכים לנצרות ולאסלאם, המצויות במאבק על השלטון בעולם - אלא לעם ישראל. שלא כרס"ג, הוא מסתמך על עובדות היסטוריות, ולא על סברות מדעיות או פילוסופיות. אדרבה, בעיניו תורת ישראל עולה בערכה על הפילוסופיה והמדע. והרי מלך כוזר קיבל את דת ישראל, למרות היותה בזויה בעיני אומות העולם. מצבו העגום של עם ישראל אינו הוכחה לכך שדתו היא נפסדת, והרי הדתות החשובות צמחו בתוך עוני ורדיפה – ואין הן אלא הקדמה למשיח המחוכה, אשר הוא הפרי (הכוזרי ד', כ"ב; א', קל"ג; כ"ג).<ref>הרב [[שלמה אבינר]], הכוזרי עם פירוש הרב שלמה אבינר, א-ד, הוצאת ספריית חוה.

עד למאה הי"ב לא נכתבה ספרות פולמוסית יהודית ייעודית אנטי-נוצרית בצל הצלב. דברי פולמוס נכתבו אגב הבעת רעיונות אחרים – ובעיקר בפרשנות היהודית ובספרי פילוסופיה יהודיים. במאה הי"ב חלה הסלמה באורחות הוויכוחים, במערבה של אירופה. בעקבותיה שגשגה ספרות הפולמוס היהודית בעיקר עד למאה הט"ו. ההסלמה בוויכוח היהודי-נוצרי באה לידי ביטוי בהגבלה בחירות היהודים להשיב לטענות הנוצרים כאוות נפשם, ומקומם של הגרים מילאו מומרים, אשר עתה שירתו את העמדה הנוצרית.

בין ספרי הפולמוס הראשונים נמנים 'מלחמות השם' מאת ר' יעקב בן ראובן (1170). בספר זה הנוצרי שואל את היהודי: 'עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים'. שנים עשר השערים של הספר כוללים ויכוח מדומה בין 'מייחד' ל-'מכחד'. הספר חובר בהשראה ספרות פילוסופית אנטי-יהודית, שחוברה בידי משה הספרדי. ראשיתו של החיבור דן בראיות מהשכל שמביא המכחד, לאמיתותה של הנצרות. שאר הספר מתמקד במובאות מכל המקרא - ושער אחד עשרה מתמקד באוונגליונים. השער האחרון מציג ראיות, שהמשיח טרם הגיע. בצד ביקורת על הנצרות, הספר מכיל ביקורת על המוסר הכפול שהנצרות מצטיינת בו.

ספר דומה לזה הוא ספר נצחון ישן, שחובר בגרמניה. ספר זה נכתב ככל הנראה בתחילת [[המאה ה-14]], וכלל אסופת טענות אנטי נוצריות שנלקחו בין היתר מ[[ספר יוסף המקנא]] (שנכתב כחמישים שנה קודם באמצע [[המאה ה-13]]) וספר הטענות לר' משה מסאלרנו. עיקרו של הספר הוא פירוש לפסוקי התורה, תוך התמודדות עם טענות הנוצרים לגבי אותו פסוק. כך למשל: {{הדגשה|וייצר ה' אלוקים את האדם...|בראשית ב-7}}. פוקרים המינים על שוני שמות הללו ה' אלוקים, ואומרים הן אב ובן (כוונתם להראות שיש שתי אלוהויות על פי כתוב זה) ויש להשיב: {{הדגשה|ויברא אלוקים את אדם|בראשית א' 27}} והפיל השם האחד להודיע כי הוא אחד ולא שניים.

רבי [[חסדאי קרשקש]] כתב ספר בשם "מאמר בביטול עיקרי דת הנוצרים", וכן "[[אור ה']]". בהם הוא תוקף את עיקרי האמונה הנוצרית, כפי שהם נמנו בידי מומרים, אשר זיהו את היהדות עם הרציונליזם הפילוסופי. בספרים אלו הוא נלחם גם בתורתו של אבן רושד, אשר בשל הגותו הדטרמיניסטית הצליח לשכנע את יהודי ספרד להמיר את דתם, בטענה שזאת גזירת הגורל. ר' חסדאי השתדל להוכיח שבקיום המצוות יש בכדי להביא לגאולה.

