פקודת הנישואין והגירושין (רישום)
פקודת הנישואין והגירושין (רישום), 1919 הוא שמו הקצר של דבר חקיקה מנדטורי שעודנו תקף במדינת ישראל, ותפקידו לקבוע את הליכי הרישום במרשם האוכלוסין של נישואים ושל גירושים. שמה המלא של הפקודה, הוא "פקודה הקובעת הוראות לרישום נישואין וגירושין".
הוראות החוק
הרשות הרושמת
הפקודה מסדירה את יצירתה של פונקציה מנהלית שנקראת "רושם הנישואין והגירושין" או "הרשות הרושמת", לה נמסרים על ידי המדינה טפסים של תעודות רשמיות של נישואים או גירושין. סעיף 5 לפקודה מחיל את כל הוראות הפקודה גם על רישום הגירושין, מלבד העדר הדרישה להוסיף את פרטי ההורים ברישום בעת הגירושין.
רשמי נישואים אלה הם פקידי מדינה בהתאם לפקודה, ותעודותיהם הן תעודות רשמיות של המדינה, המספקת להם את הטפסים הרשמיים הממוספרים. תפקידם של הרושמים הוא מנהלי-חילוני ולא דתי או שיפוטי. בפסיקה נקבע כי אין כל קשר בין סידור גירושין לבין בית דין, ובין רישום הגירושין לפי הפקודה לבין הצורך בבית דין.
"החובה לכתוב תעודת גירושין, מן המחוקק החילוני היא באה, והיא נובעת מפקודת הנישואין והגירושין (רישום). [...] אגב, תפקידו של רב שסידר קידושין או גירושין, על-פי הוראות הפקודה בוודאי אינו שיפוטי כלל ועיקר. הרב משמש "רשות רושמת כאמור בסעיף 2 לפקודה ותפקידיו הם שניים: הוא חייב לרשום בהתאם לסעיף 3 לפקודה, ולנהוג ברישומים כאמור בסעיף 4 שבו. דא ותו לא. [...] אומר אני שהרשות הרושמת לא מילאה חובתה, הואיל ולשם כתיבת תעודת הגירושין שהיא בחזקת מעשה-מינהל חילוני לא היה צורך בכינוס בית-הדין. בית-הדין אף אינו רשות רושמת."
— בג"ץ 212/74 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי ב"ש, פ"ד כט(2) 433, בפס' 7–8 לפסק הדין
במקרה אחר נקבע בפסיקה כי "משהכיר שר הדתות באדם כרשות רושמת לפי הפקודה הנ"ל, עלינו להניח שלאותו אדם יש תנאי הכשירות הנחוצים לפי הפקודה הנ"ל".[1]
מאחר שבמדינת ישראל שולט הדין הדתי של הצדדים על כל דיני המעמד האישי, נקבע כי, בהתאם לדת, האימאם (אצל המוסלימים), הכומר (אצל העדות הנוצריות השונות), הרב (אצל היהודים), או השיך של השבט (אצל הדרוזים) - יהיו רושמי הנישואים והגירושין. הפקודה מאפשרת גם רישום רישום נישואים וגירושין אזרחיים על ידי "הפקיד המסדר את הקידושין", ואולם, מאחר שאין תוקף לנישואים אלה במדינת ישראל - הרי שלא מונה פקיד כזה לרישום נישואים וגירושין אזרחיים.
התעודות
בהתאם לסעיף 4 לפקודה, על הרשות הרושמת לרשום כל נישואים או גירושין בארבעה העתקים של התעודה, כאשר עליה לשמור אחד בפנקס הרישום; לשלוח אחד למשרדו של הממונה על המחוז בסוף כל חודש; למסור העתק לבעל והעתק אחד לאשה תמורת תשלום.
בהתאם לסעיף 3 לפקודה על כל תעודה יש לציין את הפרטים הבאים:
- השם, הגיל, משלח היד, העדה ומקום מגוריהם של הבעל והאשה;
- השם, משלח היד ומקום מגוריהם של ההורים;
- השם ומשלח היד של העדים;
- תאריך הנשואין ומקום הנשואין.
ההבדל בין הרישום לבין התוקף
תקפם המשפטי של נישואין וגירושין בישראל נקבע לפי הדין האישי הוא הדין הדתי. קיימת אבחנה בין רישום הנישואין או הגירושין במרשם האוכלוסין (המתבצע לפי כל תעודה ציבורית, גם מחוץ לארץ) לבין תקפם של הנישואים או הגירושין. תוקף הנישואין או הגירושין נקבע בהתאם לדין האישי-דתי החל על הצדדים. קיים תוקף משפטי למעשי נישואים או גירושין פרטיים שבוצעו ללא מעורבות גורמי המינהל (שהם אנשי דת במקרה של דיני המעמד האישי), כל עוד אלה בוצעו לפי הדין הדתי שחל עליהם: "יש להבחין בין שאלת רישומם של נישואין ובין שאלת תקפם. כך למשל, תוקפם המהותי של נישואין בין יהודים תלוי בהוראותיו של הדין היהודי לפיו יכול אדם לקדש אשה במעמד "פרטי" ללא גושפנקה ציבורית וקידושיו תפסים לכל דבר." פנחס שיפמן, מי רשאי לשמש "רושם נישואין" בישראל?, משפטים יא, 2 (תשמא) 221-236.
בכל מקום בו המחוקק קבע נורמות אזרחיות החלות על ענייני נישואין וגירושין, הדגיש היטב כי אין בכוונתו להתערב בשיפוטו של הדין הדתי על תוקף הנישואין או הגירושין וכי שאלת תוקף הנישואין או הגירושין נותרת לחלוטין תחת מרות הדין הדתי. כך למשל סעיף 181 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, קובע כי דינו של מי שהתיר נישואין על כרחה של האשה הוא מאסר חמש שנים, אך החוק לא התערב בעצם תוקפו המשפטי של מעשה הגירושין או הנישואים:
"עיננו הרואות, אחד האלמנטים המרכזיים ליצירתה של העבירה הפלילית הוא שמעשהו של האיש יהיה תקף דווקא מבחינה משפטית-אזרחית, וכי על-ידי מעשה זה הצליח להתיר את קשר הנישואין, ושני בני הזוג חדלו להיות בעל ואשתו. בהניחו כתנאי לעבירה את תקפות המעשה מבחינה אזרחית, גילה המחוקק את כוונתו בבירור כי אין ברצונו להתערב בדיני הנישואין והגירושין"
— מנשה שאוה, הדין האישי בישראל, כרך א, עמ' 227 (מהדורה שלישית, 1991)
הסמכות לביצוע החוק
הסמכות למינוי רשמי נישואין וגירושין לפי הפקודה הייתה מסורה עד הקמת המדינה לידי הנציב העליון לפלשתינה-א"י. עם הקמת המדינה נמסרה הסמכות לידי השר לענייני דתות.[2] ביום 8.10.2003 נסגר משרד הדתות בהתאם להחלטת ממשלה מס' 900, אשר העבירה את סמכות זו לראש הממשלה (סעיף 8 להחלטה).
בעקבות סגירת משרד הדתות, נחקק תיקון מספר 1 לחוק הרבנות הראשית לישראל, התש"ם-1980 שקבע כי גם למועצת הרבנות הראשית לישראל סמכות למנות רושמי נישואים לעדה היהודית.[3] הסמכות למנות רושמי נישואים לגבי מי שאינם יהודים, וגם ליהודים - מכוחה של הפקודה - לא בוטלה.
ביום 6.1.2008 נתקבלה החלטת ממשלה מס' 2903, אשר לפיה הוקם משרד לשירותי דת. בהחלטה נקבע כי השר יצחק כהן יעמוד בראשו וכן נקבעו תחומי אחריות וסמכות של המשרד החדש. בהתאם לסעיף 7 להחלטה, נותרה הסמכות לעניין פקודת הנישואין והגירושין (רישום) בידי ראש הממשלה.
שתי החלטות הממשלה הנ"ל (מס' 900 ומס' 2903), מפרידות בין סמכויות מכוח חוקים מסוימים המפורטים בהן, ובין סמכויות אחרות. בשתי ההחלטות, לא מוזכרת פקודת הנישואין והגירושין (רישום). בפסקה 4 של החלטה מס' 2903 הנ"ל נקבע כי שטח הפעולה של הרשות הארצית לשירותי דת, תועבר ממשרד ראש הממשלה למשרד לשרותי דת ותהיה כפופה למנכ"ל המשרד לשרותי דת. שטח פעולה זה כולל בתוכו את הטיפול בעניינים הקשורים לרישום הנישואין של יהודים, אשר התבצע ביחידת הסמך, עד יום ההחלטה ואשר מבוצע במשרד לשירותי דת מאז ההחלטה.
קישורים חיצוניים
פקודת הנשואין והגירושין (רישום), בספר החוקים הפתוח
היסטוריית החקיקה של פקודת הנישואין והגירושין, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת
הערות שוליים