תלמידו וחברו של רבי [[חסדאי קרשקש]] היה ר' יצחק בן משה הלוי, המכונה [[פרופייט דוראן]] או האפודי. את אגרתו המפורסמת 'אל תהי כאבותיך' הוא כתב למגיסטר בונט בונג'ורן, אשר התנצר בהשפעתו של המומר פאולוס דה סנטה מריה, שנקרא לפני-כן שלמה הלוי. חיבור סרקסטי זה מחובר בכפל לשון, ולכתחילה הובן שלא כהלכה בידי נוצרים ככתב סניגוריה על הנצרות. בחיבור זה, האפודי משתדל להוכיח לידידו שישועת האדם באה רק על ידי האמונה, שאין היא נוגדת לדרך השכל. הוא דוחה בלגלוג את עיקרי הנצרות כגון: צדקת האדם בזכות אמונתו, השילוש, ההתגשמות, גאולת הנפש, הטרנס-סובסטנטיציאציה, פולחן ה"קדושים" וביטול עול תורה ומצוות. חיבור פולמוסי חריף נוסף מאת האפודי, הוא 'כלימת הגויים'. תשעה פרקים מתוך הספר מוקדשים לסתירת עיקרי הנצרות, ואילו שלושה מוקדשים לביקורת על כתביהם של אבות הכנסייה והתאולוגים הנוצריים מכל הדורות. הוא חותם את ספרו בביקורת נוקבת על הוולגאטה.

בין מגיני היהדות באיטליה של המאה הי"ג נמנים ר' משה מסלרנו, בעל 'מאמר האמונה' ו-'טענות'; וכן ר' משה בן יקותיאל, בעל 'עדות ה' נאמנה'. ר' משה בן יקותיאל קרא להימנע מהיסחפות לוויכוחים; וביקש שאם הם כורח המציאות, על היהודי להתנהג בהם בנימוס, אדיבות וענווה. הספרות הפולמוסית היהודית האיטלקית מתאפיינת בכך שברובה נכתבה באיטלקית, כדי שטענותיה תגענה למשכילים מבין הנוצרים. ספרות זו הושפעה מההומניזם של הרנסאנס. בין הבולטים שבמתפלמסים היהודים נמנים [[אברהם פריצול|אברהם בן מרדכי פריצול]] ור' עזריאל אלטינו, אשר השתתפו בשני הוויכוחים שהתקיימו בפררה. מכיוון שהאינקוויזיציה האיטלקית לא הייתה חמורה כמו בספרד, ומפאת רוח החופש שאפיינה את איטליה בתקופת הרנסאנס, יהודים הרשו לעצמם לשטוח טענות חריפות על הנצרות, מבלי שלא יאונה להם רע - ראו 'מגן אברהם' לפריצול, ופירוש אנטי-נוצרי לישעיהו נ"ג מאת [[אליהו מונטאלטו]]. בהדרגה מוקד הוויכוח עבר מהדוגמה למגבלות שהוטלו על יהדות איטליה בידי הכנסייה: דוד דוד ד'אסקולי יצא בספרו נגד הגזירה לענידת אות קלון על בגדי היהודים. [[דוד מן התפוחים]] יצא להגנה על רופאים יהודים, שנאסר עליהם לטפל בחולים נוצרים. בכל זאת עד למאה הי"ז המשיכו להתקיים ויכוחים דתיים: ר' [[יהודה אריה ממודינא]] בעל ה-'מגן וחרב', ניסה להאיר על אישיותו ההיסטורית של אותו האיש. הוא טען שהוא היה [[פרושים|פרושי]], ולא חשב שהוא בן האלוהים, ולא ידע כלום על הדוגמה הנוצרית, כפי שהתגבשה במהלך הדורות, לאחר פאולוס. ר' [[שמחה לוצאטו]] כתב חיבור על מעלותיהם ומגרעותיהם של היהודים; ואילו [[יצחק קרדוזו]] עמד על ייעודם של היהודים להפיץ את האמונה באחדות האל.

בפולין היו שני גלים עיקריים של ויכוחים בין יהודים לנוצריים, האחד סביב ייסוד התנועה האנטי-טריניטרית, שקמה במאה ה-16, ויצאה בהתקפה על היהדות, כדי להרחיק את החשש לזיקה יתרה ליהדות. נגד מתקפות אלו כתב הקראי יצחק טרוקי את ספרו 'חיזוק האמונה'. בחיבור חשוב זה, אשר אף השפיע על וולטר וכופרים נוצרים אחרים, הפריך טרוקי בצורה מוחצת את האמונה באותו האיש. הספר זכה לפרסום ולהערכה גם אצל הרבניים.{{הערה|[[רבי עקיבא אייגר]] ביקש לתרגמו לעברית לשם חיזוק ההמון נגד טענות הנצרות (אגרות רבי עקיבא אייגר, ירושלים תשנ"ד, סימן נח) ראו גם אגרת [[רבי דוד ניטו]] בספר אוצר טוב תרל"ז תרל"ח עמוד 85}} הגל השני נסב סביב ייסוד [[פרנקיסטים|התנועה הפרנקיסטית]] במאה הי"ח. יהודים התווכחו עם פרנקיסטים על נכונותו של התלמוד. הם יוצגו בידי [[רבי חיים הכהן רפפורט (לבוב)|רבי חיים הכהן רפפורט]], שקיבל את סיועו של [[דב בער מבוליחוב]], אשר חיבר את 'דברי בינה'. נגד הפרנקיסטים גם יצא ר' [[יעקב עמדין]] יעב"ץ, אשר חיבר את 'ספר השימוש'. במטרה לגייס את תמיכת הנוצרים כנגד הפרנקיסטים הוא משבח את צדדי החיוב בפועלה של הנצרות במיגור האלילות, בקיום מצוות בני נוח, ובחסד שהיא דוגלת בו.

חוברו גם ספרים שתיעדו משני הצדדים את הוויכוחים הפומביים, וביניהם ויכוח פריז, ברצלונה, טורטוסה, מיורקה, ונציה, פרארה וויכוחים אחרים.

הגרים מחד, ובעיקר המומרים מאידך נטלו חלק חשוב בוויכוח היהודי-נוצרי, והם כונו 'משומדים'. בין הוגי השמד נמנים משה הספרדי (פטרוס אלפונסי), רמונדוס מרטי, פבלו כריסטיאני אבנר מבורגוס (אלפונסו דה וייאדוליד), שלמה הלוי (פבלו דה סנטה מריה) ויהושוע הלורקי (גירונימו דה-סנטה פה). להלן קווים בולטים במשנותיהם: חיבורו השכלתני של פטרוס אלפונסי ערך מהפך של ממש בגישת הכנסייה בפולמוסה נגד היהדות. הוא הצדיק את המרת הדת בצידוקים מקראיים הטבולים בפילוסופיה (ratio et auctoritas). כמו כן, הוא נתן דופי בספרות האגדה; והצביע על היצירה הבתר-מקראית היהודית כמכשול בפני התנצרות היהודים וכמקור למינות. לעומתו, אלפונסו דה וייאדוליד התבסס על הקבלה ועל הפילוסופיה היהודית בכדי לקרב יהודים לנצרות. כמו כן, הוא הציג משנה דטרמיניסטית, שגרסה שהאדם מוגבל בחופש בחירתו. בפועל יהודים חלשים הבינו מדבריו, שאין טעם להתנגדות להמרה, שכן ממילא נגזר עליהם להתנצר. אין ודאות לגבי מוצאו של מרטי, אבל בקיאותו המופלגת במקורות היהודיים מצביעה על היותו יהודי מומר. בין חיבוריו הראויים לציון נמנה 'פגיון האמונה', שמציג טענות לצדקת דרכה של הנצרות, ששימשו בוויכוח טורטוסה. פבלו דה סנטה מריה וחברו גירונימו דה-סנטה פה הוציאו מהכוח אל הפועל את הפוטנציאל המזיק שבקודמיהם.{{הערה|שם=על28}}

כשם שעמדין לימד זכות על הנצרות, כן קמו סניגורים ליהודים מבין חכמי הנוצרים, החל מהמאה הי"ח. הדאיסט האנגלי ג'ון טולנד פרסם מאמר על ביטול כל הדעות הקדומות על היהודים. וילהלם דום הגרמני משבח את מידות היהודים וקורא להעניק להם זכויות אזרח ולשפר את מצבם האזרחי.

עיקרי הוויכוח בין יהודים לנוצרים הם בנושאי [[אמונה]] ו[[דוגמה|דוֹגמה]], דבר המסתבר מעצם היותן דתות של התגלות. הנצרות, אף בתלבושתה ההלניסטית, היא תולדה של היהדות; לכן הוויכוח בין הדתות חריף ביותר. הוא עסק במגוון רחב של נושאים רחב – לרבות סוגיות ה[[משיח]], העם הנבחר, מהות האל, אחדות האל, וכן החיוב על שמירת [[מצווה|מצוות התורה]]. הוויכוח עסק גם בענייני מוסר, וכן נושאים פרטניים של הלכה יהודית מול החוק המקראי או המוסר (כגון [[נזירות]] ו[[הלוואה בריבית]]). בכל עניין ונושא התפלמסו היהודים והנוצרים, טיעוניהם השונים נשתמרו בידנו בעזרת הספרות הכתובה ו[[כתב יד (יצירה)|כתבי יד]] שונים, כשלעיתים דווקא הצד שכנגד שמר את טענות מתנגדיו.

כאמור בהמשך, הנוצרים הסתמכו לא רק על המקרא כי אם גם על אסמכתאות מן התושב"ע. למשל במסכת סנהדרין כתוב כי [[רבי הלל]] הסכים שמשיח כבר הגיע ושהנבואות עליו כבר התקיימו בימי המלך חזקיה.{{הערה|1=דברי רבי הילל "שכבר אכלום בימי חזקיה" נמצאים ב{{תלמוד בבלי|סנהדרין|צט}}.)}} אמנם דעת יחיד זו שכפרה לכאורה בציפייה לביאת המשיח, חורגת מן המקובל במסורת היהדות. בכל המקורות היהודיים מוסכם שיש לצפות להגעת המשיח בעתיד. אמנם ישנו ויכוח בתלמוד על אופיים של ימות המשיח, בין הסבורים שהמשיח לא יביא עמו סדר עולם חדש, אלא חידוש עצמאות מדינית של עם ישראל בארצו, לאחרים שתפסו את הגאולה במושגים [[אפוקליפסה|אפוקליפטיים]]. יש שסברו שהאל בעצמו יביא את הגאולה ולא בידי משיח בשר ודם.{{הערה|1=האמונה של משיח המביא רק עצמאות מדינית מובא במסכת ברכות (לד.) ושם גם התפיסה ההפוכה. האמונה באל המושיע בעצמו מעוגן במקרא ובמדרש תהלים (שוחר טוב א:לא,ב) וכן פירש {{בבלי|סנהדרין|צט|א|מפרש=רש"י|ד"ה=אין להם}} את דעת רבי הלל}} ב[[תקופת הראשונים]], האמונה בביאת המשיח הוגדרה כאחד מעיקרי היהדות, לאור משנתו של [[הרמב"ם]]. בעקבותיו, כארבע מאות שנה מאוחר יותר [[הרדב"ז]] ראה בה דבר מוסכם וברור לכל. גם רבי [[יוסף אלבו]] שהשתתף בוויכוח טורטוסה, קבע שאמונה הזו בבוא המשיח היא אחד מעיקרי היהדות.{{הערה|1=על היות המשיח אחד מעיקרי האמונה כתב הרמב"ם בפירושו למשנה (שנכתב בערבית) וב[[הקדמות הרמב"ם]] (בהקדמה לפרק ''חלק'', שבמסכת סנהדרין)}}{{הערה|1=דברי הרדב"ז בשו"ת [[רדב"ז]] חלק ד סימן קפז}}{{הערה|1=רבי יוסף אלבו תיעד את אמונתו במשיח בוויכוח טורטוסה וכן ב[[ספר העיקרים]] שלו, מאמר רביעי, פרק מ"ב}} הרמב"ן הציג נבואות שעדיין לא התגשמו כמו חדילת המלחמות בעולם.{{הערה|1=על השלום העולמי שטרם קרה - ויכוח הרמב"ן, עמ' שי"א, בהסתמך על חזון השלום ב[[s:he:ישעיהו ב|ישעיהו 2:4]]}} הרמב"ם בסוף ספרו ההלכתי מתפלמס עם הדתות, ומציין את [[עיר מקלט|ערי המקלט]] שטרם קמו: 'ומעולם לא היה דבר זה, ולא צווה הקב"ה לתוהו'{{הערה|1=רמב"ם, הלכות מלכים יא, א-ב, על סמך ההוראות לגבי ערי מקלט לרוצחים בשוגג כדי לברוח מפני נוקמי הדם של הנרצחים [[s:he:דברים יט|דברים 19:9]]}} היהודים דבקו באמונה המסורה על ביאת המשיח, ואולם בניגוד לטענות הנוצרים, הוא יהיה בן אדם רגיל, בשר ודם, מזרעו של דוד (שלא כמו אותו האיש), והוא עדיין לא בא.

היהדות דחתה מכל וכל את אמונת השילוש של הנוצרים. חכמי ישראל טענו שהרעיון של שילוש בכל אופן שהוא, אף רוחני, שולל מכל וכול את [[מונותאיזם|אמונת הייחוד]], והתפיסה שאלוקים הוא אחד ואין זולתו. ה[[רמב"ן]] התמודד עם תפיסה זו בוויכוח ברצלונה בשנת 1263 והפריך גם את האפולוגטיקה הנוצרית המאוחרת שהיותו של האל חכם, בעל רצון, ויכולת, מפריד את האל לשלוש מהויות או ישויות שונות. הרמב"ן הסביר באופן פילוסופי את הטעות התאולוגית של הנוצרים, כי חכמת האל אינה מאפיין מקרי ולא נפרדת ממנו, אלא הוא עם חכמתו, עם חפצו ועם יכולתו, כולם דבר אחד ומהות אחת. יתרה מזו, טען הרמב"ן, גם אם נתאר אותם כמאפיינים, אין כאן שלוש אלוהויות, אלא אל אחד בעל שלושה מאפיינים.

ה[[גלות]] הייתה נושא מרכזי בפולמוס בין הדתות, כפי שמתבאר בחיבור הפולמוס הנפוץ 'האיגרת של רבי שמואל המרוקני'. לטענת הנוצרים לפי המקרא והתלמוד, הגלות היא עונש על חטאי היהודים וטעויותיהם. הרדיפות הבלתי פוסקות מצידם נגד היהודים הם ביטוי לזעמו הנצחי של האל, שבעקבות סירובם לקבל את אותו האיש ודבריו, מסירתו לידי הרומאים וצליבתו כתוצאה מכך הם חטא גדול יותר מעבודת האלילים שבעקבותיו היו רק שבעים שנה בגלות. משום כך האל נטש את היהודים כלאום, לפי הבנתם בדברי מקראות שונים ופירושם בתלמוד, ובחר בהם. כפרטים, תמיד קיימת אהבת האל לנרדפים ולנדכאים.{{הערה|1=דוגמה לכתובים בברית החדשה על נטישת הלאום היהודי בידי האל אך חמלתו האישית לכל אדם, [[הבשורה על-פי מתי|מתי]] 19:24}}

לדעת היהודים, על פי המקראות ופירושם התלמודי, אכן הגלות היא עונש על חטאי האבות, או על חטא המרת הדת של המומרים "המשומדים", אשר פגעו באחריות ההדדית על פי העיקרון: "כל ישראל עֲרֵבִים זה לזה".{{הערה|1=טענות חטאי האבות וחטא הפגיעה בסולדריות היהודית הועלו ב[[ספר נצחון ישן]] פרק 242 על פי [[s:he:איכה ה|איכה 5:7]]}} אחרים טענו שבדומה לתפיסה הנוצרית על ייסורים המכפרים עוונות של היחיד וממרקים את הנפש כדי להכין אותה טוב יותר אל [[העולם הבא]], כך הייסורים הבאים על הלאום היהודי נועדו לתפקיד זהה.{{הערה|!=היחס הנוצרי לפיו ייסורים נועדו לטיהור הנפש לקראת העולם הבא ראו בברית החדשה, מתי 19:24}} היו שראו מצד שני ועל פי המקראות ופירושם התלמודי את תפקיד היהודים בגולה כדי להפיץ את האמונה בטוב, במוסרי ובאל האחד.{{הערה|1=גישה של גלות להפצת הטוב והאמונה הנכונה מופיעה ברמב"ם בהלכות מלכים, וכן בספרו של חיים ן' מוסה, [[ספר מגן ורומח]], עמ' 97}} היהודים גם הזהירו את הנוצרים שלפי המקראות ''עתיד הקב"ה להיפרע'' מאלו שפגעו ביהודים כפי שנעשה בימי המקרא ובית ראשון.{{הערה|1=על הסכנה לגויים הנוגשים בישראל ראו בספרו של [[חיים אבן מוסה]], רופא ופרשן שחי סביבות השנים ה'ק"פ-ה'ר"כ 1460-1380}} והיו גם כאלו שטענו שכשם שהנוצרים אינם יכולים להסביר מדוע אותו האיש הופיע דווקא כשהופיע, כך הם אינם יכולים להסביר מדוע אין המשיח מגיע, וכשיגיע, מדוע הגיע כשהגיע. לבסוף, היהודים ענו שהצלחה מדינית ושלטונית פוליטית אינה מוכיחה על אהדת האל, אחרת הצלחת המוסלמים (באותה תקופה בחלקיה השונים של ספרד) תוכיח את נחיתות הנצרות, וכן הצלחת הממלכות האליליות בשעתם תוכיח את צדקת דתם.{{הערה|[[ספר העיקרים]] מאמר ג פרק כ"ה}} הם הוכיחו כי הנוצרים עצמם משתבחים בקדושיהם אשר סבלו למען אמונתם ולא במלכים בעלי הצלחה שלטונית.{{הערה|ספר הכוזרי מאמר ד אות כג}}